פרקנו ממשיך בשרשרת המוסר של שלמה המלך אל בנו, ואנחנו נעמוד כאן על קטע אחד מרוכז ועמוק: מפסוק כ"ג ועד פסוק כ"ז. שלוש מדרגות יש כאן: קניין האמת, השמחה שהורים ורבנים שמחים בבן שהולך בדרך זו, והאזהרה החמורה מפני מה שמנתק את האדם מן הדרך הזו. נלך על סדר הפסוקים.
אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה׃
מסביר המלבי"ם: "אמת קנה" - אף שבעד האמת אתה נותן מחיר יקר. ומהו המחיר היקר? התאוות, שעשועי הילדות, ההנאות הגשמיות - את הכל אתה משקיע בשביל קניין האמת. הרי מה טיבו של בחור ישיבה, מה טיבו של אדם העוסק בתורה? הוא היה יכול בזמן הזה ללכת ולכייף כמו כל בני גילו, והוא אינו עושה זאת. הוא קונה את האמת, קונה את התורה הקדושה במחיר שהוא לכאורה מחיר יקר: מחיר ההנאות, התאוות, ההליכה אחרי דרכי לבו. הוא אינו עושה כן, אלא יושב ומשקיע את עצמו בתורה. זהו "אמת קנה" - אתה משלם מחיר יקר כדי לקנות את האמת.
"ואל תמכור" - מהו? אדם מוכן להשקיע הרבה בקנייה כשהוא עושה חשבון: "כשאמכור את זה, אתה יודע כמה זה יהיה שווה?" אז הוא מוכן להשקיע, לעשות עסק. אומר לך הכתוב: אצלך לא יהיה כך. אתה תשקיע את חיותך בעסק התורה, אבל לא במגמה שכדאי להשקיע מפני שבסוף אמכור את זה. מהו למכור? שיתמנה לי תפקיד נכבד, ואתה יודע איזו משכורת אני עומד לעשות מן העניין הזה, יתנו לי כך וכך... זה נקרא למכור. למכור פירושו להשתמש במה שקנית כדי להפיק רווח. "אמת קנה ואל תמכור" - תעשה זאת באמת, בשביל שאתה תגדל בתורה, ולא בשביל להרוויח בזה כסף מאחרים.
ומהי אותה אמת שאתה קונה? על כך ממשיך הפסוק: "חכמה ומוסר ובינה". חכמה, אומר המלבי"ם, כבר הסברנו שהיא כוללת את חוקי המידות והמנהגים שצריך לנהוג על פי תורה, והם באים בקבלה ממה שקיבלנו מן הנביאים ומן התורה הקדושה. הדברים האלה אינם ניתנים להבנה על פי שכל האדם, ולפעמים הם גם הפוכים מטבעו של האדם. זה גדר חכמה.
והמלבי"ם אומר: התאווה תחלוק על חוקי החכמה. פירוש הדבר, החכמה דורשת ממני לוותר על הנאות, לוותר על תאוות, להתגבר על רצונות. מאוד היה בא לי לעשות כך וכך, אבל מידת החכמה אומרת: זה לא מוסרי, זה לא הגון. על ידי החכמה האדם מתגבר על תאוותיו ועל רצונותיו.
אבל איך הדבר אפשרי באמת? על ידי מוסר. מהו מוסר? שורשו מיראת השם. אני לא עושה את זה כי החכמה אומרת לא לעשות - אבל מאוד בא לי. נכון, אלא שקח בחשבון: יש עונש, יש ייסורים. יש יראת שמים, ואם ניקח אותה ברובד הנמוך שלה, יראת העונש, היא אומרת לי: מי שהולך אחר תאוות לבו משלם עונש נורא וקשה, יש גיהינום. יוצא אם כן שמה שמביא אותי לשמור את חוקי החכמה - שהם מתנגדים לתאוותי ולרצונותי - הוא המוסר. המוסר הם הייסורים, ההכרה שאם תעשה ככל העולה על רוחך אתה עתיד ליתן את הדין. המוסר מוסר ומייסר את נפשי כדי לשמור את חוקי החכמה.
ואם כך באמת תעשה - חכמה ומוסר - בא השלב השלישי: "ובינה". תבין את הדברים בהבנה מעמיקה, שלאחר החכמה באה הבינה. בינה פירושה לדעת להתבונן בדברים, להעמיק בהם, להבין דבר מתוך דבר ולהזדהות עמם. החכמה, כפי שהסברנו כמה פעמים, אינה דבר הנתפס בשכל, והתאוות מתנגדות לה. אבל אם על ידי המוסר תעשה זאת שוב ושוב, תזכה להתבונן בדברים ולהעמיק בהם, והדברים ייקבעו בלבך עד שאתה מעצמך תוכל להבין דבר מתוך דבר. וכל זה יהיה בך מכוח מה? מכוח האמת: "אמת קנה ואל תמכור".
גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק וְיוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ׃
רבנו יונה מסביר שהשמחה גדולה מן הגילה: לגיל זו שמחה, ולשמוח זו שמחה גדולה יותר. ויש כאן שתי מעלות: מעלת צדיק ומעלת חכם. שואל רבנו יונה: כשכתוב כאן "חכם", הייתכן שמדובר בחכם שאינו צדיק? לא ייתכן. אף שכתוב תחילה "גיל יגיל אבי צדיק" ואחר כך "ויולד חכם ישמח בו", אתה חייב להבין שאותו "יולד חכם" מדובר בחכם שהוא גם צדיק. מדוע? כי אם לא כן, יוצא ששלמה המלך משבח חכם שאינו צדיק, וזה לא יעלה על הדעת. על מה אנחנו מתפעלים - מחכמה גרידא? מחכמה חיצונית? כשאני משבח חכם, הכוונה חכם בתורה, חכם ביראת השם. לא ייתכן ששלמה ייתן שבח לחכם שאינו צדיק ויאמר לך "יולד חכם ישמח בו". מה ילד - איינשטיין? זו סיבה לשמוח? בגלל מה, שהמציא את האטום, שממנו אפשר להרוג את כל העולם בכמה שניות? איזו חכמה יש כאן לשמוח בה? אם זו אינה חכמה של תורה, אם זו אינה חכמה של צדקות, ודאי על זה לא ידבר שלמה ולא יאמר לך לשמוח בה.
ודבר נוסף, שהמלבי"ם הזכיר אותו פעמים רבות: מי באמת נקרא חכם? אם לאדם יש כוח ניתוח אדיר, מוח אנליטי, כושר חשיבה ומשכל של 180 - האם הוא נקרא חכם? עדיין לא. חכם, כמו ששלמה מלמד אותנו לכל אורך הדרך, הוא המתנהג בדרכי החכמה. אם אני רואה אדם שיש לו ידיעות עצומות, אבל הוא חי את חייו בצורה נוראה: אין לו התנהגות בין אדם לחברו, אנשים אינם סובלים אותו, צורת חייו שפלה - האם אומר עליו "מאוד חכם"? זה לא נקרא חכם. חכמה אמיתית היא רק במציאות שאדם חי על פיה ובונה את חייו נכון. אבל אדם שכל חייו רעועים, ורק יש לו ידיעות והוא גאון בזה - אין זה חכם. תמיד כשמבטאים "חכם", פירושו אדם שחי על פי חוקי החכמה.
וכן הדוגמה שמביא רבנו יונה: "ישר". מהו ישר? הוא בקיא בכל דיני היושר - אבל האדם הזה עקום שלא תדע מצרות. זה ישר? בקיאות מספיקה? לא מספיקה. אם אתה חי על פי חוקי היושר, אתה ישר. אבל שיאמרו לך שהוא יודע את החוק מראשו ועד סופו - ראו מה קורה בימינו, כל מיני אנשים שנמצאים בצמרת המשטרה מובלים לחדרי החקירות אחד אחר השני. האדם הזה בקיא בחוק, ואם יעצור מישהו יאמר לו "עברת על תקנה 32 לוכסן 44 מתקופת המנדט הבריטי" - הוא בקיא בהכל. ומה עשית עם זה? עם כל הדרגות שלך, איזו תאווה קטנה או איזה הבל משכו אותך. זה לא חכם וזה לא ישר. חכם הוא המתנהג על פי החכמה, וישר הוא המתנהג על פי היושר.
אמר פעם אחד מגדולי ישראל: אומרים לו על בחור, "תשמע, הבחור הזה, מה זה למדן, חבל לך על הזמן". שאל: הוא מתמיד? ענו לו: "את האמת הוא לא לומד הרבה, אבל תדע איזה למדן הוא" - כלומר מתפלפל, טוחן הרים וטוחנם זה בזה. אמר: זה לא נקרא למדן. כמו שגנב אינו נקרא אדם היודע לגנוב אלא מי שגנב בפועל, כך למדן אינו מי שיודע ללמוד אלא מי שלומד בפועל. וכך ישר אינו מי שמכיר את חוקי היושר אלא מי שמתנהג על פיהם, וכך חכם אינו מי שמכיר את חוקי החכמה אלא מי שחי על פיהם.
לפי זה, אומר רבנו יונה, בוא ונראה מה כתוב כאן: "גיל יגיל אבי צדיק" - אביו של צדיק יגיל, אבל הבן עדיין אינו חכם, ולכן יש כאן רק גילה, שהיא פחותה מן השמחה. לעומת זאת "ויולד חכם ישמח בו" - מי שמוליד חכם, כאן יש שמחה אמיתית, כי זה גם חכם וגם צדיק, גם הולך על פי חוקי החכמה. בזה באמת יש לו לשמוח, שיש לו בן שזכה לשני הדברים, והשמחה גדולה מן הגילה.
ושימו לב להבדל בלשון: אצל החכם כתוב "ויולד חכם", ואצל הצדיק כתוב "אבי צדיק". מסביר רבנו יונה בהיגיון פשוט: להגיד "יולד צדיק" - וכי אתה הולדת צדיק? האם בעת הלידה נגזר שיהיה צדיק? לא הולדת צדיק, הולדת בן אדם והוא נעשה צדיק. אבל חכם - כן, זה נקבע כבר מעת הלידה, מעת ההיריון, טיפה זו מה תהא עליה, חכם או טיפש. לכן שייך לומר "יולד חכם", אני הולדתי חכם, ולא שייך לומר "יולד צדיק", שהצדיק נעשה צדיק מעצמו בתיקון מידותיו. ועל כן: "גיל יגיל אבי צדיק" - אתה אביו של אדם שנעשה צדיק; "ויולד חכם ישמח בו" - שכאן יש בחינה של לידה, שמאז נגזר הדבר, ועל ידי זה תהיה לו שמחה, שהיא גדולה מגילה, כי הבן הוא גם חכם וגם צדיק.
יאמר אדם: אני נולדתי טיפש, אז מה בעצם רוצים ממני? היה פעם יהודי שבא לחזון איש ואמר שהוא רוצה לפתוח ישיבה למצוינים: לקחת מכל עולם הישיבות את הקודקודים, ממש את המבריקים, ולעשות ישיבת עילית, ומשם יצאו גדולי ישראל. מספרים שהחזון איש בשום אופן לא הסכים. אמר לו: אתה חושב שגדולי ישראל יוצאים דווקא מן המבריקים? תתפלא - לא בהכרח. שתדע לך, גדולי ישראל יצאו דווקא מבעלי כוח הרצון וכוח ההתמדה, ורבים מהם בצעירותם היו בינוניים ואפילו בינוניים ומטה. יש שמות ידועים ומפורסמים שהגיעו למדרגות עצומות. אביא דוגמה אחת שהוא עצמו כתב על עצמו: המהר"ם שיק כתב על עצמו שהיה ילד בעל ראש סתום, וכשנולד היה לו ראש סתום - ונעשה אחד מגדולי גדולי הדור, חיבר ספרים, דבר עוצמתי מאוד. זאת אומרת, אמר החזון איש, זה אינו תלוי במה שנולדת עמו. נולדת עם כלים מסוימים, אבל אם תשקיע ותוציא את הכוחות אל הפועל ותתמודד - תגיע להשגות עצומות. ודווקא ההפך, אמר החזון איש: אלה שתלו בהם הרבה תקוות אכזבו.
המלבי"ם מבאר שלושה הבדלים בפסוק. ראשית, בין צדיק לחכם: החכם קיבל את חוקי החכמה בלימודו והוא נוהג בהם. אבל הצדיק אינו בהכרח חכם - הוא צדיק מצד שהרגיל את עצמו לעשות צדק, לא בדרך לימוד. וכבר הסברנו ש"לא עם הארץ חסיד", אבל עם הארץ צדיק יכול להיות. חסיד הוא העושה מעבר למידת הדין, וכיצד תעשה מעבר כשאתה עם הארץ? יכול להיות שמה שעשית מעבר רק קלקלת. אבל צדיק - עושה מה שכתוב, וזה שייך גם בעם הארץ. הצדיק הורגל בעשיית צדק, בהליכה על פי ההלכה ועל פי מה שהרגילוהו מגיל קטן.
שנית, ההבדל בין גילה לשמחה. וכבר הסברתי שהמלבי"ם נוקט בזה שונה מרבנו יונה, ויש לו קו שהוא צועד בו תמיד: שמחה היא שמחה תמידית וקבועה, וגילה היא דבר המתחדש - איזה דבר שפתאום מתפרץ ממני, שמחה על דבר חדש ששמעתי או ראיתי. לעומתה שמחה היא הקבועה והרגילה.
שלישית, ההבדל בין "אב" לבין "מוליד". "אב" כולל גם את האומן, גם את המורה - גם הוא נקרא אב, כמו שאומרים "האבא הרוחני שלו", וזה ביטוי רחב. אבל "מוליד" הוא מי שהוליד בפועל, דווקא אביו שילדו.
ועל פי זה, כמו שראינו על פי הגר"א, עשיית הצדק תלויה בבחירה שלך - תבחר להיות צדיק ותהיה צדיק - ולכן לא יגיל המוליד צדיק אלא "אבי צדיק". והמלבי"ם מתאים את הדברים: "אבי צדיק" לאו דווקא האבא, אלא גם המלמד, גם המורה, גם הרב, שכולם בכלל אב. אני חינכתי אותו, אני הדרכתי אותו בדרך הישר - הרי שאני נקרא "אבי צדיק": אף שלא ילדתיו, הדרכתיו להיות צדיק.
אבל שימו לב: "יגיל" אבי צדיק, ולא ישמח. מדוע? כי בצדיק אין ביטחון שיישאר בדרכו. יכול להיות שהיום צדיק ומחר השם יצילנו. צדיק יכול להתמוטט, יכול להיות צדיק זמן מסוים ואחר כך ליפול. לכן "גיל יגיל אבי צדיק" - אבל שמחה תמידית אין לו, שאיני בטוח שלא יתמוטט מצדקותו. ואצל מי אני כן בטוח? במי שאני רואה שהוא חכם. החכם הוא ההולך דרך קבע בדרכי החכמה, אצלו זה מובנה, עם לימוד, עם שורשים, עם עומק. אבל הצדיק - יכול להיות שבא לו פרץ של התרגשות והתחיל לעבוד את השם בצדקות, וכמו שבא כך גם יכול ללכת. שמחה תמידית אין לי בו בהכרח, אלא גילה: כל פעם שאני רואה אותו שהוא עוד צדיק - אני שמח, הנה הוא עוד צדיק. לעומת זאת בחכם זו שמחה מתמדת: "יולד חכם ישמח בו". "יולד", כמו שהסביר הגר"א וכן המלבי"ם, מדובר בלידה, שכן באמת נקבע כבר מן הלידה מי יהיה חכם ומי לא. וכשהוא חכם והולך בדרכי החכמה, שזה בא עם שורשים, עם לימוד ועם העמקה, אתה יכול לשמוח שמחה תמידית ולהיות רגוע, שרוב הסיכויים שלא יתמוטט מחכמתו ומצדקותו. אבל אם זו רק צדקות בלי חכמה המלווה אותה, כל פעם שאתה רואה אותו עוד צדיק תשמח שמחה גדולה - "יגיל" - אבל אין זו שמחה מתמדת. ומי שמח? זה שעשה אותו צדיק, והוא "אבי צדיק".
יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ׃
כאן תראו דבר מעניין: רבנו יונה מסביר הפוך מן המלבי"ם. לפי המלבי"ם "יולדתך" חייבת להיות האם הביולוגית, מי שהולידה בפועל. רבנו יונה חולק ואומר: "יולדתך" היא המגדלת אותך, כלשון "יֻלְּדוּ על ברכי יוסף" - שפירושו גוּדלו על ברכי יוסף. ולפי פשטם של דברים: אדם ילד ילד ולא זכה לגדלו - מי שמח בו יותר, האב המוליד או ההורים המאמצים? ודאי המאמצים, שיש להם שמחה תמידית עמו, הם מגדלים אותו, רואים אותו ואת התפתחותו. האם הולידה והילד זרוק במקום אחר - אין לה שמחה באמת. מי שבאמת שמח את השמחה האמיתית הוא המגדל. לכן "ישמח אביך ואמך" - לפי רבנו יונה, שהשמחה פחותה מן הגילה, כשנולד ילד האב והאם שמחים; אבל מי שיש לו שמחה גדולה, שהיא הגילה - זו "יולדתך", המגדלת אותך על ברכיה.
והגר"א מסביר גם הוא כרבנו יונה, ש"יולדתך" אינו בהכרח המוליד. "ישמח אביך ואמך" - אלו האב והאם הביולוגיים, והם באמת ישמחו לעתיד לבוא, כי מעטרים אותם עטרות בזכותו של הבן שעוסק בתורה. ואין נחת רוח גדולה להורים מזו שבניהם הולכים בדרך השם ומקיימים תורה ומצוות. "ותגל יולדתך" - רבו, שהוא כיולדתו, כמו שחז"ל אומרים שכל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו. אז "יולדתך" יכול להיות גם רבו, והדברים נוטים לכיוונו של רבנו יונה, שיולדתך היא המגדלת או המלמדת אותו. הוא יגיל בו, "תגל יולדתך", אבל השמחה הגדולה והאמיתית תהיה לאב ולאם שם בעולם האמת.
והמלבי"ם מסביר: "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" - רצוני שתתנהג באופן כזה שגם מי שמגדל אותך ישמח, גם מי שלא הולידך בפועל. ואם האדם מושל ברוחו, כמו שהסברנו, על ידי החכמה והמוסר - שהחכמה אינה פשוטה להילך בדרכה, כיוון שהיא מתנגדת לתאוות ולרצונות, אבל על ידי המוסר הוא מצליח לכוף את עצמו עד שנעשה חכם לב והחכמה נכנסת בלבו ומושלת בו, עד שהתאוות כבר אינן מדברות אליו והוא כולו קודש לעבודת השם - על ידי כן הוא מגיע למצב שישמחו האב והאם, שהם בחינת אומן. וזה הפוך מרבנו יונה והגר"א: לפיהם אב ואם הם הביולוגיים, ולפי המלבי"ם "ישמח אביך ואמך" הכוונה לאב הרוחני, למלמד ולרב. "ותגל יולדתך" - וגם היולדת תגיל גילה, מלבד השמחה הראשונה, על כך שהוא באופן תמידי בוחר בדרך הישר ובדרך הטוב. יוצא לפי זה שאתה יכול להביא גם את רבך שלימדך תורה למצב של שמחה, ובמה? בכך שתתמיד בחוקי החכמה. וכבר אמרנו שהצדיק יכול למות, אבל החכם יש לו יסודות בריאים מאוד לעבודת השם והוא לא ימות - ועל ידי זה גם רבו שלימדו תורה ישמח.
תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה׃
מסביר רבנו יונה: "תנה בני לבך לי" - ליראתי, לאהבתי. כשאומרים "לב", מדברים על החפץ, על התאווה, על הרצון - "תאוות לבו" היא הרצון והתשוקה הפנימית. וכאן הוא מזהיר שאת הלב כולו ייתן להשם יתברך. פירוש הדבר: כל עוד יש לאדם כיסופים וערגות גשמיים, אין לבו פנוי כולו להשם יתברך. כשאדם רוצה שתהיה עבודתו תמה, עליו לבטל את הכיסופים האחרים, את הערגות והתאוות האחרות, ואז הלב כולו מיוחד לעבודת השם יתברך לבדו. ואז "ועיניך דרכי תצורנה" - אם הלב כולו להשם יתברך ואינו חושק לדברים אחרים, ממילא העיניים ישמרו את דרכי השם.
ואפשר לומר גם בדרך רמז: כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". ולכאורה נכון היה לומר להפך, "אחרי עיניכם ואחרי לבבכם", שהרי קודם אדם רואה, והמראה נכנס בלבו והוא מהרהר בו. והתשובה: אין אדם רואה אלא מה שלבו חפץ לראות. למה אדם ראה? כי הלב רצה לראות. וזהו "תנה בני לבך לי" - שהלב יהיה קדוש וטהור בלי רצון לראות דברים שאינם ראויים, ואז "עיניך דרכי תצורנה", וממילא העיניים תהיינה שמורות. אין זה מתחיל מן הראייה ומשם להרהור, אלא מתחיל ברצון לראות, ומתוך כך רואה ומהרהר. ולכן מראש: "תנה בני לבך לי" ואז "עיניך דרכי תצורנה".
והמלבי"ם מסביר: איך יהיה הדבר? על ידי שתיתן לי לבך. הלב, כפי שביארנו כמה פעמים על פי המלבי"ם, פירושו שחוקי החכמה מושלים בו: אין לו ספקות, אין לו הרהורים, הוא בטוח בעבודת השם שלו ובדרך שהוא הולך בה. וכאשר העניינים הללו חקוקים בלבו - "ועיניך דרכי תצורנה". העיניים תמיד באות לתאר ולציין את התאוות ואת המחשבות הרעות העולות בחושים, מה שאני רואה בחוץ ומפנים פנימה, וכלשון חז"ל: "ולא תתורו אחרי לבבכם" - זו מינות, "אחרי עיניכם" - זו זנות. אם הלב כולו להשם יתברך, שחוקי החכמה מושלים בו ואין בו ספקות ואין בו כפירה, ממילא העיניים הרואות בחוץ את כל תאוות העולם הזה אינן מתפעלות ואינן נמשכות, כיוון שהוא ישר מאוד בדרך השם ובטוח בעבודתו. וגם כשיש בחוץ תאוות ויש ניסיונות, אינן מתפעלות מתאוות היצר ומחמדות העולם הזה, כיוון שהלב כולו להשם יתברך.
כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה׃
הגר"א אומר שחסרה כאן כ"ף הדמיון, כאילו נאמר "כשוחה עמוקה זונה" - הזונה היא כמו שוחה עמוקה. ומהו "באר צרה"? כאדם שנכנס לתוך באר צרה, שאינו יכול להסתובב, אינו יכול לזוז, אינו יכול לעשות תנועות. כך גם הנוכריה. זהו ביאור המילים, ומיד נבאר את התוכן.
אומר רבנו יונה: "שוחה עמוקה זונה" - מי שקרב אל פתח ביתה יילכד בפתאום, כאדם שנלכד בשוחה. שאם אינך נשמר ואתה עובר ליד מקום שיש שם שוחה - שוחה היא בור ארוך - ואינך שם לב, אתה נופל לתוכה. כך הזונה, שכתוב עליה "הרחק מעליה דרכך" ואל תקרב אל פתח ביתה, שאם אתה מתקרב יש סיכוי שתיכנס.
וה"זונה" כאן אינה דווקא זונה ממש. כבר הסברנו כמה וכמה פעמים, ובפרט במשלי, שהזונה באה לאפיין את החכמות הזרות. ומדוע נקראות זונה? מכיוון שהאישה המקורית היא התורה הקדושה, היא החכמה שאדם צריך לדבוק בה; וכשאדם מחפש חכמות זרות, הוא כהולך אצל הזונה. "זונה" מלשון לסטות: יש דרך ישרה והוא זונה וסוטה אל הצד, אל חכמות זרות. והגמרא אומרת "שאני מינות דמשכא" - כשאדם מתחיל לעסוק במינות ובחכמות זרות, הוא נמשך אחריהן. כמה דוקטורים ופרופסורים שיצאו מן העולם הדתי אתה רואה עם השקפה ישרה ודעת תורה אמיתית ודבקים בדרך השם? אתה יכול לספור על אצבעות, אם בכלל. המציאות היא שמי שנמשך אחרי החכמות הזרות - נמשך אחריהן.
עד כדי כך, שקשה אפילו להוציא מן הפה, אבל כבר הזכרנו זאת בעבר: מה שכותב הגר"א ביורה דעה סימן קע"ז על הרמב"ם. כאשר הרמב"ם שולל את מציאות השדים וכל הדברים המיסטיים, אומר הגר"א: איך אתה יכול לומר דבר כזה? יש לנו גמרות מפורשות, יש לנו דברים מפורשים. ואומר: "הפילוסופיה הארורה הטתו ברוב לקחה". כלומר, החכמות הנוספות שהרמב"ם למד השפיעו, לדעת הגר"א, באיזה מקום. ומכאן נלמד: אם הרמב"ם, בדקי דקות, לפי תפיסת הגר"א נתפס לתפיסה שאינה מיושרת בנקודה של שדים ומעלה באוב וכל אותם דברים שעקר וקבע שאין בהם ממש, בזמן שלכאורה מדברי חז"ל רואים ההפך - אדם שאין לו את המצבורים האדירים של תורה ומצוות ויראת שמים של הרמב"ם, והוא מתחיל בשוחה עמוקה, לאן יגיע? וזו מציאות שאתה יכול לראות: אנשים כאלה, פתאום אתה שומע מהם זמירות חדשות ואומר מאיפה קלט את זה. פתאום אתה שומע כל מיני ביקורות על חכמים ועל דברי תורה, ו"לא חייבים להבין דווקא כך, אפשר להבין אחרת". והאדם הזה למד פעם בישיבה, ואפילו אם למד בישיבה טובה - עדיין אין ביטוח. על כל פנים, רואים איך נוצר שיבוש. "שוחה עמוקה זונה" - מי שקרב אל פתח ביתה יילכד בפתאום.
וגם האישה הנוכריה, אף שאינה זונה, היא "באר צרה". מהו? אומר רבנו יונה: אם יהיה רגיל עמה בשיחה, אם יהיה רגיל בהסתכלות בפניה, בכל יום יוסיף ויימשך אחריה, ויתחדש בו חשק ורוח זנונים עד שיתאווה וייכשל. בזונה אמר "שוחה עמוקה" - נפילה פתאומית, כאדם שנופל לתוך בור. אבל "נוכריה" היא זרה, לא אשתו, והוא מדבר איתה ומצחקק איתה, פה ושם, והיא מספרת לו על הבית ועל הילדים והוא מספר לה - וכולנו יודעים לאן הדברים האלה מובילים. נורא נוראות: סיפורים מחרידים ואיומים, בתים שהתפרקו. וממה? על זה הוא אומר: נוכריה היא באר צרה. נכנסת לבאר צרה, והסיכויים לזוז שם ולהינצל קלושים מאוד. וכל החשבון מתחיל בהיכרות כללית: עובדים באותו מקום עבודה, צריך לדבר איתה, היא אומרת לו מה אמר הבוס, הוא מעביר לה חומר וכן הלאה - ומתוך זה יתחדש בו חשק ורוח זנונים עד שיתאווה וייכשל.
ומדוע המשיל זאת דווקא לבאר, והרי יכול היה לומר "בור צר"? מפני שייחודה של הבאר שנובעים מים מתוכה, וכל שכן שואבים ממנה מתחדשים בה מים אחרים. זהו הרעיון: האישה הנוכריה - הדבר מתחיל בקטן, בדיבורים סתמיים ואגביים, ומתוך זה לאט לאט מכירים יותר, עד שנכנסת אהבתו ותאוותו בלבו. כמו באר, שכל הזמן שאתה שואב יוצאים עוד מים ועוד מים ועוד מים. אל תחשוב "אני רק דיברתי, שומרים דיסטנס, אנחנו רק מדברים, אין בזה חכמות" - כשמתחיל קירוב, אינך יודע איפה זה ייגמר. ולא בכדי אסרו חכמים את הייחוד, שחכמים יודעים באמת שיצר לב האדם רע מנעוריו וכל מחשבותיו רק רע כל היום; ואם אדם אינו גודר את עצמו בגדר ברורה, הוא עלול להגיע לעבירות החמורות ביותר.
ואם על הדוגמאות שכותב כאן רבנו יונה אמורים הדברים, אפשר לאמרם היום על כל ענייני האינטרנט והאייפונים למיניהם: "כי שוחה עמוקה זונה". והאנשים המגיעים לדברים האלה, אתה רואה אחר כך איך הם מנסים לצאת מזה ומחפשים גמילה, ומחפשים מי שישחרר אותם מן הצרות הללו. אלה דברים נוראים ואיומים.
שמעתי מהרב גלזר שהיה באלעד כנס על פגעי הטכנולוגיה - כל האינטרנט והדברים הנוראים והאיומים האלה. הוא אומר: היה שם רק אחד שהיה מוכן לדבר, רק אחד, והוא דיבר מפני שהיה כבר מוכר שם באלעד. יהודי חסיד, עם שטריימל ופאות, אדם שאתה רואה בו ירא שמים. והאדם הזה מספר: אשתו התחילה לעבוד במקום עבודה מסוים, ושם נתנו לה אייפון - לצורכי עבודה, להקליד ולעשות כל מיני פעולות. והוא מספר שראה איך לאט לאט היא נפתחת. אומר: אשתי הייתה אדם שאל תשטוף כוס בבית, חבל על הזמן, "אתה תשב תלמד, אני אעשה" - פנטית ממש בענייני דקדוק המצוות. ואתה לא מאמין: פתאום לאט לאט החצאיות מתחילות להתקצר, פתאום הפאה מתחילה להתארך, פתאום איפור, ועוד כל מיני דברים שלא הכרנו.
ויום אחד הוא מגיע הביתה בליל שבת, ורואה שהשולחן כאילו לא זז כלום. הוא נכנס לחדר השינה ורואה את אשתו עם האייפון. האדם חושב שהוא מתעלף. הוא שואל אותה: מה את עושה? חילול שבת! והיא אומרת לו: טוב, אני כבר יכולה להגיד לך שאני בסיפור הזה כבר שנה וחצי. אתה רק עכשיו יודע, אבל אני כבר שנה וחצי בתוך זה. והיא מספרת לו שיש להם קבוצה, ובקבוצה הזאת כל מיני פליטים של עולם התורה, כל מיני כאלה שהחליקו וגלשו, גלשו עצמם לדעת. "כי שוחה עמוקה זונה" - שוחה עמוקה שלצאת ממנה אחר כך אי אפשר, ומי שנכנס לשם אוי ואבוי. אמר על זה הרב שטיינמן: "כל באיה לא ישובון", רחמנא ליצלן. מי שרק מתחיל בזה - שלא תדע לאן תגיע.
ולכן: "תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה", "כי שוחה עמוקה זונה". אתה רק מתחיל עם זה, אבל זו באר שנובעת ונובעת ונובעת, ואחר כך שוטפת הכל. "ובאר צרה נכריה" - הדברים שהם בשבילך נוכריים הם באר צרה, שלצאת ממנה אחר כך כלל לא תוכל. והחכמה היא כלל לא להתחיל, ולא להכניס את זה הביתה - לא בדרך זו ולא בדרך אחרת, ולא "רק לדברים כאלה" ולא "רק סרטי טבע", ולא בטענה שעשו את האדם מנותק וחסר דעת מה קורה. ולמה אם אני קורא עיתון כשר אינני יודע מה קורה? האם אני חייב להיות מחובר לכל הסחי והמאוס כדי לדעת מה קורה? "שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה".
הקטע שלפנינו בונה מהלך שלם: "אמת קנה ואל תמכור" - שלם מחיר יקר על קניין האמת, אבל אל תעשה מן התורה סחורה; וקניין זה נבנה בשלושה שלבים: חכמה שמנוגדת לתאווה, מוסר שכופה את האדם לשמור את חוקי החכמה, ובינה שמעמיקה את הדברים בלבו עד שיהיו שלו. מכאן השמחה: "גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו" - הצדקות תלויה בבחירה ואפשר להתמוטט ממנה, ולכן רק גילה; אבל החכם, שהחכמה מושלת בו בשורשים ובלימוד, נותן שמחה תמידית - להוריו ולרבותיו כאחד. ומשום כך "תנה בני לבך לי": כשהלב כולו נתון להשם והחכמה מושלת בו, העיניים נשמרות מעצמן, שאין אדם רואה אלא מה שלבו חפץ לראות. ולעומת זאת האזהרה: "שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה" - בין בחכמות זרות ובין בהרגל של קירוב אסור, ההתחלה קטנה והבאר נובעת ונובעת, והיציאה כמעט בלתי אפשרית. החכמה האמיתית היא פשוטה: כלל לא להתחיל.