בחלק זה של הפרק אנו עוסקים בשלושה פסוקים שכולם סובבים סביב עניין אחד: כוחו של הדיבור הנכון - דיבור הנאמר במקומו, תוכחה הנאמרת לאוזן הראויה לה, ושליחות הנעשית בנאמנות. נעיין בדברי רש"י, בביאורי הגר"א ובדרכו של המלבי"ם, ונראה כיצד כל אחד מהם פותח לנו חלון אחר אל אותו פסוק עצמו.
תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל אׇפְנָיו׃ (יא)
ראשית לעניין הניקוד: המנחת שי וגם רש"י מציינים שהאל"ף במילה "אׇפְנָיו" מנוקדת בקמץ חטוף, כלומר קמץ קטן, והוגים אותו O. כך גם במילים כמו "חׇכְמָה" - "חונן מאיתך חׇכמה בינה ודעת", ויש חזנים, ובפרט אצל האשכנזים, שמשבשים ואומרים "חָכמה". וכן במילה "אׇנייה" שהיא בקמץ קטן אף שאין שם וא"ו. גם כאן: דבר דבור על אׇפניו.
רש"י מפרש: "תפוחי זהב" הם כפתורים מצוירים, ו"משכיות כסף" הם כלים המצופים כסף שעליהם מצוירים כפתורי הזהב. ו"דבר דבור על אופניו" - על כנו, כלומר דבר מבוסס ומיושב כראוי. רש"י מביא דוגמה ללשון זו מן הפסוק "נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת" - "נשאתי אימיך אפונה", שהוראתו דבר המונח על בסיסו. ומדגיש רש"י: אין זה מגזרת "אופן" וגלגל. יש שהתלוצצו שמחלק המכתבים הנוסע על אופניים הוא "דבר דבור על אופניו", אבל לדעת רש"י כלל אין זה מלשון אופן, אלא מלשון דבר המונח על כנו - והוא מוכיח זאת מן הקמץ החטוף שבמילה.
הגר"א מסביר: תפוח זהב המחופה בכסף. מי שמסתכל בראייה שטחית רואה רק את הכסף, ומי שמסתכל בראייה מעמיקה רואה גם את הזהב שתחתיו. וזה מתאים לכיוון שהמלבי"ם מביא, שהיו מעטרים את תפוחי הזהב בעיטורי כסף. "משכיות" הוא מלשון ראייה, כמו "שׂוֹכה ברוח הקודש" שנאמר בשרה אמנו (אף ששם בסמ"ך, ולשון זו באה בסמ"ך ובשי"ן), ומכאן "אבן משכית" ו"שכיות חמדה" - מה שכל עין סוכה בהם. היו עושים פיתוחי כסף על גבי הזהב, כמעין רדיד או רשת של פיתוחים, וכשמסתכלים - יפה מאוד לראות את עיטורי הכסף ואת הזהב הניכר ומציץ מבינותם.
על פי זה מבאר הגר"א את "דבר דבור על אופניו": בתורה יש פרד"ס - פשט, רמז, דרש, סוד. (וכבר אמרתי לכם בדרך ווארט: למה יש ספרדים שעוד לא למדו פשט וכבר עוסקים בסוד? כי הם אינם גורסים "פרדס" אלא "ספרד" - סוד, פשט, רמז, דרש; מתחילים בסמ"ך הספרדית, ולפעמים שוכחים לגמרי מן הפשט ומתחילים ישר בקבלה.) לפעמים אדם אומר דרשה או רעיון או פירוש הכולל בתוכו גם את ההבנה הפשוטה וגם את העומק - וזהו "תפוחי זהב במשכיות כסף". מי ששומע את הדברים קולט את החיצוניות ומבין את הפשט, ומי שמעמיק רואה שהכנסת בתוכם גם את הסוד, דברים מפנימיות התורה שהעלמת בתוך דבריך. ונפלא מאוד לראות בכתבי האריז"ל, איך בפסוקים שאנו קוראים אותם כפשטיים הוא מוצא דברי סוד, ואיך הסוד מתלבש יחד עם הפשט. אומר הגר"א: לפעמים אדם מדבר דיבור פשטי, ונראה רק כמשכיות כסף - תתבונן בפנים ותראה זהב, תראה את הפנימיות והעומק.
ולמה הסוד נמשל לזהב והפשט לכסף? מסביר הגר"א: הכסף מצוי לכל ונצרך לכל הוצאה, והזהב הוא רק למביני עניין. אדם רגיל אינו מחזיק מטילי זהב בביתו, אבל מטבעות כסף היו לכולם. כך הפשט נצרך לכולם, ואילו הזהב - החלק הפנימי של התורה - הוא לבעלי מעלה שמלאו כרסם ש"ס ופוסקים.
ולמה נקט דוגמה של תפוחים דווקא? אומר הגר"א: כי בתפוחים יש שלושה גוונים (ומן הסתם כוונתו לירוק, צהוב ואדום). כך בכל דבר תורה יש שלוש דרכים: תורה שבכתב מחולקת לשלוש - תורה, נביאים, כתובים; ותורה שבעל פה מחולקת לשלוש - מדרש, ברייתא, משנה. ואם תשאל: והרי יש גם גמרא? אומר הגר"א שהגמרא כוללת הכל, "תלמוד בבלי שבלול מן הכל". נמצא שגם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה בלולות משלוש. ולכן כאשר החכם דורש דרשה והיא "דבר דבור על אופניו" - היא מכילה את כל האופנים: פשט, רמז, דרש וסוד כלולים בדבריו.
אחד מן הגדולים שהרבה לעסוק בזה היה הבן איש חי, שהיה לוקח דבר שלכאורה הוא פשטי ומראה כיצד הוא מכיל עומק. וכן האר"י הקדוש בעניינים רבים הכתובים בצורה פשטית מסביר את העומק שבהם, כיצד יתבאר הפסוק על פי קבלה. ולדוגמה, את פיוטי ראש השנה של רבי שלמה אבן גבירול ושל אבן עזרא ושאר קדמוני הספרדים לא היה אומר, אלא דווקא את פיוטי הקליר, פיוטים קשים מאוד של חכמי אשכנז. ולמה? כי אמר שפיוטי הספרדים אינם מבוססים על דרך הסוד אלא פשטיים בלבד, ואילו פיוטי האשכנזים חוברו על דרך הסוד, על סדר הספירות וסדר העולמות. המקובלים יודעים לקחת דבר פשטי ולראות בו את עומקו ופנימיותו.
אתן דוגמה שכבר הבאנו בעבר כשדיברנו על יום הכיפורים: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם". בהבנה הפשוטה - אביכם שבשמיים, וזאת יבין אפילו ילד. אבל אדם הבקיא בקבלה יסביר לך הסבר נוסף, פנימיות ועומק: מהו "מי"? מ"י בגימטריה חמישים, והוא רומז לבינה (וכעין "מי ברא אלה", שאף הוא מרמז לעולמות גבוהים). כנגד חמישים שערי בינה יש חמישים שערי טומאה, ואדם עלול להיכנס לשערי הטומאה ומשם קשה לו מאוד לצאת, וצריך שהקדוש ברוך הוא יוציאו. ועל פי דרך הסוד מסבירים: "לפני מי" - כל עוד לא הגעת ל"מי", לנו"ן שערי טומאה - "אתם מיטהרים" בעצמכם; אבל "ומי" - אם כבר הגעת לשם - "מטהר אתכם", רק הקדוש ברוך הוא מטהר אתכם.
ואם נרצה להעמיק עוד: ה"מי" הוא חמישים שערי בינה, ועולם התשובה נשפע מספירת הבינה. ולכן "ברוך אתה השם הרוצה בתשובה" - הניקוד שם הוא ניקוד בינה, שהוא הצירה, והשם מנוקד בבינה. וכבר הסברנו בעבר שבינה היא כעין אמא, שעניינה לחזור ולהיוולד מחדש כתינוק שנולד. מאין באה הטהרה? מכוח ה"מי", מכוח הבינה. זו דוגמה קלושה להבין כיצד אפשר לקחת דבר פשטי, ובפשט להבין דבר אחד ובעומק לראות עולם אחר לגמרי - וכאן דיברנו רק על פשט ועל סוד, ואפשר לראות בו גם רמז וגם דרש. הנפלא הוא לדבר דבר דבור על אופניו, שבכל אופן יובן.
המלבי"ם מסביר: תפוח הזהב הוא דבר יקר (ואין הכוונה לתפוח מאכל אלא לתפוח העשוי כולו זהב, לקישוט), והוא נתון במשכיות כסף - עיטורי כסף שערכם פחות, אך הם מייפים אותו, ומתוכם מתבוננים ורואים את הזהב שתחתיהם. אף אחד אינו מצפה ברזל ובדיל בכסף; מצפים דווקא על הזהב, ואז השילוב נראה נאה.
כך "דבר דבור על אופניו": הדיבור הוא ה"משכיות", והמצפון הוא הזהב שתחתיו. "מצפון" כאן אין הכוונה למה שקוראים היום מצפון, מלשון מצפן, הרגש המוסרי, אלא צפונותיו של האדם, פנימיותו. כשהמצפון יקר והנפש וסתריה מלאים כבוד - גם הדיבור יקר ונעלה ונקי מכל סיג; תשמע את האדם מדבר ותראה שדיבורו מכובד ונקי, אינו מנבל את פיו ואינו מדבר בצורה זולה. אבל אם הוא מדבר לשון הרע ורכילות, דיבורים שאינם הגונים, בצורה מתנשאת ומזלזלת או חוצפנית - נודע כי תחת הדיבור ברזל וחרס, ונפשו זוללה. רוצה אתה לדעת מיהו האדם? הסכת והקשב לו, ומדיבורו תכיר את פנימיותו.
ושים לב שהמלבי"ם לומד אחרת מרש"י: רש"י פירש "אופניו" מלשון כנו, והמלבי"ם מבין שהוא מלשון אופן - גלגל. כמו שיש אופן המסובב את הגלגל, כך כשאתה רואה אדם שלשונו מתגלגלת, יש אופן פנימי המסובב אותה, והוא פנימיותו של האדם. אם הפנימיות זכה - הגלגל מסתובב והוא מדבר דברים זכים; ואם אינה נקייה - אתה שומע דיבורי גנאי, לשון הרע, שקר ורכילות. לפי המחשבה והגות הנפש, כן הוא הדיבור. וכשאתה רואה שהדיבור בא לפי גלגוליו כראוי, לא יותר מן הראוי ולא פחות אלא כפי הנצרך - זהו באמת "תפוחי זהב במשכיות כסף".
נמצא שהדרך לבחון אדם היא להקשיב לו. יש אנשים שעל כל דבר יריבו ויתווכחו: "מה פתאום?", "ואתה מוותר לו?", "לא שתקתי לו ועניתי לו" - מראש אתה מבין שזה איש מחלוקת ואיש מדון, שכל הזמן מחפש ליצור מריבות. ויש אדם שאומר: לא נורא, בדיל ויעבור. איני אומר שאדם צריך להיות כאסקופה נדרסת, אבל גם כשהוא יוצא לריב - כיצד הוא יוצא? יש שאתה שומע אותו בשעת ריב וזה נורא: מחרף, מגדף, מדבר בצורה משפילה. הרי הדיבור שלך השפיל אותך יותר משהשפיל את שכנגדך.
נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי־כָתֶם מוֹכִיחַ חָכָם עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת׃ (יב)
"נזם זהב וחלי כתם" - שניהם שמות של תכשיטים. "חלי" כמו "ותעד נזמה וחליתה", ו"חלאים" הם תכשיטים; ו"כתם" אף הוא תכשיט זהב, כמו "כתם פז" ו"כתם אופיר". הנזם יפה דווקא עם העדי של הכתם, עם קבוצת התכשיטים שסביבו; וכך תוכחת החכם - אין יופיה ניכר אלא אם כן יש אוזן שומעת.
אתן דוגמה מוחשית יותר: אף אחד אינו נוטל יהלום ונועץ אותו סתם ביד. יהלום הוא יפה, ודאי, אבל צריך לבנות לו רקע - טבעת מיוחדת מזהב, שקע הראוי לו - וכך יופיו ניכר. אין זורקים יהלומים ברחוב. כך גם החכם האומר דברי תוכחה: הוא זקוק לרקע שבו הדברים ישפיעו, והרקע הוא האוזן השומעת. "מוכיח חכם על אוזן שומעת" - אז ניכר יופיו, כיהלום הנתון במקום הראוי לו.
הגר"א מסביר שהנזם הוא תכשיט האוזן, והחלי הוא תכשיט הפנים. היו מקשטים את פניהם בשרשראות ובתליון על המצח ובתכשיטים היורדים על הלחיים, כפי שמצוי בהודו, ואפשר לראות זאת גם אצל התימנים בחינה - תכשיטים היורדים ממש על הפנים. ותכשיט הפנים נעשה מדבר יקר, והוא יקר יותר מתכשיט האוזן.
וכשם ששני התכשיטים הללו טובים ונאים, כך טוב כשמוכיח חכם על אוזן שומעת. ושימו לב למקבילה: החכם המוכיח - "חכמת אדם תאיר פניו", והוא בא במאור פנים להוכיח ומסביר פנים לאותו אדם - הרי הוא כ"חלי", תכשיט הפנים היקר. אבל צריך גם "נזם זהב", תכשיט האוזן, והוא שדברי החכם נופלים על אוזן שומעת - שלתלמיד יש אוזן להקשיב. נמצא שיש כאן משל לתכשיט הפנים ולתכשיט האוזן, שהם גדר של חכם האומר תוכחה בפני תלמיד מקשיב; וכשם ששני התכשיטים יפים ושילובם יפה, כך שילוב של חכם מוכיח ותלמיד מקשיב הוא שילוב נאה.
המלבי"ם לעומת זאת מסביר שהנזם והחלי שניהם קישוטי אוזניים. וכמו שהם מקשטים את האוזן החיצונית, כך "מוכיח חכם" - היינו המוכיח מכוח חכמה, מתוך דברי החכמה ודברי התורה - מקשט בתוכחתו את האוזן השומעת. שכן כששומעים תוכחה מפי חכם הדברים מתקבלים ומשפיעים, ואז הם מקשטים את האוזן כנזם זהב וכתם אופיר. נמצא שכאשר החכם מוכיח והתלמיד שומע - האוזן כמו מתקשטת בתכשיטים.
כְּצִנַּת־שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב׃ (יג)
רש"י מפרש: כמו הקור של ימי השלג, שאדם מתאווה לו בימי הקציר. ואין הכוונה לשלג ממש - שהרי הקוצר את חיטיו אינו מתאווה שירד שלג - אלא לצינה, כאדם העובד עבודה קשה בחום ומשתוקק למעט קרירות שתרענן אותו. וכך הציר הנאמן לשולחיו, העושה את שליחותו כהוגן וכראוי, משיב את נפש אדוניו כאותה בריזה קרה ביום חם.
הגר"א מסביר אף הוא שמדובר בקור של השלג ולא בשלג עצמו: הקציר הוא זמן החום, וצינת השלג טובה בו. וכך הציר הנאמן לשולחיו, המקיים את דבריו - טוב הוא כצינת השלג; שהרי שלחתי אותך לתפקיד, ואני מעוניין בשליחות ובתוצאות, ואתה עשית את הדבר. ושים לב ללשון: "לשולחיו" ולא "לאדונו" - כלומר אדם שפגשתי ושלחתי, שאינו עובד אצלי כלל ואני איני אדונו, ורק באופן מקרי נתתי לו שליחות; ואף על פי כן הוא נאמן כצינת שלג. "ונפש אדוניו ישיב" - אבל מי שיש לו עבד נאמן, זה משיב את נפש אדוניו בתמידות ובקביעות, לא באופן חד פעמי. לאדון יש נחת רוח גדולה מעבד כזה, שתמיד ממלא את תפקידו בנאמנות ועושה את שליחותו בדיוק כפי שנשלח.
ובסוד הדברים אומר הגר"א: כלב היה "ציר נאמן לשולחיו" - נאמן למשה וליהושע ששלחוהו לרגל את ארץ ישראל. ומהו "ונפש אדוניו ישיב"? שהשיב את השכינה הקדושה לארץ הקדושה. שעל ידו נכנסו ישראל לארצם והתיישבו בה ונחלו אותה, ומי שב לכאן? השכינה הקדושה, ששורה עליהם בארץ.
המלבי"ם מסביר: ביום הקציר היום בוער כתנור ומכה על ראש הקוצר עד שנפשו מתעלפת - כאותו נער שאמר לאביו "ראשי ראשי" - ואם תבוא צינת שלג, היא משיבת נפש. כך הציר הנאמן. והמלבי"ם מעמיד את הדברים באדם שקמה עליו חמת המלך והשרים, כנראה עשה דבר שאינו הגון ועורר את חמתם. מה הוא עושה כדי להנמיך את הלהבות? שולח ציר, שליח שילך וידבר בשמו, יסביר, ירגיע וילמד עליו זכות. ומי ששולח ציר כזה - משיב את חמת האש ומשיב את נפש אדוניו.
ולמה נקרא שליח "ציר"? עד היום אומרים "הציר שלנו בקונגרס". הציר מוכר לנו מן הדלת הסובבת על צירה. (ואגב, מכאן גם המקור ל"צירי לידה", שכביכול בשעת הלידה נפתחת דלת; ו"נהפכו עליה ציריה" הכוונה שהדלת לא נפתחה כראוי וחס ושלום התקשתה בלידתה, שכן יציאת הוולד נחשבת כפתיחת דלת.) ומכאן, אומר המלבי"ם, נקרא השליח ציר: מפני שהציר הולך ושב להשיב תשובה לאדוניו, כדלת הסובבת על צירה, ההולכת ושבה. השליח הולך על מנת לשוב, ולכן נקרא "ציר נאמן לשולחיו".
ומהי המליצה? אומר המלבי"ם: כל אדם הוא ציר ושליח בעולם הזה, והקדוש ברוך הוא מצפה שנהיה צירים נאמנים לשולחנו, שנעשה את התפקיד שלשמו נשלחנו - "לעובדה ולשומרה", מצוות עשה ומצוות לא תעשה. נשמה שנשלחה לתפקיד ועמדה בו, זהו גדרו של ציר נאמן לשולחיו. "ונפש אדוניו ישיב" - נפשי מהיכן היא? "מאן דנפח, מדיליה נפח". וכשיגיע הזמן להשיב את הנפש לאדוניה, ישיבנה בשלמות, כראוי לה. ואז, אומר המלבי"ם, לא יירא מלהט היום הבא בוער כתנור. יום קציר, יום חם - אל תדאג; אתה תשיב את נפש אדוניך, ויהיה לך כצינת שלג ולא חום, כמי שמצננים לו את הגיהינום.
ומצינו שלפעמים אדם אמור לקבל גיהינום, ויש סיבות שבגללן מצננים לו אותו, כמו שאמרו על הקורא קריאת שמע ומדקדק בה שמצננים לו גיהינום. וסיפרתי לכם שפעם ראה החזון איש אחד שקורא קריאת שמע בסגנון בריסקאי: "שמע... שמע... ישראל... ישראל", מאריך כחצי שעה בכל מילה, עד שכבר הגיעו למניין השלישי. שאל אותו החזון איש: למה אתה קורא כך? קרא בדקדוק, בצורה רגילה. אמר לו: הרי כתוב שכל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה, מצננים לו גיהינום. אמר לו החזון איש: אתה רוצה שיצננו לך את הגיהינום, אבל הרי אינך רוצה שיכניסוך למקפיא. מרוב דקדוקים זה כבר לא צינון אלא פריזר.
ועל זה נאמר "תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן" - שבמקום שהוא צלמוות, תזכה לשלג. ביום החם, "הנה יום בא בוער כתנור", יום הגיהינום - תזכה לצינת שלג. ובזכות מה? בזכות שהיית ציר נאמן לשולחיו, ציר נאמן לקודשא בריך הוא, ומשיב את נפש האדון - מה שנתן לי, אני מחזיר טהורה כדרך שקיבלתי אותה.
שלושת הפסוקים מלמדים אותנו את סוד הדיבור והשליחות. "תפוחי זהב במשכיות כסף" - לפי הגר"א, דיבור הכולל את כל אופני התורה, פשט וסוד כאחד, שמבחוץ נראה כסף ומבפנים מציץ זהב; ולפי המלבי"ם, הדיבור הוא המעטה החיצוני המגלה את פנימיות האדם, ולכן הדרך לבחון אדם היא להקשיב לו. "נזם זהב וחלי כתם" - תוכחת חכם צריכה את הרקע הראוי לה, את האוזן השומעת, כיהלום הנתון בשקע שלו, וכשהחכם מוכיח במאור פנים והתלמיד מקשיב - שניהם מתקשטים. ו"כצינת שלג ביום קציר" - הציר הנאמן משיב את נפש שולחו, וכל אדם בעולמו ציר הוא, שנשלח לתפקיד, ואם עמד בו וישיב את נפשו לאדוניה בשלמות - יזכה לצינת שלג ביום הבוער כתנור.