פרק כז במשלי עוסק בהרבה מפניה של החברות, של התוכחה ושל היחס שבין אדם לרעהו. בשיעור זה נעמוד על פסוק אחד, שהוא מן היסודות הגדולים שבתורת החסד: פסוק ט, המלמד עד כמה גדול כוחה של עצה טובה הבאה מן החוץ, ועד כמה יש בכוחו של אדם להמתיק את נפשו של חברו בדברים.
שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח־לֵב וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת־נָפֶשׁ׃ (משלי כז, ט)
רש"י מסביר שה"שמן" האמור כאן אינו שמן זית, אלא שמן אפרסמון - הבושם היוקרתי ביותר שהיה בזמנם. ריחו של שמן אפרסמון וריח הקטורת משמחים את הלב: אדם מריח ומתמלא תענוג, הנאה ושמחה. ועל זה אומר שלמה: "ומתק רעהו מעצת נפש" - מי שחברו מקרב אותו וממתק לו בדבריו, ודבריו נעימים לאוזניך, טוב הוא יותר ממי שנפשו שלו יועצתו.
אדם מסופק בדבר ואינו יודע כיצד לנהוג. הוא חושב על צד זה ועל הצד השני, אולי נעשה כך ואולי נעשה כך. כמה חשוב שיש לו מישהו שיכול לייעץ לו. גם אם אותו אדם אינו גדול הדור, הוא לפחות נותן נקודת מבט חדשה בעניין שבו אני מסתפק. יש מעלה גדולה בכך שעוד מישהו שומע, שעוד מישהו ממתק לי בדבריו - כלומר דבריו מתוקים לאוזניי - כשהוא בא לתת לי עצה. וזה טוב יותר מ"עצת נפש", מן העצה שאני מתייעץ עם נפשי בלבד. כי כשאדם מתייעץ עם עצמו הוא מקובע באותו קו חשיבה ובאותו מהלך, אבל כשיש לו מישהו אחר שיועץ לו - בלשון ימינו: הוא "יוצא מהקופסה". אתה נמצא בתוך העניין ולכן אתה מקובע, ואדם מבחוץ חושב אחרת.
מישהו פעם סיפר (איני יודע אם הדברים מדויקים): נאס"א עבדה חודשים ארוכים על פיתוח עט שיוכל לכתוב גם בחלל. העט כותב מכוח הכבידה, ובחלל אין כבידה - הדיו פשוט שוחה בפנים ואין לו סיבה לרדת אל הנייר. השקיעו חודשים של פיתוח כדי להתגבר על הבעיה. שאלו את הקוסמונאוטים הרוסים מה הם עשו, והם ענו: אנחנו כתבנו עם עיפרון. הרי לך יציאה מן הקופסה: החלטת שצריך לכתוב בעט, ולכן אתה מפתח עט - ומי אמר שצריך עט? קח עיפרון וכתוב.
עוד קראתי על אדם שהיה לו מפעל, והייתה לו בעיה: ניירות שיצאו מן המכונה היו נדבקים זה לזה. הביאו טכנאים, ניסו דרכים ופיתוחים מיוחדים שעלו מאות אלפי שקלים כדי להפריד את הניירות. בא עובד פשוט אחד והעמיד מאוורר מול המכונה - והמאוורר יצר את ההפרדה ופתר את כל הבעיה. אדם שיחשוב מעט בקו חדש, יגלה פתאום שבעיות שנראו לו סבוכות הן פחות סבוכות ממה שנדמה. כשאתה מקבל עצה ממישהו אחר, לפעמים היא נותנת לך נקודת מבט שלרגע לא חשבת עליה.
אז "שמן וקטורת ישמח לב" - וכך גם "מתק רעהו": לשמוע עצה מחבר הממתק לו בדבריו טוב יותר מעצת נפש, מן העצות שנפשך מייעצת לך, שכן אתה מוגבל במחשבתך ואילו אחר יכול לתת לך כיוון חשיבה חדש.
באופן אחר אומר רש"י בדרך דרש: "ומתק רעהו" - מי שמכשיר מעשיו שיהיו מתוקים לרעהו, ו"רעהו" כאן הוא הקדוש ברוך הוא. מתק רעהו - טוב הוא לאדם להמתיק מעשיו לפני הקב"ה, יותר ממי שממלא תאוות לבו. ומהיכן ש"רעהו" הוא הקדוש ברוך הוא? מן הפסוק הבא, "רעך ורע אביך אל תעזוב", שמדבר בריבונו של עולם, כפי שנבאר במקומו.
רבנו יונה בשערי תשובה כותב: חייב אדם לחשוב מחשבות ולהעלות עצות הגונות ומתוקנות לחברו. כלומר אדם צריך לחשוב כיצד לסייע לזולת, וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים, שנאמר "שמן וקטורת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש". חשוב כל העת איך אני יכול להועיל לזולתי, איך אני יכול לסייע לאחרים - שהמתיקות שאדם מסייע בה לרעהו טובה יותר מעצת נפש.
דבר נוסף כותב רבנו יונה בפירושו למסכת אבות: גמילות חסדים שונה מן הצדקה. צדקה היא לעניים, אבל גמילות חסדים היא גם לעשירים. שהרי לפעמים העשיר זקוק באופן דחוף להלוואה שתעמיד אותו על רגליו, ובלעדיה הוא עלול להגיע לפשיטת רגל ולנושים. הלוואה אחת יכולה לסייע לו מאוד, וגם עצה טובה יכולה לסייע לו מאוד. וזה שאמר שלמה: "שמן וקטורת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש" - כמו ששמן וקטורת משמחים את הלב, כך ימתיק לרעהו מעצת נפשו. אתה נותן לו עצה טובה ובכך ממתיק את נפשו. ומידת החסד גורמת לו להיות לרצון לפני השם, ובשבילה נברא העולם, לעשות נחת רוח ליוצרו: עולם חסד יבנה, וכשאדם מנהיג דרכיו בחסד הוא מתנהג בהנהגת השם.
ראוי לשים לב שלרבנו יונה אין ביאור על החלק האחרון של משלי, ולכן כל מה שאנו מביאים בשמו כאן הוא מלוקט - משערי תשובה, מפירושו לאבות, ומאיגרת התשובה. באיגרת התשובה הוא כותב: "וזה מעשה גמילות חסדים - ידבר על לב העני, ויהיו דבריו נחת רוח לאביון, וינחמנו ממעשיו ומעיצבון ידו, ויכבדהו וינשאהו, ויתנכר ממעשיו כי עגמה נפשו לאביון. והשנית - ילווה לעני לטוב לו להרחיב לו". ראו איזו חשיבות יש לא רק בעצם הנתינה, אלא בתנחומים ובדברים המתוקים לנפשו. אין לתת לו את המתנה ולטרוק את הדלת, אלא לדבר עמו דברים שירגיעו את נפשו ויעודדו אותו, דברים שיש בהם הבנה לעני שהמצב הזה לא יישאר כך לעולם, ושהקדוש ברוך הוא ישפיע עליו מרוב חסדו.
על דרך זו אמר שלמה המלך: "טוב ארוחת ירק ושלוה בה" מברבורים אבוסים. כשהגיע אל אותו עשיר, ערך לו העשיר שולחן כסעודת שלמה בשעתו, אך תוך כדי כך החל לומר לו: אתה זוכר מה היה לך על השולחן שלך? אתה זוכר כמה היו אוכלים אצלך? אני זוכר שהיית מלך... ושלמה אוכל ועיניו זולגות דמעות. הגיע לביתו של העני, ושם לא קיבל אלא ארוחת ירק - אבל שם התחיל העני לנחם אותו: אתה עוד תחזור להיות גדול, כל מה שעובר עליך הם תיקונים, ובעזרת השם הקדוש ברוך הוא ישיב אותך למלכותך. ארוחת ירק - ואיזו שמחה הייתה לי, לעומת אותו אחד שכל הזמן זרה לי מלח על פצעיי. הרי שלעתים "מתק רעהו" יקר מכל: דברי עידוד וחיזוק יקרים יותר מצדקה וכסף שתיתן לו.
ואגב, צריך לדעת שדווקא לפעמים העשירים ובעלי הממון זקוקים לזה, דווקא הם זקוקים ליועצים. כל מי שיש לו אפשרות וכל מי שיכול לעזור למישהו - ידע שבדור שלנו זו מצווה גדולה.
סיפר לי מישהו על עובד שלו, בחור צעיר בן עשרים וחמש-שלושים, עובד מצוין, בעל מידות, שאינו מסוגל לריב עם אף אחד. פתאום התברר שיש לו בעיות שלום בית: מריבות, וההורים מתערבים, ומשם מתחילות כל הצרות. יום אחד הגיע חמיו לחנות, וישב עמו לדבר. אמר לו: תראה, אני מכיר את החתן שלך, לא תמצא אחד כזה. זה אדם שאינו מוכן לריב עם אף אחד, ואם יש ויכוח הוא הראשון שפורש. וגם הבת שלך אינה מושלמת, גם לה יש את הבעיות שלה. מה אתה חושב, שתמצא מישהו טוב יותר? על מה חשבת בעצם? לאן אתה מוביל? אתה דוחף לגירושין? יש לה ארבעה ילדים - אם היא מתגרשת היא אצלך בבית. לקחת את זה בחשבון? מי יתחתן עם אישה בת שלושים עם ארבעה ילדים? היא תישאר אצלך.
עוד אתמול התקשר אליי אדם ואמר: כבוד הרב, לא רציתי לעשות שום דבר, התקשרתי כדי לשאול. יש לי ילד בן שלוש, ואני רואה אותו פתאום מגיע לסלון בלי מכנסיים ובלי לבנים, ומתיישב לצייר. ואצלי ענייני צניעות וקדושה בבית זה דבר שאין להקל בו, ורציתי לעשות משהו חמור מאוד - אבל אמרתי, קודם אתקשר. אמרתי לו: מזל שהתקשרת, וטוב שהתקשרת. מה אתה רוצה מהילד? ילד בן שלוש מה הוא מבין? על מה תדבר איתו, על קדושה? ומה תצעק עליו? אתה רוצה לעשות לו שריטות בנפש, להכניס לו פחדים ורתיעה מכל הנושא הזה של צניעות? אתה תהרוס לו את הנשמה. ילד אינו מבין בזה, אין לו מושגים בכך, הוא ילד. הרי אלו דברים פשוטים שפעם כל אדם הבין אותם: ילד מסתובב כך - חמודי, לך תלבש לבנים, תלבש מכנסיים, שולחים אותו לחדר, והוא מתלבש, ולא יושבים כך בסלון. נגמר העניין. והיום אדם חושב שצריך מלחמת עולם על דבר כזה?
אני אומר לכם: המזל של הילד ההוא הוא שאביו התקשר. כי יש כאלה שאינם מתקשרים, ואז אתה שומע מריבות וויכוחים. התקשרה אליי אישה על ילדה בת שנתיים וחצי שבעלה רוצה לשלוח אותה לגן כשהיא לבושה כאיזו נזירה. ילדה בת שנתיים וחצי - אילו בעיות צניעות יש כאן? זה יכול לפגוע לה בנפש. ריבונו של עולם, אנשים איבדו את השכל הישר, איבדו את ההיגיון. כל מי שיש לו מעט שכל ישר - אין צורך להיות גאון גדול, די להיות מן הדור הקודם, שהיה עוד דור של שכל ישר - כמה מצווה יש לעזור ולפקוח עיניים לאדם שתוהה היום, שאנשים תוהי דרך.
ולכן אומר שלמה: "מתק רעהו מעצת נפש". העצה שאתה נותן לרעך מתוקה לו. וכשאתה נותן לו עצה טובה ומסייע לו, אתה נוטל שכר על פרי העצה ושכר על נחת הרוח שעשית לו - שכר כפול מן השמיים. כי האדם שמח בהכירו את אהבת חברו הנאמן לו, בהשגיחו על מעשיו מחמת רצונו הטוב. אדם שמח שיש מי שעוזר לו ומשגיח על מעשיו - וזהו "שמן וקטורת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש".
הגר"א מפרש את הפסוק בבית המקדש: "שמן" - שמן המנורה, "וקטורת" - הקטורת שהיו מקטירים. ו"מתק רעהו" - מה מתוק דיבורו של כהן גדול שהיה אומר ביום הכיפורים "אנא, חטא העם הזה, כפר נא" וכו'. ומאין היה הכהן יודע מה להגיד ובאיזו צורה? "מעצת נפש" - שהיה יודע את עוונות שבטו ואת עוונותיהם של שבטי ישראל הרבים. שהרי כשאדם היה בא להקריב קרבן היה מתוודה, והכהן היה רואה במה נכשלים ובאילו חטאים הם פגומים, ומתוך כך ידע אילו עניינים צריכים תיקון, ואיזו עצה טובה לתת לעם כיצד לעבוד את השם. ולכן יכול היה להתוודות בעבורם, שהרי ידע באמת במה נצרך כל אחד לתקן. שמן המנורה נפלא, והקטורת נפלאה, והן משמחות לב - ועם כל זה יש דבר גדול מהן: מתיקות דיבורו של הכהן הגדול המתוודה בעבור העם, שזה העיקר - שאדם יתוודה ויתקן את חטאיו.
המלבי"ם מסביר שהלב הוא מקום המשכן לנפש החיונית. הקדמונים דיברו על הנפש החיונית ועל הנפש הרוחנית. הנפש החיונית היא מה שאנו קוראים בדרגות נפש-רוח-נשמה בשם "נפש", מלשון נפש החיים. גם לכלב יש נפש חיונית, וגם לבהמות ולחיות - אמנם ברמתן. הנפש החיונית היא כוח התנועה וכוח החיות, וזהו שנאמר "הדם הוא הנפש", שמקום משכנה בלב ובדם, וההפעלה הבסיסית של האדם היא מכוחה. ולאדם יש קומה רוחנית נוספת, החלק הרוחני שבו, היא הנפש הרוחנית שאין לבעלי חיים, ובנר"ן היא נקראת "רוח". וגבוה ממנה הנשמה, שהיא חלק אלוה ממעל, וכדברי המקובלים היא יושבת מעל ראשו של אדם ושולחת ניצוצות אורה אל כוחות כתר חכמה בינה, או חכמה בינה דעת - כלומר אינה בתוך הגולגולת אלא מחוצה לה. והמעוניין יכול לעיין בהרחבה בספרנו במשנת הגלגולים, שם הארכנו בחלוקת הנפש הרוח והנשמה, מקומן ואופן פעולתן.
אומר המלבי"ם: הלב הוא מקום משכנה של הנפש החיונית, ותהיה לו שמחה על ידי השמן הטוב הנותן ריח טוב ועל ידי הקטורת. כשאדם מריח יש לו הנאה - והנאה זו קשה להגדירה כהנאה רוחנית, אלא הנאה ריחנית, שכן הגוף הוא הנהנה. והנה אף שהקדוש ברוך הוא כבר יצר בנו את הכוח לנשום ולשאוף אוויר זך, והריאה נותנת על הלב אוויר חיוני שמשים בו רוח חיים, עם כל זה על ידי רוח מבחוץ של ריח טוב מתווספת לאדם הרגשה טובה וחיות. נוסף על האוויר הרגיל שאתה נושם יש כביכול "אוויר טורבו", דבר שנותן חיות גדולה יותר והנאה גדולה יותר.
וכך, אומר המלבי"ם, אף שכוח העצה נטוע בנפשו של אדם, עם כל זה יתגבר כוחו כאשר ימתיק עצה עם רעהו. כשם שהנשימה מספיקה לחיות ובכל זאת מיני הבשמים מרוממים ונותנים חיות מסוג אחר, כך יש לך עצה בנפשך ולכאורה די בה - אך דע שאם תמתיק עצה עם רעך, אותו דבר הבא מן החוץ נותן חיות גדולה יותר ומשלים את העצה שתהיה עצה נבונה ונכונה. ו"מתק" כאן הוא כלשון "אשר יחדיו נמתיק סוד" - שאנחנו חושבים יחד על פתרון הבעיה. ואז גם אדם גדול יכול לקבל תועלת מאדם קטן.
מספרים על רב חיים מוולוז'ין שפעם הגיע לביתו של הגר"א, ובני הבית שמחו לקראתו מאוד ואמרו לו: טוב שהגעת. שלושה ימים שהגאון מווילנא אינו אוכל ואינו שותה, והושחרו פניו. הוא יושב על סוגיה בירושלמי ואינו מצליח לעמוד על אמיתתה, ויש לו קושי גדול. ניסינו לדבר איתו שיעזוב ויבוא לאכול, ואינו מסוגל. אולי תנסה אתה לדבר איתו.
נכנס רב חיים - תלמידו המובהק של הגר"א - והגר"א שמח מאוד לקראתו ואמר לו: טוב שהגעת, אני מתחבט בסוגיה ואין לי בה הבנה. והתחיל לפרוס לפניו את הסוגיה. אמר לו רב חיים: מה שהרב אינו יודע, אני אדע? אמר לו הגר"א: "מני ומנך תתרווח שמעתתא" - ממני וממך יחד תתבהר הסוגיה. לאחר שפרס לפניו את הסוגיה ואת קשייה, העלה רב חיים אפשרות ורעיון, הגאון מווילנא פיתח אותו, ונהרה גדולה הייתה על פניו: חסדי השם, זכה להבנה בסוגיה.
הזמן היה כבר דקות ספורות לפני שבת, ומספרים שהדבר הראשון שעשה הגר"א היה ללכת לטעום דבר מה - מפני שיש עניין שלא להיכנס לשבת כשהוא מעונה. יש כאלה שאוכלים בכל יום שישי מחשש זה, אבל את הגר"א העסיקה ההלכה עצמה, ולכן קראו לו הגאון החסיד: מה שהפריע לו היה שיש הלכה שלא להיכנס לשבת כשהוא מעונה. זכה להבין את הסוגיה - ועכשיו ייקח לטעום דבר מה.
ומכאן נראה: אדם גדול כמו הגר"א אומר - אני צריך עוזרים, אני צריך שמישהו יסביר לי. ומי? התלמיד שלי, רב חיים מוולוז'ין. בבוא עצת רעהו שמבחוץ על עצת הנפש, אז תושלם העצה. "יחדיו נמתיק סוד", וסכין בסכין מתחדדות - כשאנו יחד, על ידי זה נוכל להגיע להרבה יותר מאשר כל אחד החושב באופן עצמאי.
"שמן וקטורת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש": כשם שריח השמן הטוב והקטורת מוסיפים חיות ושמחה על האוויר שאדם נושם בלבד, כך עצת רעהו הבאה מן החוץ משלימה ומרוממת את עצת נפשו של אדם, שהוא מקובע במחשבתו ואינו יוצא מן הקופסה. רש"י מלמד שעצת חבר המתוקה לאוזניך טובה מעצת נפשך, ובדרך דרש - שימתיק אדם את מעשיו לפני רעהו, הוא הקדוש ברוך הוא. רבנו יונה מוסיף שזה מעיקרי גמילות חסדים: לחשוב מחשבות ועצות הגונות לחברו, לדבר על לב העני ולנחמו, ולסייע גם לעשיר בהלוואה ובעצה. והגר"א מלמד שאף ממתיקות שמן המנורה והקטורת גדולה מתיקות וידויו של הכהן הגדול, שידע מנפשות העם במה עליהם לתקן. ומעשה הגר"א ורב חיים מוולוז'ין מוכיח שאף גדול הדור צריך לרעו - "מני ומנך תתרווח שמעתתא", וסכין בסכין מתחדדות.