בקטע שלפנינו ממשיך שלמה המלך להעמיד את האדם על סדר העדיפויות שבין יראת שמים לבין מורא מלכות, להזהיר מפני התערבות עם אנשים המבקשים לשנות סדרי עולם, ולבסוף - לעבור לדברי חכמים שנאספו בתוך הספר, העוסקים בעיוות הדין ובהכרת פנים במשפט. נלך על סדר הפסוקים, ונפתח בביאור המלבי"ם ובדברי רש"י והגר"א שנלווים אליו.
יְרָא אֶת יְהֹוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ, עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב׃
תחילה בעניין הגרסה. יש גורסים "עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב" בלא ו', וכך ברוב הספרים, וכן הוא בשורשים, במאיר נתיב ובמסורת. ולעומת זאת יש גרסה "וְעִם שׁוֹנִים" בוי"ו, וכך בכתב יד מוגה, בדפוס שונצינו, במסכת סוטה, בבמדבר רבה ובתנחומא, וכן בתרגום ובמפרשים רבים.
עיקר הפסוק: ירא את המלך - בתנאי שאין הדבר מתנגד ליראת השם. לכן הסדר הוא "ירא את השם בני" תחילה, ורק אחר כך "ומלך". המלך הוא דרגה שנייה. ואם המלך דורש ממני דבר המונע ממני יראת שמים - ירא את השם בני, שהמלך אינו אלא תוספת.
והרי זה כעין מה שאמרנו: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק... אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ". למה נכפל שמו? נח למקום ונח לבריות. וכשנוצר קונפליקט - מה שנח למקום אינו נח לבריות, או מה שנח לבריות אינו נח למקום - "את האלוקים התהלך נח", ידע נח מה לבחור. אבל לכתחילה מבקשים ממנו את שניהם: נח למקום ונח לבריות. כך גם כאן: צריך להיות ירא השם וגם ירא המלך, אלא שיראת השם קודמת.
רש"י מפרש "שונים" מלשון שניים - אלה האומרים שתי רשויות הן: רשות אחת שהיא הכוח הרע בבריאה, ורשות שנייה שהיא כביכול האל הטוב. עם אלו - אל תתערב, אל תהא דעתך מעורבת עמהם.
והמלבי"ם מסביר: "ירא את השם" - בענייני הדת ועבודת השם; "ומלך" - בענייני המשפט והנהגת העם, כמו שנאמר "מלך במשפט יעמיד ארץ". אדם חייב שיהיה לו מורא מלכות, שהרי אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. וגם כשניגשו משה ואהרן אל פרעה, הזהיר הקדוש ברוך הוא את משה לחלוק כבוד למלכות. משמעות הדבר: יש חשיבות עצומה לקיומה של מלכות, ואפילו מלכות רשעה - שתמיד מלכות עדיפה על כאוס. ומי שהיו לו ספקות בדבר, פוק חזי מה קורה בעיראק, בסוריה, בתימן ובעוד מקומות. כאשר יש מלכות, גם אם המלך עריץ ורודן, עדיין יש מי שתופס את המושכות; וכשאין מלכות - "תִּרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר", כל החיות יוצאות מחוריהן, והמדינה הופכת לגיהינום.
ולפי זה מבאר המלבי"ם "עם שונים אל תתערב": עם אלה שרוצים לשנות את ההנהגה, להפיל את המלוכה, למרוד במלך ולהנהיג תחתיו הנהגה אחרת ומשונה מן הראשונה - אל תתערב. ומדוע? כי זה סותר ל"ירא את השם". השם הוא שציווה אותך במורא מלך, וכשאתה מחפש להחליף את המלוכה אתה בעצם אינו ירא השם, שכן אינך שומע לקול ציוויו.
אפשר להוסיף ביאור: כותב רבנו יונה שיש אדם שנכשל בחטא, ואחר כך נכנע ושב בתשובה, מתחרט על מעשיו ומקבל על עצמו שלא ישוב עוד לכסלה - חטאו נגד עיניו והוא אינו שונה בו, כי כבר יודע שזה בור שנפל אליו ואינו נופל אליו שוב. אשריהם ואשרי חלקם. לעומתם יש הנכשלים בחטא, ושוב הולכים בחוסר שימת לב ונופלים פעם נוספת, בבחינת "אכלתי ואוכל עוד" שאמר אדם הראשון. אלה אנשים בעייתיים מאוד, שכן הם מקבעים את עצמם בחטא: כיוון שעבר ושנה נעשית לו כהיתר, ואחר כך יקשה עליו מאוד להתגבר. לפי זה: אנשים שנכשלו בחטא לא אמר לך להתרחק מהם, שהרי גם אנו איננו צדיקים ולפעמים נכשלים; אבל "עם שונים" - אלה ששונים בחטא - אל תתערב, ותפוס מהם מרחק, כי הם מקובעים בחטא וסיכוייהם לתקן קלושים.
וביאור נוסף: יש אנשים שחוזרים בהם מדבריהם. אומר דבר, ואחר כך אומר דבר אחר; אין בהם עקביות ואין בהם נאמנות. אדם כזה בא ומבקש שתחתום לו ערבות - ולמחר, כשתתעורר בעיה, יהיה לו פתאום דעה אחרת, ואתה זה שתידרש לפרוע. "עם שונים אל תתערב" - אל תהיה ערב בעדו להלוואתו, כי היום הוא כך ומחר משנה את עורו.
כִּי פִתְאֹם יָקוּם אֵידָם, וּפִיד שְׁנֵיהֶם מִי יוֹדֵעַ׃
זה המשך למה שקדם. מדוע לא להתערב עם המבקשים לשנות את המלוכה? מבאר המלבי"ם: כי פתאום יקום אידם. הקשר של המורדים יתגלה - וכמעט תמיד הקשר מתגלה - ואז "אידם", שברם, יבוא פתאום. "איד" הוא לשון שבר, כמו "שמח לאידו", לשברו. ברגע אחד תראה כיצד מחסלים את כולם. כך היה גם בימי סטלין, שכאשר חשד שקושרים נגדו קשר עשה טיהורים של מאות אלפים.
ועוד: גם אם יצליח המרד וההנהגה תשתנה - "ופיד שניהם מי יודע", מי יודע מה תהיה תוצאת השינוי ואיזה שבר יבוא בעקבותיו. כמה מקרים אנו מכירים שבהם היו בטוחים שישנו את ההנהגה והכול יסתדר. כך היה ברשות הפלסטינית: נמאס להם מאש"ף והביאו את החמאס - והביאו על עצמם את עזה, שעד היום מפוררת ולא השתקמה מצוק איתן. כך היה בלבנון: היה שם מנהיג טרום נסראללה שמדינת ישראל חיסלה אותו מפני שהיה פרובלמטי ועשה בעיות, ובמקומו קיבלנו במקום פודל - רוטוויילר, נסראללה נשכן וצרחן שעד היום לא יודעים כיצד להסתדר עמו. פעמים רבות החליפו את ההנהגה מתוך מחשבה שעכשיו יהיה הכול בסדר, ופתאום התברר שההנהגה החדשה גרועה הרבה יותר. כך היה גם בימי לנין וסטלין: היו בטוחים באחוות עמים, שכל פועלי העמים יתאחדו, ובאו לבשר בשורה של קומוניזם ושוויון, ותם שלטון הצאר - ואחר כך התחילו אנשים להתגעגע לשלטון הצאר, ולזכות המשטר החדש נזקפו חמישים מיליון הרוגים. הפיכה אינה יוצרת בהכרח דברים טובים. ומוסיף המלבי"ם: הם יקימו הנהגה כחפצם, לעשוק ולחמוס ולרוצץ את העם - כי כעת יש להם מנדט, ועם המנדט הזה יוציאו לעם את הנשמה.
גם רש"י מפרש "פיד" לשון שבר. ולשיטתו, שאמר "עם שונים אל תתערב" על האומרים שתי רשויות הן, דהיינו עבודה זרה - הטעם הוא שאין אתה יודע מתי פתאום יקום אידם, ו"פיד שניהם מי יודע", שברה של העבודה הזרה ושל העובדים אותה, שהשבר הזה מיידי.
והגר"א מוסיף נקודה חשובה: אל תאמר "אני אלך עמם, וכשאראה שהספינה מתנדנדת אקפוץ; כשאראה שהמטוס מקרטע אצנח". לא כך הוא. דע לך שפתאום יבוא אידם - לא תספיק לצאת מן הספינה ותמצא את עצמך טובע עמם, לא תספיק לקפוץ מן המטוס ותמצא את עצמך מתפוצץ עמם. לכן אל תהיה מעורב עם אנשים שליליים, שהרי אין ודאות שכשתרצה לצאת תהיה בידך אפשרות יציאה, כי שברם עלול לבוא בפתאומיות.
גַּם אֵלֶּה לַחֲכָמִים, הַכֵּר פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל טוֹב׃
שני ביאורים יש כאן. רש"י מפרש: כל הדברים שתראה בעניין שלהלן אמורים לחכמים היושבים בדין, והתראות הן להם - שלא יכירו פנים במשפט, כי להכיר פנים במשפט אינו טוב.
אבל הגר"א, ובקו זה צועד גם המלבי"ם, מבאר ביאור מקורי. אנשי כנסת הגדולה סידרו את התנ"ך. בתהילים, שרובו נאמר על ידי דוד המלך ברוח הקודש, סידרו גם מזמורים שנאמרו בידי משוררים אחרים, ובראש כל פרק ציינו מי אמרו: "מזמור לאסף", "תפילה למשה", "משכיל לאיתן האזרחי" וכיוצא בזה. כך גם במשלי: אספו בו את כל ענייני החכמה והמוסר הנוגעים לעבודת השם יתברך, ובסוף הספר הביאו גם מחכמים נוספים - "דברי אגור בן יקה", "דברי למואל". ואמנם חז"ל אמרו שאגור ולמואל הם שלמה, אך על פי פשוטו אין הכרח לכך, ולדברי הגר"א היו אלה חכמים שדבריהם סודרו בתוך ספר העוסק בדברי חכמה, שעיקרו וייחודו שלמה, ואגב אורחא הוסיפו בו דברי חכמים נוספים. לפיכך גם כאן, כשהוא בא לומר דברים שאינם משלמה, הוא מקדים: "גם אלה לחכמים" - חכמים חיברום ברוח הקודש; ולאחר מכן חוזר ואומר "גם אלה משלי שלמה", לחזור לדברי שלמה לאחר ההפסקה.
שואל הגר"א: לכאורה אין בדבר חכמה כלל. הכרזת "גם אלה לחכמים", שמענו את דברי החכמים - ומה אמרו? שלא טוב להכיר פנים במשפט, היינו לדון לא על פי האמת אלא על פי היכרות ואינטרסים. וכי זו חכמה? הרי אפילו תינוקות של בית רבן יודעים שכתוב בתורה "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט". ואיה חכמתם?
ועוד קושי: הלשון "בל טוב" מינורית מדי. המכיר פנים במשפט מעוות את הדין, הוא רשע, ואפשר לומר עליו דברים חמורים ביותר. זה כמו לומר שלהיות חבר מאפיה ולרצוח אנשים "זה לא טוב". וכי כל חומרתה של הכרת פנים במשפט היא שאינה טובה?
מתרץ הגר"א: החכמים לא באו ללמדנו שהדבר שלילי או אסור - זה כבר כתוב בתורה. הם באו ללמדנו שהמכיר פנים במשפט יוצר השלכות שליליות על כל העולם: כל השפע וכל הטוב שאמורים לרדת לעולם - הוא מונע אותם. זהו "בל טוב" - בל יהיה טוב בעולם. והגמרא אומרת: משרבו מכירי פנים במשפט, בטלה עול מלכות שמים וניתן עליהם עול מלכי אומות העולם. פסק הטוב מן העולם. אתה סבור שעשית דבר פרטי, שזה עוון שביני לבין השם - ולא היא: במעשיך אתה מונע את הטוב מכל העולם. הרי כך באו אומות העולם, וכלל ישראל סבל - ממה? מכך שהכירו פנים במשפט. זו אמירה שיש בה תוספת גדולה על הכתוב בתורה.
אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה, יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים׃
המלבי"ם מחבר פסוק זה לקודמו, ומתקשה באותם קשיים של הגר"א. ולכן הוא מבאר: "הכר פנים במשפט בל טוב" אינו מדבר על הכרת פנים לרשע. שיראה אדם שלפניו רשע ויכיר לו פנים ויזכה את החייב - חלילה, אין עושים כאלה דברים כלל. אלא מדובר במי שאומר: את בעל הדין הזה אני מכיר, הגון וישר הוא. למשל, אילו היו בני אותו דור - להבדיל - והיה אל קפונה תובע לדין את החפץ חיים. מי כאן דובר אמת? בגוף הסיפור אין לי הוכחות, אבל אני מכיר פנים במשפט ואומר: אל קפונה מול החפץ חיים, נו באמת. זה שכל ימיו נזהר שלא לומר דבר שקר ושלא לדבר לשון הרע על אף אדם, בדקדוקים הקיצוניים ביותר - ודאי שדובר האמת הוא ולא הצד שכנגד. איני חוקר את הדין, איני בודק ואיני מעיין - אלא מצדיק את הצדיק. לא שאל קפונה שילם לי; הצדקתי את החפץ חיים משום שמראש אני יודע שהוא אדם הגון וצדיק.
על כך אומרים החכמים: גם הכרת פנים כזו, להצדיק את הצדיק מכוח חזקתו, "בל טוב". ומדוע? שהרי הכלל בידינו: כשיבואו בעלי הדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים. גם החפץ חיים - בשעה שהוא עומד לפניך לדין, מבחינתך הוא רשע, ורשע מסוגל לכל עוול; וכן הצד שכנגדו.
מסופר שבאו לפני אחד מגדולי ישראל שני נדיבים גדולים, שתמיד כשהיו באים אליו היה עושה להם כבוד גדול ונוהג עמם בדרך ארץ - כמו שאמרו בגמרא שרבי היה מכבד עשירים, וראוי לכבדם, שהשם עשאם כלי לשפע ולברכה. יום אחד קבעו אצלו זמן לדין תורה. נכנסו, והרב היה מעוטף בטליתו ואינו נושא להם פנים. אמר: "יעקב יעמוד ויאמר את דבריו". לא שלום עליכם, לא לחיצת יד, לא שום הידור לכבודם. סיים יעקב - "יצחק יעמוד ויאמר את דבריו". שניהם, שתמיד זכו לכבוד אצל הרב, נפגעו מעט: מדוע פתאום הרב מתייחס אליהם בקרירות. כשנגמר הדין פסק הרב את ההלכה ושאל: מקבלים אתם עליכם את פסק הדין? אמרו: כן, מה שהרב אומר אנו מקבלים. חתמו ונגמר העניין. מיד הפשיל הרב את טליתו לאחוריו, קם לפני יעקב, לחץ את ידו: שלום יעקב, מה שלומך? וכן ליצחק, ודיבר עמם בחביבות ובחמימות. שאלוהו: רבי, מה נשתנה? אמר להם: לא למדתם משנה באבות? "כשיהיו בעלי הדין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים" - וכי כך מקבלים רשע, בשלום עליכם ובמה שלומך? רשע מקבלים בקרירות, ולכן נהגתי בכם כך. ועכשיו שנגמר הדין - "וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כצדיקים", שהרי קיבלו עליהם את הדין, ושניכם צדיקים.
וזהו שאמרו החכמים: "הכר פנים במשפט בל טוב" - לא טוב להכיר פנים במשפט, אף שהאדם הזה צדיק, כי עליך להחזיק את בעלי הדין כרשעים. וכל שכן הפסוק הבא: אם הכרת פנים לצדיק, שהוא ודאי בתשעים ותשע ותשע אחוזים הצודק, אמרתי לך שאינה טובה - "אומר לרשע צדיק אתה" על אחת כמה וכמה, שאין על מה לדבר. אדם כזה "יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים".
המלבי"ם מבאר, וכבר ראינו זאת כמה פעמים: "יקבוהו עמים" - על שהוא מהרס את יסודות המשפט והצדק; "יזעמוהו לאומים" - על שהוא מוחק ומערער את הדת. שכן הלאום מתייחד בדת מיוחדת, והעם מתייחד בחוק מיוחד. קבוצת אנשים המתאחדת בחוקים מסוימים נקראת עם; קבוצה המתייחדת בדת מסוימת ובעבודה לאל מסוים נקראת לאום. וזהו "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ", שכל אחד נתייחד בדתו - אלה נעשו נוצרים ואלה יהודים.
לפי זה, כשמדברים על לאומים מדברים על הלאום הנוצרי, על האומות המוסלמיות, על אומות המזרח הרחוק וכיוצא בהן. וכשמדברים על עמים מדברים על קבוצה המאוגדת בחוק אחד: את אירופה אפשר לחלק לעשרות מדינות - פולין, גרמניה, טורקיה ושאר מדינות האיחוד - שכל אחת חוק משלה. מבחינת האמונה, טורקיה אינה נכללת עם השאר, שהרי הם מוסלמים, ובפרט בעידן ארדואן המבקש להחזיר את האסלאם למקומו; אבל שאר עמי אירופה הנחשבים נוצרים אין ביניהם בידול של דת, ורק החוק מבדיל ביניהם.
לכן "יקבוהו עמים" - העמים יקללוהו, משום שהוא מהרס את החוקים. הדן דין ואומר לרשע צדיק - מעוות את החוק והמשפט. איך תיתכן מדינת חוק כשהמשפט בה מעוות ומעוקל? זו אינה מדינת חוק אלא מדינת צחוק. וזו מציאות מוכרת גם אצלנו: יש לנו את הבג"ץ, ששם הכול שפיט, ובאורח פלא כמעט תמיד ההכרעות הן נגד הדת. מדברים על "אין לו לשופט אלא המשפט בלבד" ועל "יש שופטים בירושלים" כמאמרו של מנחם בגין - וכנראה לא תיאר לעצמו שופטים כאלה. כשעוברים על פסקי הדין רואים משפטים בל ידעום, עיוות ושקר שקשה להישאר אדישים לנוכחם, וכבר אמר מי שאמר על בית המשפט הגבוה לצדק, שהצדק שם אינו אלא שם של כוכב. ויושרם מתגלה זמן קצר לאחר מכן: החלטותיו של מר אהרן ברק היו תמיד בעד הרפורמים ונגד היהדות האורתודוקסית, ואיכשהו, בסיום תפקידו, קיבל אות יקיר התנועה הרפורמית - כחבר בה, כמי שמעריך את פועלה ותומך בה. וזהו "וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים": "פליל" בערבית הוא שופט - מי נעשו השופטים שלנו? אויבינו, אויבי היהדות, הם המכריעים בעניינים שבהם מוכרעת היהדות לכאן או לכאן. והיום אפשר להוסיף לזה משמעות נוספת: שגם הם עצמם נאשמים בפלילים, שהרי כל הריקבון של הפרקליטות והמשטרה, כל הפרשיות למיניהן, כל הרפש מתחיל לצוף ולצאת החוצה.
"יזעמוהו לאומים" - כי בעיוות הדין יש הרס הדת, שהרי אין דת המתירה עיוות ושקר וחוסר צדק. ומבאר המלבי"ם ש"זעם" עניינו העונש הבא בעקבות הקללה: הנקיבה היא עצם הקללה, ולשון "נוקב" היא לשון פירוש, כמו "נוקב שם השם" שפירושו מפרש; והזעם הוא העונש שבא אחריה. וכן "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'" - "אקוב" היינו נוקב ומפרש, ו"אזעום" היא כבר תוצאת אותה קללה, הזעם וחרון האף שהוא לוקה בהם בעקבותיה.
למדנו שיראת השם קודמת למורא מלכות, אך אין לזלזל במורא מלכות, שכן כל מלכות עדיפה על אנרכיה. ומכאן האזהרה שלא להתערב עם "שונים" - עם המבקשים להפוך את ההנהגה, עם השונים בחטאם, ועם מי שאין בו יציבות ונאמנות - שכן "פתאום יקום אידם", והשבר בא בבת אחת בלא שהות להימלט, ואף אם יצליח השינוי, "פיד שניהם מי יודע", מי יודע איזה שבר יביא אחריו. ובחלקו השני של הקטע למדנו מדברי החכמים ש"הכר פנים במשפט בל טוב" - לא רק שהוא איסור מפורש בתורה, אלא שהוא מונע את הטוב מכל העולם; ואפילו הכרת פנים לצדיק אסורה, שכן בעלי הדין צריכים להיות בעיניך כרשעים כל עוד עומדים לפניך, וכצדיקים משנפטרו מלפניך. וכל שכן האומר לרשע צדיק אתה, שהורס את יסודות המשפט ומערער את יסודות הדת, ולכן יקבוהו עמים ויזעמוהו לאומים.