פרק כ"ב במשלי ממשיך בשורת משלים קצרים ועמוקים על דרכי החיים. בשיעור זה נתמקד בפסוק אחד, פסוק ג, שהוא לכאורה פסוק פשוט של "שכל ישר", אך בדברי רבנו יונה, הגר"א והמלבי"ם הוא נפתח לכמה קומות של עומק: מן הזהירות הפשוטה בדרכי העולם, דרך סוגיית "הדוחק את השעה", ועד להגדרת ההבדל שבין "ערום" ל"חכם".
עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ׃ (פסוק ג)
פשוטו של פסוק: הערום רואה את הרעה מראש ומתחבא. הוא אינו נכנס לצרות. הוא רואה שיש כאן הפגנה, הוא לא נכנס. רואה שיש כאן קטטה, הוא לא נכנס. רואה שיש כאן עסק מפוקפק, הוא לא נכנס. רואה שיש כאן קולגות שאינם מתאימים לו, הוא לא נכנס. הוא רואה את הרעה מרחוק, בורח ונסתר. אבל הפתיים אינם שמים לב: הם נכנסים, הם עוברים, הם ממשיכים הלאה ונכנסים לתוך הבוץ - ואז הם נענשים ומקבלים את עונשם.
משל פשוט מחיי היום־יום: אדם רואה מלפניו פקק, בלאגן, הפגנה. הערום - החכם - אומר: עזוב, אני לא נכנס לשם. אעשה עיקוף, אסע מסביב ואגיע למחוז חפצי. אבל הפתי אומר: מה, אני אעשה עיקוף? אני אכנס ואעבור. והוא נכנס, ועובר, ונתקע בפקק, בבלאגן, בהפגנה ובכל הצרות.
רבנו יונה מסביר: יש דבר שהוא רווח והצלה, שיעמוד לך יותר מן החוכמה, יותר מן הגבורה ויותר מן העושר. אמת שאין חוכמה ואין עצה נגד ה', והחוכמה אינה מבטלת גזירה, אבל החוכמה כן שומרת את בעליה שלא ייענש בעת צרה. ומדוע? מפני שהאדם החכם שומר את נפשו שלא לדחוק את השעה. במילים פשוטות: כשיש גזירה - לא חוכמה, לא גבורה ולא עושר יעמדו לך. אבל החוכמה כן טובה כדי לדעת מתי לא לדחוף ומתי להרפות. כשאני מרגיש שהזמן אינו טוב - אני נסתר, עד יעבור זעם. אינני דוחק את השעה, כי כשדוחקים את השעה - השעה דוחקת את האדם.
כך אומרת הגמרא במסכת ברכות (דף ס"ד): אמר רבי לוי, כל הדוחק את השעה - השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה - השעה נדחית מפניו. קורח הוא הדוגמה הקלאסית לדוחק את השעה: הוא לא היה מוכן להמתין. הוא היה אדם חשוב ואדם גדול, והיה עתיד לקבל מינוי בבוא הזמן, אבל הוא רצה כאן ועכשיו - והכאן ועכשיו הזה עלה לו ביוקר.
ומנגד, "כל הנדחה מפני השעה - השעה נדחית מפניו", והוא המצליח. מניין לומדים? מרבה ורב יוסף. רב יוסף היה "סיני" - בקי עצום, ורבה היה "עוקר הרים". (דרך אגב, סימן לזכור מי היה "סיני": רב יוסף - כמו רבנו עובדיה יוסף, בקיאות עצומה. באותם זמנים המעלה הייתה בבקיאות, כי היה צריך להכיר מקורות, משניות, ברייתות ומימרות בעל פה, ומי שהכיר יותר מקורות היה יכול ללמוד יותר; בזמננו שהכול כבר כתוב, המעלה היא יותר בפלפול ובעיון.)
אמרו: נבחר את רב יוסף שהוא סיני. באו אליו והציעו לו את המינוי - ראש ישיבה, תפקיד חשוב - ולא קיבל. מדוע? כי אמרו לו הכלדיים, האסטרולוגים: תדע לך, תהיה ראש ישיבה שנתיים ואחר כך תיפטר מן העולם. אמר: זה מה שאני צריך עכשיו? אני עוד צעיר. להיות ראש ישיבה ולהיפטר מן העולם? מוותר על התענוג. הלכו אל רבה, ורבה היה ראש ישיבה עשרים ושתיים שנה. וכל אותן שנים לא הזמין רב יוסף אליו הביתה אפילו מקיז דם - שאנשים חשובים היו מזמינים שירות אישי אל ביתם, והוא לא: אני אלך אליו, כאחד האדם. לא רצה לקבל על עצמו שום שררה. לאחר עשרים ושתיים שנה נפטר רבה, וחיפשו ראש ישיבה מתאים. והרי רב יוסף היה ראוי כבר לפני עשרים ושתיים שנה, וודאי עתה שזקן ויושב בישיבה והוסיף חוכמה. עכשיו כבר הרגיש שהוא שבע וזקן, וקיבל את המינוי - ומלך שנה וחצי ונפטר לבית עולמו, בערך כמו שאמרו לו הכלדיים.
מכאן מוסר גדול ביותר. נספר את הסיפור בלי הכלדיים: היו בחירות, ובבחירות נבחר רבה. אין אנו מדברים על גדולים כרב יוסף, אבל נתאר את הדברים ברמה שלנו: אדם כזה היה מסתובב ממורמר עשרים ושתיים שנה - התפקיד הזה היה מגיע לי! לההוא הייתה יותר פוליטיקה בגוף הבוחר, שילם לזה, שיחד את זה, וקיבל את המינוי, ואילו זה תפקיד שמגיע לי. ולבסוף, אחרי עשרים ושתיים שנה, מינו אותו - ואחרי שנה וחצי נפטר. מגיע למעלה, ואומרים לו: לך ונשק את רגליהם של כל אנשי הגוף הבוחר שלא בחרו בך אז, שכן אילו היו בוחרים בך אז, היית כאן למעלה עוד לפני עשרים שנה. תודה לה' שלא בחרו בך.
ראו כמה האדם קצר רואי - ולא קצר רואי, אלא עיוור. שהרי אלה דברים שאיננו יכולים לדעת כלל. אבל מה שברור: כל דעביד רחמנא לטב עביד. ואם את התפקיד קיבל מישהו אחר - זה רצון ה'. ואדרבה, אולי דווקא זה נותן לי חיים. מזלו של רב יוסף שידע את הדבר, ולכן קיבל זאת בשמחה; אנחנו בדרך כלל איננו יודעים, וכשאין יודעים - כאן נדרשת אמונה: להאמין שכך רצה ה' וזהו הטוב לי.
ומה קורה פעמים רבות? האדם דוחק את השעה. נתאר לעצמנו באותו ציור: הוא יגיש ערעור על הבחירות. הבחירות לא היו ישרות, שניים מהמצביעים לא היו בעלי זכות בחירה, המינוי שלהם נגמר, והיו גם בעיות טכניות בעת הבחירה. ובקיצור, יעשה כל טצדקי לבטל את הבחירות, ויעשו בחירות מחדש - והוא ייבחר. השתלם, נכון? כמה דם רע היה שם, כמה לשון הרע, כמה מאבקים ואינטריגות - אבל קיבלת את המינוי, הצלחתי. ואתם יודעים איך זה נקרא? זה נקרא דוחק את השעה. ואז השעה דוחקת אותו: אחרי שנה וחצי התבקש לבית דין של מעלה, והתברר לו - טיפש, מה הלכת להתאבד? הקדוש ברוך הוא דאג לך, דאג שלא תיבחר, ומה הלכת להתעקש להיבחר בכוח?
ומהו "נדחה מפני השעה"? כל גל וגל שעובר עליי - אני מרכין לו את ראשי, מוריד את הראש ונותן לגל לעבור. זעם - זה רצון ה', ואני מקבל. השתדלות אני עושה, אבל אינני דוחק את השעה. אינני הולך לעשות מחלוקת עם משה רבנו מפני שאני חייב כאן ועכשיו לקבל מינוי. כשה' ירצה - ייתן לי מינוי, וזהו רצונו יתברך, ואני מקבל עליי דין שמים. "כארז בלבנון יפרח" - סוף התיבות קורח. היה אדם גדול, מנושאי הארון, בעל רוח הקודש, ומי יודע איזה שם טוב היה לו במשך אלפי שנים; ומשלא כן - הפך להיות בעל המחלוקת המפורסם בהיסטוריה, ששמו לדיראון עולם.
לסיכום דברי רבנו יונה: החוכמה לא תעזור לך לבטל גזירת ה', אבל החוכמה כן תעזור לך שלא לדחוק את השעה. נגזרה גזירה - אני מוריד את הראש וממתין. "ערום ראה רעה ונסתר". והפתי? הוא יטען: אני אהיה חכם, וכי החוכמה לא תעזור לי? ויעשה את כל הקומבינות כדי להשיג בסופו של דבר את מה שלא מגיע לו ולא נגזר לו; ויכול להיות שאף יתנו לו - אבל זה יהיה לרועץ לו. לכן צריך האדם להיות נדחה מפני השעה ולא לדחוק את השעה.
הגר"א מסביר את הפסוק על פי הכתוב "יש נספה בלא משפט". כיצד? יש מי שנספה בלא משפט, ואחת הדוגמאות היא שהאדם מצד עצמו אולי מגיעים לו חיים, אבל כיוון שהמלאך המשחית עושה כעת "טיפול כללי", הוא לוקח גם אותו. הוא אוסף את כולם ואינו מבחין בין צדיק לרשע.
ובדרך אגב, כך ראינו בכלי יקר (ויש לנו שיעור בכלי יקר) בביאור "קץ כל בשר בא לפניי... והנני משחיתם את הארץ". שני ביאורים הוא מביא: ביאור אחד - "קץ כל בשר" הוא יום המוות, הבא וקובל לפני הקדוש ברוך הוא: אף אחד אינו זוכר אותי, כולם שכחו שסופם למות, ולכן הם מרשיעים. וביאור שני - "קץ כל בשר" הוא מלאך המוות, זה שמביא את כל בשר לידי קץ, והוא בא לקבול שיש כאן אנשים רבים שצריכים להגיע לטיפולו והוא צריך לאסוף אותם מן העולם. ומה עונה הקדוש ברוך הוא? "והנני משחיתם את הארץ" - שאם מלאך המוות יטפל בהם, אוי ואבוי, הוא ייקח את כולם, גם את נח ובניו, ואני רוצה להשאיר שארית לעולם. לכן: שב אתה בצד, אני אטפל בהם, ואשחית את אלה שצריך ואת אלה שלא - לא.
וכך אנו רואים גם ביציאת מצרים, שהקדוש ברוך הוא אמר לשים אות על הבתים, כי המלאך המשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע. והדבר תמוה לכאורה, שהרי הקדוש ברוך הוא בעצמו הלך להשחית; מי שירצה יוכל לשמוע את הביאור בדיסק של פסח, שם אנו מבארים את הנושא בביאורי ההגדה, ואין זה נושא שיעורנו כעת.
על כל פנים, אומר הגר"א: יש נספה בלא משפט - מדוע נספה? כי נגזרה גזירה רעה על הכלל, והוא נמצא בתוכם. כמו שכתוב "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה". האש יוצאת בגלל הקוצים, אבל מי נאכל תחילה? הגדיש או הקמה - הגדיש הוא התבואה הטובה, הצדיקים. "מפני הרעה נאסף הצדיק": הצדיקים הם הסובלים תחילה.
ואם כן, אומר הגר"א, הערום מסתיר את עצמו. למה? כי אם אהיה עם כולם - חס ושלום אקבל עמהם גם את הרעה שלהם; כולם יושמדו ואשמד גם אני. וכמו שאומרת הגמרא: לעולם הוי קבל וקיים - תלך באפלה. אל תעשה הרבה פרסומות ואל תעשה הרבה רעש. קראתי פעם על אדם שחגג יום הולדת מאה וארבע עשרה. עשו רעש בכל כלי התקשורת בעולם, פרסמו את תמונותיו והכול - ואחרי שבוע האדם נפטר. כל עוד היית בשקט, מלאך המוות שכח ממך; פתאום: רגע, מה יש כאן, מאה וארבע עשרה? מי האחראי על האגף ההוא, איך שכחת לאסוף אותו? נזכרו בו ושלחו אליו. אני אומר זאת בהלצה, אבל האמת היא שדבר המקבל פרסום נמצא בסכנה. לעולם הוי קבל וקיים: תהיה אפל - תהיה קיים, וזה יגרום שלא תיפגע.
וכך גם הערום: אינו רוצה להיות מן הנספים בלא משפט, ולכן הולך ונסתר, ואינו הולך יחד עם כל אותם אנשים רשעים, כדי שלא יינזק בנזקם. "ופתיים עברו ונענשו" - הפתיים אינם בעלי עבירה, ולא נגזר עליהם, אבל הם לא הסתירו את עצמם, ולכן נספו עם הכלל.
ומוסיף הגר"א שכך הוא גם בדרך ה': האדם צריך להיות רץ כצבי מפח יקוש, ממש כמו שבורחים מחבורת רעים וממושב לצים. כאשר מדובר בחבורה לא טובה - הסתר את עצמך מהם, ברח משם. הערום רואה את הרעה, את החברים הרעים, את האנשים המקולקלים - ונסתר. והפתיים אומרים: לא יקרה כלום, רק ישבתי איתו חמש דקות, רק דיברנו, רק פטפטנו - ופתאום הוא הופך להיות חבר שלו, פתאום הוא מקולקל, פתאום אינך מכיר אותו. גם בדרך ה' הערום רואה רעה מרחוק ומתרחק, והפתי עובר ונענש.
המלבי"ם מדייק: "ערום" אינו "חכם", ומכיוון שהכתוב נוקט לשון "ערום" ולא "חכם", מוכח שאלו שני דברים שונים. (ונדגיש: "ערומים" בדגש פירושו בלא בגדים, ואילו "ערומים" ברפיון פירושו מלשון עורמה וחוכמה.) החכם יודע את חוקי החוכמה ואת כלליה, אבל לערום יש מה שנקרא חוכמה פנימית - נגדיר זאת בלשוננו: חוכמת חיים. העורמה שבו עוזרת לו להבין את המצב שבו הוא נמצא ואת הדרך שהוא הולך בה; הוא קולט שבהמשך הדרך יש בעיה, והוא נזהר. "חוכמת ערום הבין דרכו" - הוא שוקל בפלס כדי להיזהר שלא יהיו לו בעיות בעתיד.
ואם תשאל: האדם הזה פיקח, חכם, למדן? התשובה היא לא; פעמים שהוא אנאלפבית, ואינו יודע דבר, אבל יש לו חוכמת חיים. הוא קולט מצבים, הוא יודע להבין ולהיזהר מנזקים - הוא ערום. ולכן ראה רעה ונסתר, ואינו הולך למקום שאחריתו רעה. אבל הפתיים, שהם ההפך מן הערומים, אינם רואים קדימה אפילו מטר, אינם נזהרים מן הרעה העתידה - ולכן גם "עברו" וגם "נענשו": לא די שהשיגה אותם הרעה ופגעה בהם, אלא עוד יקבלו עונש על כך - למה לא נזהרת?
נתאר לעצמנו, ברוח הימים הללו: מפולת השלגים בנפאל, שקברה כארבעים איש, וביניהם גם ישראלים, ה' יצילנו. נניח שאדם עומד לצאת לדרך, ואומרים לו: תשמע, ייתכן מאוד שמזג האוויר יהיה הפכפך מאוד וצריך להיזהר. הערום רואה רעה ונסתר. ומה פירוש "ופתיים עברו ונענשו"? שימו לב שכאן קרו שני דברים: האחד - האנשים ניזוקו; והשני - "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". איני מדבר על אותם אנשים, שאיני יודע מה סיפורם, אלא על סיטואציה שבה הודיעו לאדם מראש שצפויה סופת שלגים בקרוב, ובכל זאת הלך. הרי הוא ניזוק בכפליים: נזק אחד - נפגע; נזק שני - יעמידו אותו לדין כמתאבד: מה הלכת למקום כזה? מה נכנסת להרפתקה כזאת? היה עליך להיזהר. מלבד הרעה שפגעה בו, הוא גם ייענש על שהלך מבלי להתבונן בדרכו.
"ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו" - בפשט: החכם רואה את הצרה מרחוק ואינו נכנס אליה, והפתי נכנס, נתקע וגם נענש. רבנו יונה מוסיף שהחוכמה אינה מבטלת גזירה, אבל היא מלמדת את האדם לא לדחוק את השעה, כדרך קורח, אלא להיות נדחה מפני השעה, כרב יוסף, ולהאמין שכל דעביד רחמנא לטב עביד. הגר"א מלמד ש"יש נספה בלא משפט" כאשר אדם נמצא בתוך כלל שנגזרה עליו רעה, ולכן "הוי קבל וקיים" - הסתר עצמך, ובדרך ה' ברח כצבי מחבורת רעים וממושב לצים. והמלבי"ם מגלה שאין צורך להיות תלמיד חכם גדול לשם כך: די בחוכמת חיים פשוטה, לקלוט מצב, לשקול בפלס ולהיזהר מן הרעה העתידה - ומי שאינו עושה כן, ניזוק פעמיים: גם בפגיעה עצמה וגם בעונש על חוסר ההתבוננות.