פתיחה
פרק כ"ח במשלי עוסק בהעמדת שני טיפוסים זה מול זה: הרשע והצדיק, העקש והתמים, המטעה ומי שאינו ניתן להטעיה. בשיעור זה נתעכב על פסוק אחד - פסוק י' - ונראה בו עולם שלם: מה דינו של מי שמכשיל אחרים, מי זוכה בטוב שנשמט מידיו, ומה ההבדל היסודי בין "ישר" ל"תמים".
מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפּוֹל וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב׃
ביאור הרלב"ג: מה שאדם מתכנן לזולתו - כך יגיע אליו
"משגה ישרים בדרך רע" - מסביר הרלב"ג: אדם המטעה את הישרים, מפנה אותם לדרך שלילית, חופר להם שחת ובור כדי שייכשלו בו. הקדוש ברוך הוא גומל לו מידה כנגד מידה: "בשחותו הוא יפול" - באותה שחת שהוא עצמו חפר, שם הוא נופל. "ותמימים ינחלו טוב" - היפך ממה שחשב הרשע להשגותם, לתמימים תהיה טובה.
עוד מוסיף הרלב"ג פירוש: התמימים הם ההפך הגמור ממשגי הישרים. המשגה מטעה את האנשים, והתמימים - האנשים השלמים - אדרבה, מראים לאנשים את דרך הישר ואת הטוב. ולכן מי שמראה את הטוב ינחל טוב, ומי שמטעה את הישרים ינחל רע ונופל בשחת שחפר בעצמו. וזה הכלל העולה מן הפסוק: מה שאדם מכוון להגיע לזולתו, טוב או רע, כמוהו יגיע לו.
הגר"א: מי מקבל את הטוב שנשמט מיד המשגה
הגר"א מדייק בפסוק: "משגה ישרים בדרך רע בשחותו יפול" - הוא עצמו יפול לאותו בור. "ותמימים" - אלו שאותם לא הצליח להטעות ולהשגות - "ינחלו טוב", והטוב שהם נוחלים הוא הטוב של המשגה את הישרים. כלומר, המשגה נופל לבור ומפסיד את חלקו, והטוב שהיה אמור להגיע אליו עובר לתמים.
דוגמה לכך: המן. המן ביקש להשגות ישרים בדרך רע, ובשחת שחפר - בעץ שהכין - שם הוא עצמו נפל ונתלה. ומרדכי, התמים, שלא נפל בעצת המן ולא נכשל בה, נחל את הטוב: את ביתו של המן קיבל בסופו של דבר. זו דוגמה להבנת הרציונל של הפסוק.
ישר ותמים - מה ההבדל?
הפסוק נוקט שני תארים: "ישרים" ו"תמימים". שואל הגר"א: מה ההבדל ביניהם? ומשיב: ישר הוא אדם הפועל על פי שכלו ביושר. כל שאלה וכל עניין שמעמידים בפניו - הוא חוקר בשכלו, מעמיק ומגיע אל דרך הישר. אך דווקא כאן מונח חסרונו: אפשר להטעות אותו. אפשר להציג לו "אותות ומופתים" שהדברים נכונים, להעלים ממנו חלק מהנתונים או לסלף אותם, והוא ינתח בשכלו ניתוח מוטעה ויגיע למסקנה שזה טוב - וזו עצמה תהיה נפילתו. הישר יכול להיכשל.
אבל התמים - לא. התמים הולך בתמימות ועושה מה שכתוב בתורה. בא מישהו ומוכיח לו באותות ומופתים שצריך לעשות אחרת, והוא עונה: אולי אתה צודק, אבל אבא שלי עשה כך וסבא שלי עשה כך, ואני ממשיך בדרך אבותי. את התמימים אי אפשר להשגות.
עדות היעב"ץ מתקופת האינקוויזיציה
הדבר מזכיר את מה שאמר היעב"ץ: בתקופת האינקוויזיציה, אלה שהחזיקו מעמד היו האנשים התמימים, בעלי האמונה הפשוטה. ואלה שנכשלו והפכו לאנוסים ולכל מיני מצבים שבסופו של דבר כמעט מכולם לא נשאר כלום - היו בעלי הפילוסופיה. אנשים שהיו מאמינים ועובדי ה', אך אמונתם נשענה על פילוסופיה, חקירה והוכחה. וכיוון שעירבו את השכל, אפשר היה לשכנע אותם בדרך השכל שאולי הפעם כדאי אחרת, אולי כדאי לנהוג כך.
התמים, לעומתם, אומר: הכול יכול להיות, אני לא מכיר חוכמות. אני יודע מה אבא שלי עשה ומה סבא שלי עשה, וכאן אני מוסר את נפשי על קדושת השם. ואם באים אליו בחשבונות - הרי תינצל, כלפי חוץ תעשה כך ובסתר תשמור - הוא משיב: אלו חשבונות, אני לא יודע; אני יודע שמבקשים ממני להמיר דת, ואני צריך למסור את נפשי. התמימים הם אלה ששרדו באמונתם, גם כשמתו על קידוש השם; ודווקא בעלי הפילוסופיה, המציאות שלהם הייתה שבסופו של דבר התקלקלו.
זהו שאומר הפסוק: "משגה ישרים בדרך רע" - את הישר, ההולך על פי שכלו, אפשר להטעות. "ותמימים ינחלו טוב" - את התמימים, ההולכים באמונתם בתמימות, אי אפשר להטעות ואי אפשר להשגות, והם נוחלים את הטוב מאת הישרים, כדברי הרלב"ג.
דוגמת המרגלים
הגר"א מביא דוגמה נוספת: המרגלים. הם השגו את מי? את העם, את הישרים. ומי נחל את חלקם בארץ? יהושע וכלב. הרי לפניך שהמשגה ישרים "בשחותו הוא יפול" - הם עצמם נפלו שם ומתו מיתה משונה, והתמימים נחלו את הטוב שלהם, כלשון הכתוב שחיו מן האנשים ההם.
"בשחותו" - מלשון שחת ומלשון השחתה
מדייק הגר"א: "בשחותו הוא יפול" - אנו מבינים שהוא מלשון שחת, אך הגר"א מסביר שהוא גם מלשון השחתה, כלשון "בנים משחיתים", "שהשחית את ישראל", וכיוצא בהם. ולכן העונש מתאים: אתה ביקשת להשחית את נפשו - אתה תיפול בשחת, והשחת היא הגיהנום.
תלמידי אברהם אבינו ותלמידי בלעם הרשע
הדבר כמו שכתוב במסכת אבות: מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? על תלמידיו של אברהם אבינו נאמר שאוכלים בעולם הזה ונוחלים בעולם הבא, ותלמידיו של בלעם הרשע יורשים גיהנום ויורדים לבאר שחת, שנאמר: "ואתה אלוהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך".
שואל הגר"א שתי שאלות. ראשית, מדוע אצל תלמידי בלעם הרשע לא הזכיר "אוכלים בעולם הזה"? הרי גם להם יש עולם הזה. ושנית, מדוע ניתן להם גיהנום כפול - "יורשים גיהנום" וגם "יורדים לבאר שחת"? מה פירוש הכפילות?
לרשע אין פירות
מסביר הגר"א: לצדיקים יש פירות, כמו שנאמר "אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" - שכר המצוות עצמו ממתין לעולם הבא, ואת הפירות אוכלים בעולם הזה. אבל לרשע אין פרי כלל, ובעולם הזה אין לו מאומה, ולכן לא הזכיר בו עולם הזה. ואם תאמר: הרי רואים שלרשע טוב בעולם הזה? אין זה פרי, אלא כל שכר העולם הבא שלו ניתן לו כאן, כמו שכתוב "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו" - לא נשאר לו שם כלום, הכול קיבל כאן. אבל הצדיק - שכרו מושלם לעולם הבא, וכאן הוא אוכל רק את הפירות, בעוד האילן עצמו שמור לו לעולם הבא.
"הראה לי את העולם הבא שלך"
מספרים על אחד שפגש אחד מגדולי האדמו"רים, וסיפר לו שעזב את הישיבה ופקר, וכמה טוב לו. שאל אותו האדמו"ר: ומה יש לו מזה? השיב: מה הרב מדבר, יש לי וילה בשלושה מפלסים. אמר לו: ומה יש לו מזה? השיב: יש לי בריכת שחייה, ויש לי גם מטוס פרטי. אמר לו שוב: ומה יש לו מזה? אמר הלה: מה הרב מדבר, כל זה לא מספיק? אמר לו הרב: הראה לי את העולם הבא שלך. ומה עם העולם הזה? כל מה שהראית לי עד עכשיו - העבירו לך משם ונתנו לך כאן, מה שנקרא ריצו אותך בפרוטות. כל מה שהביאו לך כאן בעולם הזה - זה העולם הבא שלך. אבל איפה העולם הזה שלך? הצדיק, כשהוא מקבל כאן טוב, זהו עולם הזה שלו, ושם בעולם הבא נשמר לו כל השכר מושלם. ולכן, אומר הגר"א, לרשעים אין פירות, ולא נאמר בהם "אוכלים פירותיהם בעולם הזה", אלא הוזכר בהם רק העונש בעולם הבא.
למה הצדיקים עוברים דרך הגיהנום
ומהי הכפילות "יורשים גיהנום ויורדים לבאר שחת"? אומר הגר"א: אי אפשר לומר ביחס לצדיק שלא יירש גיהנום כלל, שהרי כתוב שהצדיקים בצאתם מן העולם עוברים דרך הגיהנום, כמו שנאמר "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה".
ולמה הצדיקים עוברים דרך הגיהנום? הסבר אחד כתוב בספרים: הצדיק מושך עמו את כל הנשמות שהגיע זמנן לצאת מן הגיהנום, והוא מוציא אותן משם. על פי זה הסברנו בעבר מדוע רשעים אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה. כיצד אפשר? מובילים אותך לגיהנום ואינך חוזר בתשובה? הוא משיב לך: מה אתה מדבר, אני צדיק, אני באתי למשוך נשמות מן הגיהנום ולתקן אותן. כל חייו עסק ב"תיקונים" - מתקן את חשבון הבנק, מתקן את הווילה, הכול תיקונים - ועכשיו הוא בטוח שהוא רק "עוברי בעמק הבכא". ומדוע רק בפתח אינו חוזר בתשובה? כי כשהוא נכנס פנימה הוא כבר מבין שזה אכן הוא עצמו, והביאו אותו להישאר.
הבן איש חי: עונש במחשבה כנגד חטא שבמחשבה
הבן איש חי שואל: למה עשה הקדוש ברוך הוא מציאות שהצדיק צריך לעבור דרך הגיהנום, והרי זה צער גדול עבורו? ומשיב: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", והחטא של הצדיק, במקסימום, הוא במחשבה - שרצה לעבור עבירה ובסוף נמנע ולא עשה. בזה שרצה לעבור עבירה, הוא כביכול הבהיל את ריבונו של עולם, או בלשון ימינו: הפיל לו את הלב. הוא עמד לעבור עבירה, הרהר כיצד יעשה זאת, וברגע האחרון, ברוך ה', נמנע.
איזה עונש ייתנו לו? גיהנום על כך? אינו מגיע לו, שהרי בפועל לא עבר את העבירה ונמנע. אבל מחשבה הייתה כאן. לכן אומר הקדוש ברוך הוא: אתן לו עונש במחשבה. לוקחים אותו לגיהנום, והצדיק מקבל פיק ברכיים - מה, לוקחים אותי לגיהנום? אוי ואבוי! במחשבתו הוא שרוי בצער גדול: הנה אני עומד להיות בגיהנום. ובסוף רק מעבירים אותו ומוציאים אותו, ואגב כך הוא מושך עמו את הנשמות. נמצא שקיבל את המגיע לו: חטאת במחשבה - נענשת במחשבה, שהנה אתה עומד לסבול. העונש הוא מעין החטא.
שאול ובאר שחת - שני מדורים
הגר"א אומר: אכן כל הצדיקים צריכים לעבור דרך הגיהנום, אך אין הם הולכים אלא במדור הראשון; אין צורך להעביר אותם בכל המדורים. ומדוע? מכיוון ששם נמצאות נשמות הרשעים שכבר ממש לפני תיקון - לא אלה שבמדורים התחתונים - אלה שכבר הצליחו לעלות, והצדיק מסייע להן להשלים את התיקון.
וזהו שכתוב "לא תעזוב נפשי לשאול לראות שחת". מהו "שאול"? אומר הגר"א: זהו המדור הראשון של גיהנום, ו"באר שחת" הוא המדור השני. ומה מבקש דוד? שימו לב כמה נפלא: הוא אינו מבקש "אל תביא נפשי לשאול", שהרי כל הצדיקים מגיעים לשאול, שהוא המדור הראשון, ועוברים דרך שם. אלא הוא מבקש: אל תשאיר אותי שם, שרק אעבור ואצא - "לא תעזוב נפשי לשאול", שלא תהיה נפשי מונחת שם ולא תעזוב אותי שם.
אבל לגבי השחת, שהוא המדור התחתון יותר, נאמר "לראות שחת" - אפילו לראות לא. בשאול אי אפשר לבקש "אל תיתן לי לראות", שהרי כל הצדיקים עוברים שם; לכן הבקשה היא שלא יונח שם. אבל בשחת - אל תיתן לי אפילו ראייה.
הרשע לוקה בכפליים
ועכשיו מובנת הכפילות אצל תלמידי בלעם הרשע: "יורשים גיהנום" - כשהם עוברים שם, הם נשארים שם; ירושה היא, נשאר לו לתמיד. ולא תחשוב שמדובר רק בגיהנום, בשאול, במדור העליון - אלא "ויורדים לבאר שחת", אל המדורים התחתונים יותר, שאליהם הצדיק אינו מגיע כלל וכלל. בשני המדדים הרשע לוקה בכפליים: במדד הראשון, גיהנום, גם הצדיק נכנס - אבל נכנס ויוצא, והרשע יורש ונשאר; ובנוסף, יורדים לבאר שחת, שזהו "ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם".
וזה מה שכתוב כאן: "בשחותו הוא יפול". האדם המשגה ישרים בדרך רע - בשחת שרצה לעשות להם, הוא עצמו ייפול; ולא רק בגיהנום, אלא אף בשחת, שהוא המקום הנמוך יותר בגיהנום.
ביאור המלבי"ם
המלבי"ם מסביר כפי שביארנו: אדם הרואה ישרים ומשגה אותם לדרך רעה - הוא עצמו יפול בשחותו. אבל התמימים, שאינם משגים אף אחד ואינם מרמים אף אחד, הם ינחלו טוב.
לסיכום:
פסוק זה מלמד כלל בהנהגת ה': מה שאדם מכוון לזולתו - כך יגיע אליו. המשגה ישרים נופל בשחת שחפר, והטוב שנשמט מידו עובר לתמימים שלא נפלו במלכודתו - כמרדכי מול המן, וכיהושע וכלב מול המרגלים. ולמדנו את ההבדל שבין ישר לתמים: הישר הולך אחר שכלו ולכן ניתן להטעותו, והתמים הולך בדרך אבותיו באמונה פשוטה ואי אפשר להשגותו - וכעדות היעב"ץ, דווקא התמימים עמדו בניסיון האינקוויזיציה. ולבסוף למדנו את עומק הגמול: לרשע אין פירות בעולם הזה, ואילו הצדיק אוכל כאן פירות בלבד ושכרו המושלם שמור לו לעולם הבא; הצדיק עובר דרך המדור הראשון, נכנס ויוצא ומושך עמו נשמות, והרשע יורש גיהנום ויורד לבאר שחת.