פרק כ"ג במשלי ממשיך את האזהרה מפני כוח התאווה שבאדם. שלמה המלך פתח ואמר "כִּי־תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת־מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת־אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ" - היצר הרע הוא ה"מושל", והוא מנסה לצרף אותך לסעודתו. מכאן ממשיך הפרק לאזהרה נוספת: המרוץ אחר העושר. ומשם לאזהרה מפני אכילה משל "רע עין", שהיא כולה משל להסתכלות עקומה בחוכמה ובתורה. נלך בסדר הפסוקים.
אַל־תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל׃ (ד)
רש"י מסביר שהפסוק מדבר על עסק התורה: אל תיגע להעשיר - אל תעשה גירסתך חבילות חבילות, כי סוף שתשכחנה. יש אדם שאומר לך: תוך שנה סיימתי את כל הש"ס, שבעה דפים ביום. קודם כל צריך לעודד אותו על ההתמדה ועל כוח הרצון. אבל השאלה שצריך לשאול היא אחרת: האם הוא באמת למד את הש"ס כמו שצריך, ומה נשאר לו ממנו. סיפרתי לכם פעם שהרב אלישיב הלך לבדוק כולל שסיימו ש"ס, ואמר שרק שני אברכים מתוכו למדו את הש"ס, השאר "התפללו גמרא". הגדרה מעניינת: התפללו גמרא. כמו "אשרי יושבי ביתך", דף ועוד דף ועוד דף - נפלא מאוד, סיימת את הש"ס. אומר רש"י: אל תחשוב שהעיקר הוא להספיק ולרוץ ולסיים עוד מסכת ועוד מסכת. מה נשאר לך מזה? עדיף שתלמד לאט יותר, תתבונן במה שאתה לומד ותבין את מה שאתה לומד.
מצד שני, גם הכבדה יתרה אינה טובה. לפעמים זה מכביד על האדם, לפעמים קשה לו, ולפעמים זה מביא אותו לידי ייאוש. צריך לדעת מהי הדרך הממוצעת. אבל לרוץ ולהגיד "הספקתי, השלמתי, גמרתי" - זו לא החוכמה, כיוון שסופו שישכח.
רבנו יונה לומד את הפסוק יותר על פי פשט: אם יהיה לך די למחייתך ודי סיפוקך בטירחה בינונית, אל תייגע את נפשך כדי להשיג יותר ולהעשיר. ו"מבינתך חדל" - חדל מלחשוב שהעושר תלוי בבינה שלך. העושר הוא בגזירת השם יתברך. יכול להיות שאתה תתייגע יומם ולילה ולא תעשיר, ואחר לא יתייגע הרבה ויעשיר מאוד. אז למה להתייגע, אם ההתייגעות אינה מניבה בהכרח עושר?
סיפרנו פעם על מורה לחשבון שהלך בשוק וראה תלמיד שלו, בחור כבן עשרים וחמש, עומד עם בסטה של עגבניות ומלפפונים. שאל אותו מה נשמע, ואותו בחור מספר לו: ברוך השם, יש לי שתי וילות ושלושה רכבים וכמה בסטות בשוק. אמר לו המורה: תגיד לי באמת, איך עשית את זה? אני הייתי המורה שלך, שתיים ועוד שתיים לא ידעת. אמר לו: תאמין לי, אדוני המורה, לא צריך להבין הרבה בחשבון. אני קונה ארגז עגבניות בארבעה שקלים, מוכר אותו בארבעים שקלים, ויש לי את חמישה האחוזים שלי, וזה מספיק לי. מי שהקדוש ברוך הוא גזר שיהיה לו - יהיה לו. מבין או לא מבין, יכול לעשות את כל הטעויות האפשריות, ומשמיים ידאגו שיצליח.
המלבי"ם מסביר שאחרי שהזהיר אותנו שלא נימשך אחרי כוח התאווה של היצר הרע - הוא ה"מושל" המנסה לצרף אותנו לסעודתו - מזהיר אותנו שלמה גם שלא נתפתה אחרי העושר, שעל ידו נמעט בעסק התורה. ושימו לב לחילוק: לפי ההסבר הראשון "מבינתך חדל" הוא ציווי - חדל מלחפש חוכמות, כי לא בזה תלוי העושר. לפי המלבי"ם זו תוצאה: אם תתייגע להעשיר - מבינתך תחדל, את החוכמה שלך תאבד, ותשכח את תורתך.
כך זה קורה במציאות. אדם יכול להיות תלמיד חכם ומתמיד, ופותח עסק ואומר: אשתי תנהל, ואני רק מדי פעם מלמעלה. ולפעמים זה מתחיל כך, והוא נמשך, ולסוף אותו אדם איבד את הראש ויצא לחלוטין מכל ענייני התורה.
היה מקובל מאוד באירופה שגביר שרצה חתן מיוחד לבתו היה לוקח בן ישיבה מתמיד ועילוי, דואג לו לסידור מלא ולסכום כסף גדול בתור התחלה, שיוכל להשקיע ויהיה לו מקור פרנסה. מסופר שבא אל החפץ חיים אברך כזה, עילוי גדול ומתמיד, ששנה-שנתיים אחרי החתונה השקיע בעסק רע ואיבד את כל הכסף. הכל ירד לטמיון, והוא היה בלחץ גדול, וגם לא נעים לו מחמיו. אמר לו החפץ חיים: תראה, מי שזוכה לנדוניה גדולה מחמיו - אם יש לו זכות, הקדוש ברוך הוא דואג שיאבד את הכסף מיד אחרי החתונה; ואם אין לו זכות, הוא מאבד אותו אחרי עשר או חמש עשרה שנים. מה ההבדל? מי שמאבד מיד אחרי החתונה, מה הוא יודע לעשות? ללמוד. הוא חוזר לבית המדרש. היו כמה וכמה כאלה שיצאו ענקים שבענקים, גדולי ישראל באמת. אבל מי שלא זכה, ונמשך קצת עסקים כאן וקצת שם, לאט לאט משכח תלמודו; אחרי חמש עשרה שנה הוא כבר טוב טוב בעסקים, ואת בית המדרש פוגש בעיקר בשבתות או מדי פעם בדף היומי. וכשהוא מאבד את הכסף אחרי חמש עשרה שנה - אין לו לאן לחזור. כוחו התורני נעלם, והוא נשאר בלי כסף ובלי תורה. אמר לו: חסדי השם שלקח לך את הכסף מוקדם, שתוכל לחזור לבית המדרש. וכך באמת היה: האדם הזה חזר לבית המדרש, ואחר כך מינו אותו ר"מ בישיבה, ועלה והתעלה.
הֲתָעִיף־עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה־לּוֹ כְנָפַיִם כְּנֶשֶׁר יָעוּף הַשָּׁמָיִם׃ (ה)
נמשיך בביאור המלבי"ם: הבינה שלך - אינך יכול להעלים ממנה עין אף לרגע. אם תתייגע להעשיר, תשכח את לימוד התורה. והדבר דומה לעוף שבידך, שברגע אחד שאינך משגיח עליו הוא כבר איננו בידיים שלך, עף לו. כך היא השכלת האדם: התבונה שבו נעלמת ממנו כרגע, ואם לא יעורר את עצמו בשקידה ובהשתדלות, לא יישאר לו אותו עסק התורה.
"הֲתָעִיף" - רש"י מסביר שהוא לשון כפילה, כפילת העין כדי לעמץ אותה; וכך התרגום מתרגם "וכפלת" - "תעיף". כלומר, כדי הרף עין, כדי כפילת העפעף שעצמת ופתחת - כבר איננו. הבינה עושה לה כנפיים ובורחת ממך. וכך דורשת הגמרא: "אין עוף אלא תורה, שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו" - שברגע אחד התורה תאבד ממך.
וזה דבר שרואים אותו בעיניים. אדם שבישיבה היה תלמיד חכם ומתמיד, ואחר כך, השם יצילנו, יצא לתרבות רעה - תפוס אותו אחרי שנה ושאל אותו: אתה זוכר את הסוגיה שלמדתם? כלום. טבולה ראסה. שולחן ריק, הכל נמחק, פורמט להארד דיסק. היו לו ידיעות; בקש ממנו למסור סוגיה, לפרט מה שלמד, לומר הלכה - כלום. "נכון, תקפו כהן, סוגיה מפורסמת" - ותו לא. איך זה שהכל נמחק? זו המציאות: התעיף עיניך בו ואיננו. הגמרא אומרת שדברי תורה קשה לקנותן ככלי זהב וקל לאבדן ככלי זכוכית. כלי זכוכית - נגיעה קלה ונשבר. כך בעסק התורה: לשכוח אנחנו שוכחים מהר, ועד שבאמת לומדים ומשיגים - זה זמן רב.
רבנו יונה מוסיף כאן עוד עניין בעושר: גם אם תתייגע ותשיג עושר ותהיה עשיר גדול - התעיף עיניך בו ואיננו. אל תהיה בטוח שיתקיים בידך; ברגע אחד הוא יוכל להיאבד. ואיני מדבר על מי שבנה את עושרו על אשליות ומכר לאנשים לוקשים, אלא גם על מי שעשה את כספו בצורה מסודרת, יש לו מפעלים ויש לו נכסים. כמה אנשים אנחנו מכירים שבבוקר אחד אומרים לך: מחקו שלושה עשר מיליארד דולר בכמה ימים. בעקבות מה? המניות ירדו, המפקח לא הרשה בעלות משותפת, הגבלים עסקיים - ובעקבות זה כל הסכום הזה נעלם. אדם אומר לעצמו: אה, היה לי.
והיום בפרט, הרבה מן הכסף הוא וירטואלי. יש כבר מטבע וירטואלי - ביטקוין. אתה לא יכול לגשת לבנק ולבקש כך וכך ביטקוינים; הוא קיים על המחשב. יש דרכי מסחר מסודרות בדבר הזה, אבל תראו עד כמה אנחנו חיים בעולם של וירטואליזציה, ועד כמה העושר הוא דבר זמני שיכול ברגע אחד להיעלם. ולמה מעות נקראות "זוזים"? כי הם כל הזמן בתזוזה. היום אצלך, מחר זה זז ממך אל אחר. לכן: אל תיגע להעשיר, שלא תראה פתאום שלא נשאר לך מזה מאומה.
כִּי־תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת־מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת־אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ׃ (א)
כל זה קשור למה שנאמר למעלה. אדם מתקרב אל הממשל, והרבה פעמים בשביל מה? לקבל טובות הנאה: אני איתו, הוא יסדר לי מכרזים, זה משתלם. ובאמת זה לא תמיד משתלם. תלמד מן החיים: הייתה מזכירה שהתקרבה אל המושל, ובסוף נאלצה לשבת בכלא, והמושל יושב בכלא אחריה. כשראה המושל שהחבל מתהדק סביב צווארו, מיד הטיל את הכל על הזוטרים: "שאלו את המזכירה, שאלו את המזכירה". ואז המזכירה התחילה להבין שהיא השעיר לעזאזל. אומרים לה: אל תדאגי, אני אתגמל אותך אחר כך. כלומר: שימי את ראשך שיערפו אותך בשבילי. וזה לא הולך כך.
על זה אומר לך שלמה: בין תבין את אשר לפניך. אל תלך אחר המלך - לא יתקיים בידך ויאבד כהרף עין. פתאום תפקח את עיניך ותראה שלא נשאר ממנו שום דבר. הרי כל מה שהמושל מקרב אותך זה לטובתו ולהנאתו, וכשירד הכורת על ראשו - זה יפגע גם בראשך. וכמה חוכמה יש ללמוד מדבריו של שלמה המלך, שמשל על כל העולם כולו; הוא יכול לתת לך עצות בענייני ממשל: מה לעשות, למי להתקרב וממה להיזהר.
אַל־תִּלְחַם אֶת־לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל־תִּתְאָו לְמַטְעַמֹּתָיו׃ (ו)
רבנו יונה מקדים שהטעם יתבאר בפסוקים הבאים. וגם המלבי"ם מסביר שהדבר בא בדרך משל: שלא יאכל מלחמו של רע עין וגם לא יתאווה למטעמיו. וכלפי מה הדברים אמורים - בפסוק הבא.
כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן־הוּא אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל־עִמָּךְ׃ (ז)
רש"י כאן אומר: "טעמו למטה", ולכן זה פועל ולא שם דבר. וזהו יסוד שרש"י כותב בהרבה מקומות, ומי שמכיר אותו מבין הרבה כתובים. אם אני אומר "שָׁעַר" - הטעם למטה, בסוף המילה, וזה מילרע; ואם הטעם למעלה, בתחילת המילה - זה מלעיל. כאן הטעם (מאריך) מופיע תחת העי"ן, ולכן קוראים "שָׁעַר" כפועל; ואם היה תחת השי"ן או מעליה, היה "שַׁעַר" - שם דבר, דלת ושער.
זה דבר שהרבה לא יודעים - ולפעמים גם מורים. הבת שלי חזרה פעם וספרה שהמורה אמרה "בּוֹעַז", והיא תיקנה אותה: צריך לומר "בּוֹעָז". אמרה לה המורה: מה פתאום, תגידי לאבא שלך שיביא הוכחות. ועל זה צריך הוכחות? תפתחי מגילת רות ותראי איפה מופיע הטעם. אם הטעם בבי"ת - זה "בּוֹעַז", ואם הטעם בזי"ן - זה "בּוֹעָז". וכך תמיד: דָּוִד, מֹשֶׁה, שְׁלֹמֹה - הטעם למטה, מילרע.
ולמה חשוב כל כך לדעת היכן הטעם? כי הרבה פעמים הוא משנה מפועל לשם דבר, ולפעמים משנה את משמעות המילה לגמרי. "רָצָה" מלשון רצון, ו"רָצָה" מלשון מרוצה. "בָּאָה" אתמול ו"בָּאָה" כעת - ובמגילת אסתר זה שינוי משמעות, שמחזירים בעבורו את הבעל קורא ולא יצא ידי חובה. "הוֹדוּ לה'" מלשון שבח, ולעומת זאת "מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ" - שם של מקום, שם העצם.
ועוד דבר שעוזר לנו כאן הוא הניקוד: "כְּמוֹ שָׁעַר" - הראשון קמץ והשני פתח, ולשון השערה הוא. ואילו "שַׁעַר" של דלת היה בפתח. האשכנזים והתימנים, שמבדילים בין פתח לקמץ, שומעים את ההבדל בבירור.
רש"י מסביר ש"שָׁעַר" כאן הוא כמו "התאנים השוערים", תאנים מרות וגרועות. כלומר: אם אתה לוחם את לחם רע עין ואוכל ממטעמותיו, דע לך שכאילו אכלת דבר מר - כמו אותן תאנים מרות. כן הוא הדבר במי שאוכל אצל רע העין.
רבנו יונה, ואחריו המלבי"ם באותו כיוון, לומד ש"שער" הוא מלשון שיעור, אומדן. כלומר: הקמצן משער בנפשו שאתה כמוהו. יש מי שאמר: יש אנשים שמזמינים אותך לחתונה - מתפקידם להזמין, ומתפקידך לא להגיע. ויש כאלה ששוכחים את התפקיד שלהם, והיו בטוחים שאם הזמינו אותם הם חייבים לבוא. אדם צריך להכיר את מידת ההיכרות שלו עם המזמין ולדעת אם זו הזמנה של כבוד ושל אי נעימות. תלה הזמנה בבית הכנסת "לכל ידידיי ורעיי" - וכי אתה ידיד שלו? אתה מתפלל איתו ורואה אותו פעם בחודש. הוא צריך לתלות הזמנה, ולמי הוא מתכוון? לקרובים אליו. וכן יש אנשים ידידותיים מאוד שמחלקים הזמנות ביד ואחר כך גם מזמינים בעל פה - "אתה יודע שאני מחתן בת, באולם זה וזה". הוא הודיע, יצא ידי חובתו; וההוא הרגיש שלא יצא ידי חובה אלא אם יבוא. ואז אולם שהוכן לארבע מאות מוזמנים מתמלא בשש מאות, ואי אפשר לזוז. ספרו הזמנות? ספרו, אלא שהזמינו אותם גם בעל פה.
ומה חושב הקמצן, רע העין? הוא אומר לעצמו: אני כשאני מזמין - זה מן השפה ולחוץ; אני מזמין אותך רק מפני שלא נעים לי ממך. ואני סומך עליך שיש לך ראש כמו שלי, קמצן כמו שלי, ואתה תאמר לעצמך: וכי אני הייתי מזמין אותו? אז מה פתאום שהוא יזמין אותי באמת? הוא אומר "כן, אוכלים צהריים, בוא תשב תאכל" - כדי שתשיב לו: תודה רבה, מחכים לי בבית. הוא מחכה שתתחמק בצורה מכובדת. אבל אתה לא מבין רמזים - אומרים לך "אוכלים צהריים", ואתה שם.
מישהי סיפרה לי על שכנה שגרה לידם, שישבו לאכול צהריים והיו להם אורחים. חיכו שילכו - ולא הלכו. בסוף לא הייתה ברירה, ואמרו להם: אנחנו הולכים לאכול צהריים. אמרו האורחים: יופי, נשב לאכול איתכם. והיא אומרת: איזו חוצפה! בקושי היה לנו מספיק, השניצלים לא הספיקו. ואין מדובר כאן בעניים, אלא כמו שאומר שלמה - ברע עין, באדם שלא מפרגן לאחר. אתה צריך להיות בעל חוכמה ולהבין - "בין תבין את אשר לפניך" - מה הכוונות שלו, והאם זה באמת בעין טובה. לכן: אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו, כי כמו שער בנפשו כן הוא. הוא משער בנפשו שאתה כמותו, ולכן הוא מרשה לעצמו להזמין. ואתה צריך להיות פיקח לדחות את ההזמנה בנימוס ולא להכביד עליו, כי לא כדאי לאכול מרע עין - ואף מזיק, כפי שנראה מיד.
היה מעשה ברב שהגיע לביתו של אדם שלחץ עליו מאוד שיבוא לאכול אצלו. כשהגיע לשם ראה שהאיש עני ודל, וסעודתו אינה מספקת לבעליה. אמר לו הרב שאינו יכול לאכול, והתנצל: הרופא אסר עליי. לאחר שנפרדו שאל אותו המשמש: למה אמר הרב "הרופא"? הרב מרגיש טוב, אין לחץ דם, אין סוכר, אין מלח, הכל בסדר. אמר לו: הרמב"ם כתב שאסור ליהנות מסעודה שאינה מספקת לבעליה, והרמב"ם כידוע היה רופא - אז הרופא שלי אסר עליי. וזה תמיד מתקבל יותר טוב מלהגיד לאדם שאין לו מספיק כדי לתת לך.
פִּתְּךָ־אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה וְשִׁחַתָּ דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים׃ (ח)
המלבי"ם מקשר את הפסוקים יחד ואומר: כבר ביארו הטבעיים - חכמי הטבע - שניצוצות רעות יוצאים מעין הרע, ושורשם בפחיתות נפשו של המביט ברוע עינו, והם כזיקי מוות על הדבר המובט. זה דבר שמופיע הרבה בקדמונים; אנחנו לא ממש מכירים את זה, ויש מי שאמר שמצאו שמעינו של בעל עין הרע יוצא כמין ארס צהוב. איני יודע עד כמה המחקרים מבוססים, אבל בקדמונים הדבר מופיע בצורה ברורה מאוד: הניצוצות הרעות נובעות מרוע נפש האדם, ויש בדבר כוח אמיתי להזיק. וכבר הזכירו שבעל עין הרע הביט בקביעות על פת לחם, ונמצא בו מוות ומשכלת - מי שאכל מן הלחם מת. מכוח מה? הסתכלו עליו בעין רעה, והעין הרעה יצרה מציאות של רוע בדבר עצמו.
ולפי זה מובן הפסוק: "כי כמו שער בנפשו כן הוא" - כמו הדבר הפגום והמאוס שבנפשו, כך הוא הלחם. שכן בשעה שהוא מסתכל על הלחם בעין רעה, הפגם והרוע שבלבו ובנפשו נכנסים אל הלחם עצמו. "אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ" - הוא באמת אומר לך: קח בכבוד, תאכל, ומגיש לך; ואתה אומר לעצמך שאין כאן עין רעה, הוא כיבד אותי בעין טובה. אומר שלמה: אל תקנה את זה - "וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ", בלבו אין כוונה לתת לך. ולכן "פתך אכלת תקיאנה" - הלחם שאכלת עוד יזיק לך, והקיבה לא תוכל להחזיקו.
ומה פתאום "ושחתת דבריך הנעימים"? עד כה דובר על אוכל, ופתאום על דברים? כאן מגלה לנו שלמה, אומר המלבי"ם, שכל מה שנאמר עד עתה אינו עוסק באוכל כלל - האוכל הוא רק המשל. הנמשל הוא בהשכלה, בחוכמה ובתורה: "דבריך הנעימים".
וכך מסביר המלבי"ם: לימוד המושכלות, השכלת החוכמה והתורה, צריך שלא ילחם את לחם רע עין - שלא ישכיל בהם בדרך של רע עין. ואין הכוונה בהכרח למלמד, אלא עין טובה ועין רעה באות על כל ענייני השכל. השכל יכול להסתכל על דבר בצורה שלילית, בביקורת, לראות בו פגמים - זו הסתכלות בעין רעה; ויכול להסתכל על אותו דבר עצמו בעין טובה, לראות את הטוב שבו, את היתרונות והמשובח שבו. בעל עין טובה שופט כל דבר לטובה, ובעל עין רעה שופט כל דבר לרעה.
ולמה נקטה כאן הלשון "עין", לשון ראייה? משום שעניין העין מקביל תמיד כנגד השכל והחוכמה. חוקי הבינה, אומר המלבי"ם, הם דברים שכל אדם יכול להבין אותם: אם התבוננת והגעת למסקנה לוגית, כל מי שיתבונן יגיע לאותה מסקנה - "בדברי בינות ישוו בו כל אדם". אבל ההשכלות הרוחניות והעליונות שונות מאדם לאדם: יש מי שישכיל בהן בדרך נכונה וטובה, ויש מי שישכיל בהן בדרך שלילית. כיוון שההשכלה היא עניין רוחני וגבוה, הכל תלוי באיזו עין התבוננת בעין השכל ובאיזו עין למדת את הדברים.
ודוגמה לכך: כמה נכנסו לפרדס? ארבעה. וכמה יצאו בשלום? אחד. ומה קרה לאלישע אחר? יצא לתרבות רעה. הנה לך התבוננות בעין השכל: כשאדם מסתכל בהתבוננות חיובית ובעין טובה, הוא מגיע מזה להשגות עצומות; ואם באותה הסתכלות עצמה יביט בעין שלילית וברעה, יבוא לידי ביקורת ולמסקנות מוטעות. אותה כניסה, ואותה סוגיה, וכל אחד יכול להגיע למסקנה אחרת. וזה בדיוק "פתך אכלת תקיאנה" - כמו שקרה לאלישע אחר, שכל הלימוד שלמד הוקא ממנו. "ושחתת דבריך הנעימים" - את ההשכלה הנעימה שלך שיחתת, מפני שהסתכלת עליה בעין רעה.
אומר המלבי"ם: בעל עין טובה שופט את החוכמה כפי שהיא, לומד ומבין אותה כפי אמיתתה, כי החוכמה טובה היא - היא מיישרת את האדם ללב טוב ומביאה אותו להנהגות טובות ולמידות טובות. אבל בעל עין רעה ישפוט כפי עינו הרעה, וייקח מן התורה דווקא את הצד השלילי: "מצווה לא לתת לו", "תדע לך שהוא רק מחפש לקחת מאחרים", "אם תיתן לו צדקה אתה רק מעודד את מעשיו, אסור לתת לו" - ומתוך התורה עצמה הוא מגיע למסקנות המנוגדות לתורה. נמצא שאדם זה, בהבטתו השלילית על עסק התורה ובלומדו את המושכלות בצורה שלילית, מגיע למסקנות כפי עינו הרעה. ואז "פתך אכלת תקיאנה ושחתת דבריך הנעימים": במקום שהתורה תהיה דבר נעים ותיישר אותך להנהגה ראויה, אתה מגיע ממנה לקלקול ולשחיתות - מביא ראיות מן התורה, נותן הוכחות מן התורה, רודף את מי שלא צריך ומצר למי שלא צריך, ודבר נעים אתה מביא לידי השחתה.
שלמה המלך מזהיר אותנו בשני כיוונים. ראשית, "אל תיגע להעשיר" - אל תעשה את גירסתך חבילות חבילות, ואל תרדוף אחרי העושר, שכן העושר אינו תלוי בבינתך אלא בגזירת השם, והוא עושה לו כנפיים ונעלם כהרף עין; ומי שנמשך אחריו - "מבינתך חדל", יאבד את חוכמת התורה שקנה בעמל רב, שקשה לקנותה ככלי זהב וקל לאבדה ככלי זכוכית. וכן הקרבה אל המושל, בין המושל שביצר ובין מושלי בשר ודם, אינה מתקיימת בידך. ושנית, "אל תלחם את לחם רע עין" - אל תאכל משל רע העין, שכן רוע נפשו נדבק בלחמו, והוא בכלל משער בנפשו שכמותו כמותך ולבו בל עמך. וכל זה משל לנמשל הגדול: אל תלמד חוכמה ותורה בעין רעה ובהסתכלות שלילית, שאם כן - "פתך אכלת תקיאנה ושחתת דבריך הנעימים". מי שמביט בעין טובה, זוכה שהתורה תיישר אותו ללב טוב ולמידות טובות.