בחלק זה של הפרק עובר שלמה המלך לשורה של אזהרות מעשיות בין אדם לחברו: אזהרה מפני פגיעה בחלשים - בדל ובעני - ואזהרה מפני התחברות לאנשים בעלי מידות רעות, ובראשן הכעס. נראה את דברי הגר"א, רבנו יונה והמלבי"ם, ונלמד עד כמה גדול חומרן של פגיעות שהעולם מקל בהן.
אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר׃
הגר"א מסביר, וזהו הסבר שראינו כבר גם במלבי"ם, מה ההבדל בין "דל" ל"עני": הדל הוא אדם שהיה עשיר וירד מנכסיו. המקור של "דל" הוא מלשון "נידלדל" - היה לו כסף ונידלדל, והגיע למצב של דלות. אבל עדיין הוא אינו עני וחסר כל.
ומה אומר לנו הכתוב? תדע לך, האדם הזה שהיה עשיר וירד מנכסיו, אף שאינו עני גמור - אל תגזול אותו, למרות שהוא דל ואין לו רעים. כמו שכתוב "ודל מרעהו ייפרד" - וכבר הסברנו שהכוונה לאדם שנידלדל מנכסיו, ופתאום "הביט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני, אין דורש לנפשי". הוא היה רגיל כל הזמן בחברים ובידידים, טלפונים הציפו אותו; ירד מנכסיו - ואין אחד באופק. הוא מתקשר, ו"המנוי אליו הגעת אינו זמין כעת" - הוא כבר ברשימת הדחייה. אתה כבר לא פונקציה, ירדת, לא צריכים אותך. למה? כי נהיית דל. זו המציאות: "דל מרעהו ייפרד" - האנשים נפרדים מן הדל, תחת שקודם לכן חיפשו ידידותו וחברתו. אין מי שיעמוד בעדו, אין לו רעים שיצילוהו מידך, אין לו ידידים. ואף על פי כן - ואולי דווקא משום כך - אל תרשה לעצמך לגזול אותו.
אמרנו שלדל יש עוד משהו. רוב הדלים, אלה שנידלדלו מנכסיהם, נשאר להם עוד משהו; יש לו עוד כמה מיליונים בשוויץ, יש לו משהו שהוא שומר ליום צרה, משהו שלא שזפתו עין ואיש לא הכניס אותו להסדר החובות שלו. אבל בכל אופן הוא נידלדל. העני לעומת זאת - אין לו כלום. אין מה לקחת ממנו, ולכן הכתוב אינו אומר "אל תגזול עני": מה יש לגזול ממנו? אלא הוא אומר "אל תדכא עני". אומנם אין לך מה לגזול ממנו, אבל לדכא אותו אתה כן יכול: לדבר אליו בגאווה ובחוצפה, להשפיל אותו. את כבודו אתה כן יכול לגזול - ואת זה אל תיקח לו. "אל תדכא עני בשער", שם, במקום שבו יושבים עשירי עם וזקני ארץ, אל תבזה את העני.
המלבי"ם מסביר: "אל תגזול דל כי דל הוא". אומנם מוזהר אתה שלא לגזול גם את העשיר, אבל גזלת העשיר היא אזהרה מפני איסור "לא תגזול" - איסור כללי שאסור לגזול כל אדם, הן עני והן עשיר. לעומת זאת בגזלת הדל, מעבר לאזהרה הכוללת של "לא תגזול", יש אזהרה ייחודית מצד שהוא דל: מצבו כה קשה, שהפעולה שלך חמורה בהרבה. כפי שראינו שדוד המלך אמר ביחס לכבשת הרש "את הכבשה ישלם ארבעתיים" וגם "בן מוות האיש" - והיכן יש דין כזה בכלל? אלא התשובה: כשאתה גוזל מעני, זה הרבה יותר חמור. כשאתה גוזל סתם אדם, עברת על "לא תגזול"; כשאתה גוזל דל, זה חמור לאין ערוך, "כי דל הוא".
המלבי"ם מסביר ש"שער" הוא מלשון בית הדין, וראינו זאת במקומות רבים: "ועלתה יבמתו השערה" - אל הדיינים; בועז בא אל השער - אל מקום החכמים, כדי שיקבעו את ההלכה בנוגע לרות, האם מותרת לבוא בקהל או שהיא בכלל מואבית ועמונית שאינן מותרות; "ולוט יושב בשער סדום" - מלמד שאותו היום מינוהו שופט עליהם. השער היה מקום הדין. ואין הכוונה שהדיינים ישבו בפתח הכניסה ממש; מי שראה את חומות ירושלים מבין - החומות היו רחבות, ובמבני השערים שבתוכן ישבו בתי הדין. זו הכוונה "יושבים בשער".
ולפי זה אומר הכתוב: אל תדכא את העני בשער, כלומר כשאתה יודע שמן השופטים אין מי שיקשיב לו. מי שמעליי יש לו שררה - השופט עוד מצפה ממני למשהו; אבל מן העני הזה אין לשופט מה לצפות, טובה ממילא לא יראה ממנו. לך תדע, אולי לשופט יש בן שמחפש מקום עבודה, והוא עוד יצפה למשהו ממני. לכן: אל תדכא עני בשער המשפט, כאשר אתה סבור שלעני אין מהלכים בבית המשפט, ואתה תובע אותו או דורש ממנו דבר שעל פי הצדק אינו נכון.
כִּי יְהֹוָה יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ׃
היות שאין להם יכולת להציל את עצמם מיד מי שמדכא וגוזל אותם, אל תחשוב שמשום כך הם נתונים למשיסה ולמרמס, וכל בן בליעל יוכל לבוא ולעשות בהם כרצונו. לא! ה' יריב ריבם. הרי הקדוש ברוך הוא "מציל עני מחזק ממנו ואביון מגוזלו". יש מי ששומע שוועת עניים - "צעקת הדל אתה תשמע, תקשיב ותושיע". אל תחשוב: הוא דל, הוא עני, אף אחד לא יעשה לי כלום. לא - הסתבכת עם ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו.
"וקבע את קובעיהם נפש" - אם גזלת אדם, התחייבת ממון; אם גזלת עני, הקדוש ברוך הוא יגזול מגוזליהם את הנפש. "קבע" הוא לשון גזלה, כמו "אותי אתם קובעים, הגוי כולו" - במעשר ובתרומה, שהיו גוזלים את השם ולא נותנים את המעשרות והתרומות. וכן בגמרא "קבען פלניא" - פלוני גזל אותי, זו גזלה בארמית. מי שגוזל את העני, הקדוש ברוך הוא יגזול ממנו את נפשו. שלא תחשוב: גזלתי, מקסימום יוציאו ממני ממון. לא כך הוא - גזלת, יגזלו ממך את הנפש.
שואל רבנו יונה: הגם שלא ייענש שאר בני אדם זולתי בממון, היכן שמענו דבר כזה שעל גזלת ממון נוטלים נפש? והתשובה: מפני שהגוזל מן העני כנוטל את נפשו.
בן אדם שיש לו, והיה לו הפסד - נו, בסדר, יום־יומיים ושכח מזה. אני הכרתי אדם שאחיו היה חי מהיד לפה, כלשון העם, באמת בצמצום גדול. היה לו רכב שהיה הכרחי לו מאוד לנסיעותיו - וגנבו לו את האוטו. והאדם הזה, שנה אחרי כן עוד היה מסתכל בכל "סובארו" שעברה - מי שזוכר את הסובארו המרובעות - אולי זו שלו. ברור שלא היה לו ביטוח. אדם רגיל מצליח להפנים אחרי שבוע שהרכב שלו כבר היה אחרי שעתיים על המדפים בעזה, והוא יורד מזה. אבל אדם שאין לו, כשנגזל ממנו משהו זה ממשיך כל החיים, זה תוסס בתוכו, כי אילו היה לו עכשיו אוטו לא היה הולך ברגל; הוא נאלץ להפעיל את שתי רגליו. למה? כי אין לו. אז כשאתה גוזל אדם שאין לו, אין זה ממון - זו נפש, לקחת לו את הנפש. ולכן הקדוש ברוך הוא במידה כנגד מידה, חס ושלום יגזול את נפשו: כיוון שגזלת ממנו נפש, ממך יטלו נפש.
דבר נוסף אומר רבנו יונה: האדם הזה הפיר יראה, "אמר נבל בלבו אין אלוקים". מה הוא חושב בעצם? "האדם הזה דל, אף אחד לא יעזור לו". אף אחד לא יעזור לו? וריבונו של עולם אינו בתמונה אצלך? הקדוש ברוך הוא אינו רואה מה שאתה עושה? הרי על זה נאמר שגדול עוונו של הגנב יותר משל הגזלן, מפני שהגנב עושה עין של מעלה כאינה רואה: הגנב בא בלילה - למה בלילה? שאנשים לא יראו. ועם הקדוש ברוך הוא "אני מסתדר, אין לי בעיה". הגנב גרוע יותר מפני שהוא חסר אמונה. וכך גם כאן: האדם הזה הפיר יראה, ולכן מרשה לעצמו לעשות כדבר הזה, ולכן מגיע לו "וקבע קובעיהם נפש". אין זו גזלה סתם, אלא גזלה שמראה על ריקבון פנימי הרבה יותר עמוק - שאינך רואה את ריבונו של עולם כלל, אינך סופר אותו כלל.
ועוד אומר רבנו יונה: אדם הגוזל את העני יודע שלעני אין למי לפנות, וכשאין לאדם למי לפנות - הוא פונה ישר לריבונו של עולם. ואם אתה יודע מראש שכל מה שתעשה לו, הוא פונה ישר לאבא, ובכל זאת לא חששת, ואמרת לאביו "לא מעניין אותי", והלכת וגזלת אותו - באמת ראוי הרשע הזה שיגזלו את נפשו. היית מודע לכך שמי שיגן עליו הוא רק ריבונו של עולם, ובמודע עשית את הדבר - ולכן זהו דינו הראוי לו.
לפי מה שהסברנו עד כאן, וזה ההסבר הרגיל, הקדוש ברוך הוא גוזל מגוזלי העניים את הנפש: ראובן גזל את שמעון - והקדוש ברוך הוא יגזול מראובן את נפשו. ביאור נוסף מביא רבנו יונה: צריך לקרוא "וקבע" בנפרד - "וקבע, את קובעיהם נפש", כלומר הקדוש ברוך הוא יעניש ויגזול את ראובן על שגזל את נפשו של שמעון. ה"נפש" חוזרת על שמעון, לא על ראובן: מה עשה ראובן? "קובעיהם נפש" - הוא גזל ממנו את הנפש. ולפי זה הקדוש ברוך הוא יגזול ממך כנגד מה שגזלת את נפשו. וזה בהתאם למה שחז"ל אומרים, שהגוזל את העני כנוטל נפשו ממנו. ולמה ייענש עונש כה גדול? כי גזלת נפש; אינך גזלן סתם, אתה "קובעיהם נפש" - גזלת את נפשם.
הגר"א מסביר: "ה' יריב ריבם" - כאן מדובר על גזלת העניים, שהקדוש ברוך הוא יריב באדם על כך. ומי שמכה את העני בגופו - שזה מה שראינו לעיל "אל תדכא עני בשער" - כנגד זה "וקבע את קובעיהם נפש". ו"קובעיהם" לפי הגר"א הוא מלשון "קובעת כוס התרעלה", והכוונה שהקדוש ברוך הוא יגזול מהם את נפשם, כיוון שהם גזלו את העני.
המלבי"ם אומר: בנוגע לגזלת העשיר ולהטיית דינו, יש לך עסק ממוני. גזלת את העשיר - גזלת ממון, ויש כאן עניין ממוני, והקדוש ברוך הוא יתבע ממך את ממונך. וכידוע, ממון שבא לאדם בגזלה, ממון שאינו ישר ואינו כשר - סופו שיפסיד אותו. אדם אינו מתעשר מגנבות ומרמאויות, ואם בכל זאת אתה רואה שיש לו - סימן שהיה צריך לקבל את זה בדרך היתר, והטיפש הזה הלך וגנב.
נתנו על זה פעם דוגמה: אדם ראה דוור עובר עם המכתבים, וראתה עינו מעטפה שעשתה לו רושם שהיא מלאה מזומנים. חיכה לשעת כושר, רץ, חטף לו אותה מהיד ונמלט. והיום כל מעשיו של אדם בספר נכתבים, ואם לא - לפחות מצולמים; בקיצור, הצליחו להוציא מן המצלמות את זיהויו, והעמידו אותו למשפט. התברר שבמעטפה באמת היו חמישים אלף שקלים, אבל התברר עוד דבר: הנמען היה הגנב עצמו! והאדם הזה גם ישב בכלא, וגם אמר לעצמו בסוף: איזה טיפש היית, חכה בבית ותקבל את זה הביתה, מה הלכת לגנוב? כך מתנהג אדם שחושב שעל ידי גנבה יקבל את מה שנגזר לו. טיפש - נגזר עליך, אתה תקבל; לא נגזר עליך, לא תקבל. כאן אתה עוד יכול לומר "תפס אותי השוטר או לא תפס", אבל הקדוש ברוך הוא בכל מקרה תפס אותך. אם הגיע אליך משהו שלא כדין, הקדוש ברוך הוא אומר: אני אטול את זה ממך. ואם זה נשאר לך - אז סתם טיפש היית, הלכת לגנוב את הדבר שהיה עומד להגיע אליך ממילא. והאדם הזה, שהלך לעשות פעולה של גזלה, ייענש בשמיים כגזלן, ואומרים לו: טיפש, היית מחכה קצת, הייתה לך עבודה שהיה צריך להגיע ממנה, היית אמור לקבל את הכסף הזה. בסופו של דבר - מגנבות לא מרוויחים. אבל עדיין במה מדובר? בממון; יטלו ממנו ממון.
מה שאין כן בדל, אומר המלבי"ם: העני אין מי שיריב בעדו, ולכן ה' יריב ריבו - ואז זה אינו דיני ממונות, אלא דיני נפשות, כפי שהסברנו בשאר המפרשים.
אַל תִּתְרַע אֶת בַּעַל אָף וְאֶת אִיש חֵמוֹת לֹא תָבוֹא׃
אפשר היה לפרש בדרך צחות: "בעל אף" הוא בעל הגאווה, שיש לו אף גבוה. אבל אין מי מן המפרשים שמסביר כך, ולכן נראה מה מסבירים המפרשים. "תתרע" הוא מלשון רֵע, כמו "ויתנה למרעהו", וכמו "אל תתאו למטעמותיו" שהוא לשון תאווה; כלומר אל תתרועע ואל תתחבר עם בעל אף. יש אדם שהוא כעסן - אל תהפוך אותו לחבר שלך, התרחק מאדם כעסן.
אומר רבנו יונה: אדם צריך לבחור לו את חברת הסבלן. ואמרו בעלי המוסר: כשתרצה להתחבר עם אדם - הכעיסהו; אם יודה לך על האמת בעת כעסו, התחבר לו, ואם לאו - עזוב אותו. אתה רוצה לדעת אם לקחת אותו לחבר? נסה להרגיז אותו; אם בשעה שהוא מתרגז הוא מוכן להודות על האמת - קח אותו לחבר, ואם לאו - עזוב אותו. לפי הפרמטרים האלה כנראה שניאלץ להישאר ערירים בלי חברים, אבל מי שיכול להגיע לחבר כזה, שגם כשאתה מרגיז אותו הוא מודה לך על האמת - את זה קח.
אגב, אני לומד מכאן דבר נוסף. ידועה מחלוקת גדולה בין האחרונים, האם יש "לפני עיוור" במידות או לא. יש מי שאומר שאל תכבד אדם יותר מדי בכבוד גדול, שלא יבוא לידי גאווה, ואתה מכשילו באיסור גאווה. לעומת זאת רבי ישראל סלנטר חולק ואומר שאין כלל מושג של "לפני עיוור" במידות; אדרבה, אתה צריך לכבד אותו בכל הכבוד הראוי, ואת הגאווה יתגבר הוא כנגדה בעצמו - אין "לפני עיוור" במידות, ואני צריך לעשות את חובתי. והדבר אינו מוסכם. ולפי רבנו יונה כאן אנו רואים כדעת רבי ישראל סלנטר: הרי רבנו יונה אומר שאם אתה רוצה להתחבר עם מישהו - לך והכעיס אותו. והרי אסור להכעיס אדם! אלא התשובה: אין "לפני עיוור" במידות; אם הוא יתעצבן, אין לך איסור בכך שהכעסת אותו - "לפני עיוור לא תיתן מכשול" אינו נוהג במידות. ולכאורה מכאן ראיה לדברי רבי ישראל סלנטר.
מה ההבדל? כבר אמרת "אף", ומהו "איש חמות"? אומר רבנו יונה: חמה עזה מן האף. אף הוא כעס, וחמה היא כעס בטמפרטורות גבוהות. ולמה חמה עזה? כי "חמה" היא מלשון חימום, וזהו מקור הביטוי "ויחר אפו" - "חרון" הוא מלשון חימום, כמו "חרבו הנהרים" או "ניחר גרוני", שהכוונה התחמם. ולכן תמיד מצינו את הסדר "באף ובחמה ובקצף גדול" - הולך ומוסיף. יש אדם שכועס כעס קל, כעסן קל, אין לו טמפרטורות גבוהות; ויש אדם בעל כעס גדול וכבד, שכשהוא מתעצבן כדאי לך להיכנס לכוננות ספיגה ולחפש מסתור, כי אינך יכול לדעת איך הסיפור ייגמר. זה ההבדל: "אל תתרע את בעל אף" - אל תהיה ברעות עם אדם כעסן; "ואת איש חמות" - אדם שאצלו החימום והכעס גדולים - "לא תבוא", כמו "אורח ברגליו לא יבוא", כלומר אפילו אל תלך איתו בדרך. אינך יכול לדעת מתי יישרף לו הפיוז ואיפה זה יכול להסתיים רע מאוד. נזקו כה גדול, שלא רק שלא תהיה חברו, אלא גם באופן זמני, בדרך, אל תתלווה אליו.
כמו שהגמרא מביאה על אותו חכם שהלך עם שניים, ואחד מהם כעס על חברו, הוציא סכין ושחט אותו. שאל אותו הרוצח: עשיתי בסדר? אמר לו: תפרע לו בית השחיטה - היינו "מצוין, היית צריך לפתוח כמו שצריך". אחר כך בא לחכמים ושאל: אולי חס ושלום הייתי בגדר מחניף ומעודד עוברי עבירה - אדם שחט מישהו ואני אומר לו "טוב מאוד"? אמרו לו: לא, זה פיקוח נפש. שאם היה שומע שאתה אומר לו "אוי ואבוי, איך רצחת אדם", היה אומר: זה ילך להלשין עליי, ומחר מעמידים אותי למשפט. לכן טוב שאמר לו כך, כדי להינצל ממנו. מכאן שללכת בדרך אפילו עם איש חמות הוא דבר מסוכן; אינך יודע היכן זה יתפרץ ומי יינזק מן העניין. לעומת זאת עם בעל אף - להיות רֵעו לא, אבל ללכת איתו בדרך ניחא.
הגר"א עומד על דקדוק נוסף: מדוע נאמר "בעל אף" ולא "איש אף", ו"איש חמות" ולא "בעל חמות"? אומר הגר"א: "איש" הכוונה שר וחשוב, ו"בעל" הוא סתם, כמו בעל בית. "אל תתרע את בעל אף" - גם אם אדם זה אינו שר וחשוב אלא בעל בית סתם, ואפילו שזה רק "אף", כעס שאינו רציני, כיוון שאתה יודע שיש בו את הבחינה הזאת - אל תהיה רעו. "ואת איש חמות לא תבוא" - אם האדם הוא גם שר וחשוב וגם בעל חמה הבוערת בו, כעס גדול יותר, אל תבוא אליו כלל, אל תתעסק איתו אפילו באופן זמני.
המלבי"ם מסביר שהחילוק בין אף לחמות הוא על פי אותו עיקרון, שהאף הוא המועט והחמה היא הגדול, אלא שההבדל הוא שחמה היא פנימית ואף הוא חיצוני. וזה מתקבל מאוד על השכל. מי שזוכר, הרחבנו בזה כשדיברנו במה שקרה אצל אחשוורוש, שכתוב עליו "ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו": הקצף הוא חיצוני, כמו הקצף על פני המים; וכך גם האף חיצוני, שנאמר "כי אש קדחה באפי" - ניכרת האש והחימום היוצאים מן האף. כשאדם כועס אתה רואה שאפו נעשה אדום, הוא מתחיל להתלהט - זה חיצוני. לעומת זאת חמה היא חימום פנימי, ולכן "וחמתו בערה בו" - בפנים, ולא בחוץ. ושם הסברנו מדוע הייתה כאן תוספת חמה פנימית שהמלך לא יכול היה לבטא כלפי חוץ: כולם חשבו שהוא רק כועס, אבל למעשה היה כאן הרבה יותר מזה, וחלק מן העניין היה שלא יכול היה לגלות להם שיש לו כעס כה נורא, שאז היה מגלה את צפונות לבו. ולא ניכנס לזה כאן; מי שירצה ישמע שם במגילת אסתר.
מה למדנו? שחמה היא כעס פנימי, לעומת האף שהוא כעס חיצוני. בעל האף נוקם בגלוי - מי שכועס על המקום נפרע על המקום ומזיק למי שכועס עליו. ואומר לך הכתוב: אף שבעל האף נוקם בגלוי, אל תתחבר אליו. אבל בעל החמות, השומר את החמה בלבו, גרוע הרבה יותר: כי מי שנוקם בגלוי - אתה יכול להישמר ממנו; אבל מי ששומר בלב, אינך יודע מתי יתנקם בך. לכן "לא תבוא" - אל תתקרב אליו כלל.
ממי שנוקם בגלוי אני עוד יכול להישמר, אני לוקח זאת בחשבון ונזהר. הנורא מכל הוא שחולפים חודשיים, ופתאום אני מקבל מכה ואיני יודע מאין באה. איני יודע כלל שזה אותו אדם שלפני חודשיים אמרתי לו משהו, והוא חיכה לי מעבר לפינה והביא לי את המכה. זה גרוע בהרבה: מאין זה בא? מי זה? למה עשה לי זאת? פתאום הוא יוצא ורואה את האוטו שלו שרוף, ולך תדע מי, על מה ואיפה. יש אנשים שאומרים לך "אני יכול לתת לך שלושים סיבות", ויש מי שאומר "איני יודע, לא הרגזתי אף אחד, איני מכיר מי" - עד שנזכרים: לפני חודשיים אמרת לו מילה, ו"מצא בעל חוב מקום לגבות את חובו". כולנו מבינים שבעל חמות גרוע בהרבה; מי שנוטר בלב ומחכה לי בפינה גרוע בהרבה מאדם שהרגזתי אותו וייתן לי סטירה. תן סטירה וגמור את הסיפור, אבל אל תחכה לי בפינה. לכן: "אל תתרע את בעל אף" - אף שהוא רק בעל אף, כעס מיידי, אל תהיה רעו; "ואת איש חמות" - שחמתו פנימית, והוא נוקם ונוטר ומחכה לי - אפילו "לא תבוא", לא רק שלא תהיה רעו, אלא אף אל תבוא אליו, אפילו לא ליצור עמו קשר מקרי וזמני, כי הפעולה הזאת יכולה רק לגרום לך נזק בסופו של דבר.
פֶּן תֶּאֱלַף אֹרְחֹתָו וְלָקַחְתָּ מוֹקֵשׁ לְנַפְשֶׁךָ׃
פסוק זה הוא המשכו של הקודם: אל תתרע את בעל אף, ואת איש חמות לא תבוא - וההמשך: פן תאלף אורחותיו, פן תלמד את דרכיו. מסביר רבנו יונה: אם אתה אדם סבלן ותתרועע עם הכעסן, הוא יכעיס אותך, כי אין מכעיס את האדם כמו הכעסן. וזה באמת המרגיז ביותר - אדם עצבני קשה מאוד לחיות איתו; כל דבר מכעיס אותו, וזה מרגיז אותך: העצבים שלו, חוסר השקט שלו, הרתיחה שלו על כל דבר.
הדבר השני, אומר רבנו יונה: כאשר אתה רואה אותו כועס תמיד, האם אתה חושב שאינך לומד? שאינך מפנים? שלא תתנהג כמוהו? "פן תאלף אורחותיו" - "תאלף" מלשון אילוף ולימוד, כמו "אאלפך חוכמה"; תלמד את דרכיו, וגם אתה תהפוך לכעסן, ופתאום תשים לב שאתה מגיב כמוהו. נמצא שהחיבור עמו הוא סכנה גדולה בשבילך.
והדבר השלישי, אומר רבנו יונה: מידת הכעס לא תהיה מגונה בעיניך, כיוון שאתה רגיל באדם שכועס תמיד. כשאתה רגיל עם אנשים כאלה, כבר אין הכעס נראה לך דבר שלילי. וזו מציאות: ככל שאדם מתחבר עם אנשים שאצלם דבר מסוים מצוי, הוא מרגיש טוב עמם, והדבר הופך אט אט ללגיטימי בעיניו - מה שבעבר נתפס אצלו כדבר שלילי וגרוע.
"ולקחת מוקש לנפשך" - מה הדבר יגרום? שתרכוש לעצמך מידה שהיא מוקש בשבילך. "מוקש" במובן של דבר שאדם הולך ונוקש בו, כלומר נתקל בו ונופל בו.
הגר"א מבאר ש"פן תאלף אורחותיו" חוזר על "בעל אף": אדם שהוא בעל אף וכעסן, אתה רואה את התנהגותו ולומד מאורחותיו כמו שהסברנו. ו"ולקחת מוקש לנפשך" הוא המשך ל"ואת איש חמות לא תבוא": על ידי שתהיה עם איש חמות תיקח מוקש לנפשך. ולמה? כי האדם הזה כעסן. "אבל איתי הוא בסדר" - כן, איתך הוא בסדר, עד שיתעצבן גם עליך. נמצא שההתרועעות עם איש חמות תביא אותו לכעוס עליך, ולאבד את סבלנותו גם כלפיך.
ועוד אומר הגר"א: כאשר תשמע אותו כועס על אדם בלי שום סיבה, או אפילו מעניש אדם בלי שום סיבה, מתוך שנשרף לו הפיוז ומתוך שהוא בעצבים - מה אתה עושה? "הוא חבר שלי, איני רוצה להעיר לו". ומה קורה? "ולקחת מוקש לנפשך". כשאתה רואה מישהו עושה עוולה ואתה יכול למנוע ואתה שותק, אתה מביא את עצמך לעוון. נמצא שעל ידי ההתרועעות עם איש חמות תראה אותו עושה דברים אשר לא ייעשו ותשתוק, והעוון נזקף גם לחובתך.
והמלבי"ם אומר מעין ביאורו של הגר"א: "פן תאלף אורחותיו" - תלמד מדרכיו, "ולקחת מוקש לנפשך" - ועל ידי זה יהיה לך מוקש בדבר.
למדנו בפסוקים אלו שתי אזהרות גדולות. האחת: פגיעה בחלש - גזלת הדל ודיכוי העני בבית הדין - אינה עוד עבירה ממונית סתם, אלא עוון שהקדוש ברוך הוא בעצמו יריב בו, "וקבע את קובעיהם נפש", שכן הגוזל מן העני כנוטל את נפשו, ומי שסומך על כך שאין לעני מי שיגן עליו - הפיר יראה והתעלם ממי שכן שומע את צעקת הדל. והשנייה: הכעס. "אל תתרע את בעל אף" - אל תהיה רֵעו של הכעסן; "ואת איש חמות לא תבוא" - ממי שחמתו פנימית, הנוטר ומחכה בפינה, התרחק לחלוטין, אפילו מלווי זמני. והטעם: "פן תאלף אורחותיו ולקחת מוקש לנפשך" - הוא יכעיס אותך, אתה תלמד ממנו, הכעס יחדל להיות מגונה בעיניך, ותשתוק אל עוולותיו; ובסופו של דבר תרכוש לעצמך מוקש שבו אתה עתיד להיכשל.