בסיום פרק כ"א עוסק שלמה המלך בשאלה היסודית ביותר: מה מתקיים בעולם ומה נעלם. מי שמעיד כזבים - סופו לאבוד; מי שמוסר קבלת אמת - דבריו מתקיימים לנצח. ומכאן ממשיך הפרק אל הרשע המעיז פניו כנגד האמת, ואל החתימה הגדולה: שכל חכמתו ותבונתו ועצתו של האדם אינן עומדות לנגד רצון הבורא, ו"לה' התשועה".
עֵד־כְּזָבִים יֹאבֵד וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר׃ (כ"א, כח)
נתחיל דווקא מהצד המעשי, מן המציאות שסביבנו. טרומפלדור - מה היו מילותיו האחרונות? "טוב למות בעד ארצנו". והרי זו בדותה והמצאה. חוקרים כבר מצאו, מפי אלה שהיו לידו, שהמשפט האחרון שלו היה קללה ברוסית. זה לא מצטלצל טוב, אז הדביקו לו את "טוב למות בעד ארצנו", שנשמע הרבה יותר יפה. את המיתוס הזה כבר ניתצו מזמן חוקרים שבדקו את הנושא - אבל הוא נשאר. העד כבר מזמן מת ושילם את מחיר עדות השקר שלו, אבל הסיפור תפס. "מה, אתה לא יודע שטרומפלדור אמר?"
ואני כבר לא מדבר על כך שהמשפט הזה כפרני ולא יהודי. טוב למות? אף פעם לא טוב למות - "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה". וגם "בעד ארצנו" - וכי ארץ היא אחד משלושת הדברים שעליהם אדם מצווה ייהרג ואל יעבור? עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - וארצנו? מה זו תורה חדשה? המשפט אינו נכון מתחילתו ועד סופו. לפחות היו מדביקים לו משפט נכון. אבל המיתוס נשאר: מה שמדברים - נצרב בתודעה, ולך אחר כך תפרוך, לך תוכיח שאין לך אחות.
וכך הדבר בכל תחום. שנים הסתובבה ידיעה שאמו של שמעון פרס ערבייה, ושבתה של שולמית אלוני חזרה בתשובה - "ידוע ומפורסם". ולא זה נכון ולא זה נכון. אבל חזור על שקר די פעמים, והוא ייקבע וייצרב, ואחר כך לך תנסה להוכיח - מי ישמע, מי יקבל.
וכך גם השקר ש"הידוע לכולם" שהמדינה מחלקת לחרדים דירות בארבע מאות אלף שקל. אנחנו רק מחפשים איפה הדירות האלה; גם בשש מאות אלף אין. תביאו - אנחנו מחפשים. וכך גם האמירה ש"אברך מרוויח יותר מסטודנט": סטודנט המדינה מממנת אותו בלמעלה מחמשת אלפים שקלים, ואברך מקבל מהמדינה פחות מארבע מאות שקלים. אבל "יש לי תיאוריה, אל תבלבל אותי עם עובדות". זהו "עד כזבים": האיש עם העדות שלו - הכל אבד, העדות התבטלה, הבן אדם מת - ואילו "איש שומע לנצח ידבר": מה שנשאר בתודעת השומעים, עם זה הם ממשיכים, וזה דבר שקשה מאוד לעקור.
המלבי"ם מבאר שהפסוק מדבר בעניין הקבלה והמסורה מדור לדור, בענייני המצוות, האמונות והדעות. אדם המעיד על דברים אמיתיים ומקובלים, העוברים בעם ישראל מדור לדור - דבריו יתקיימו לעד. אבל לפעמים אדם רוצה להעיד על מה שלא שמע, ולהנחיל לציבור את אמונותיו ודעותיו ותפיסותיו שהוא בדה מליבו - "עד כזבים יאבד". ומדוע? מהשגחת השם, שהאמת תתקיים והשקר כעשן יכלה. אינך יכול לשתול סיפור ולהמציא המצאה ושכולם יקנו אותה, אם הדבר איננו אמיתי.
"ואיש שומע לנצח ידבר" - דבר שאדם שומע מפי השמועה, כאשר השמועה באה מיסודות וממקורות נאמנים, הקבלה תתקיים עדי עד. אני דור כך וכך למעמד הר סיני, ומה שאני מספר הוא ממעמד הר סיני - זו קבלת אמת. והראיה מן ההיסטוריה: כמה אמונות, דעות, עבודות זרות ותפיסות אליליות כלו בעשן. בל אלוהי בבל - מה נשאר ממנו? חברת שעונים, אולי. איפה כל האלוהויות שהיו להן רבבות מאמינים - אל כמוש, הבעל ושאר עבודות זרות? לא נותר מהם מאומה, ואיפה כל האומות התקיפות ההן? ולעומת זאת עם ישראל, שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, הולך עם אמונתו ודתו, והדת פורחת ומלבלבת וחיה ונושמת בכל עוז - כי כאן מדובר בקבלת אמת, ואבות לא ינחילו שקר לבניהם.
הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו וְיָשָׁר הוּא יָבִין דַּרְכּוֹ׃ (כ"א, כט)
המלבי"ם מחבר פסוק זה לקודמו. אתה בא ומביא את קבלתך - קבלת אמת, מעמד הר סיני, מתן תורה - ובא איש רשע ומעיז פניו כנגדך, להחציף ולומר שאין הדבר אמיתי. ומדוע דווקא כאן הוא מעיז? כי דבר שאפשר להוכיח במעבדה - אין מקום להעיז פנים כנגדו; וכי יעיז אדם פנים כנגד "שתיים ועוד שתיים ארבע"? אלא שכאן מדובר בדבר הבא בקבלה, שאני קיבלתי מאבי ואבי מאביו עד מעמד הר סיני, ולכן לא מעטים הרשעים המעיזים פניהם להכחיש את הקבלה.
"וישר הוא יבין דרכו" - הישר בטבעו אינו מתפעל מעזות פניו של הרשע. מצד רוחב בינתו הוא יודע מהי דרך האמת, ויכול להכריע כנגד כל המכחישים בכוח הבינה, השכל וההיגיון הישר, ולהתבונן ולהבין שדברי הרשע נובעים מליבו ומתאוותיו ואין בהם אמת וממש.
גם רבנו יונה מסמיך פסוק זה ל"עד כזבים יאבד", ואומר בו דבר מעניין מאוד, שחוקרי משטרה יודעים להשתמש בו. כיצד מנסה עד השקר לשכנע? על ידי העזת פנים. שהרי כשאדם משקר יש סימנים: שפת גוף, גירוד באף, תנועות שמסגירות אותו; הוא מסתכל עליך אבל לא בעיניים - שואלים אותו והוא עונה "כן, בטח", ואתה קולט שהוא מביט למקום אחר. יש גם את מידת הנחרצות שבה נאמרים הדברים: יש "כן" אנמי, שמשמעותו "לא".
ומכיוון שהשקרן יודע שאפשר לעלות עליו, הוא עושה בדיוק את הפעולות ההפוכות: אומר את שקרו בעזות ובתוקף, כדי להלביש עליו מראה של אמת מוחלטת. העזות והתוקף אמורים לעקוף את המנגנונים שלך שנועדו לזהות את השקר. וזהו "העז איש רשע בפניו" - זהו אותו עד כזבים, המדבר בדרך עזות, כי דרך האדם להיכלם ולהסמיק בדברו שקר, והוא מעיז פניו יותר כדי שלא יכירו בו.
"וישר הוא יבין דרכו" - הישר אינו נפסק מלבדוק, ואינו מתפעל מעוז פניו, אלא חוקר ובודק עד שמגיע לחקר האמת; שהרי גם הוא יודע ש"העז איש רשע בפניו", והוא מכיר את הטכניקות והשיטות. ויותר מזה אומר רבנו יונה: ייתכן שדווקא מתוך כך יכיר בו שהוא משקר, שכן מרוב פחדו פן ייענה כחש בפניו, הוא מעיז פניו יותר מדרכם של מספרי אמת. כשאדם אמיתי - אתה רואה שהוא מדבר מכל הלב; וכשהוא בא לשקר, הוא משתדל לעשות זאת "מכל הלב" קצת יותר מדי. זה כבר "כל הלב וחצי", וזה מעורר חשד.
וכבר אמרו: כשאין לך הוכחות לדבריך - אתה מתחיל לצעוק. אם היו לך הוכחות, היית נשאר רגוע ושליו ואומר אותן, וכנגד הוכחות אי אפשר להתווכח; אבל כשדבריי אינם משכנעים, אני מנסה לשכנע בדרכים אחרות. את זה רואים בבירור אצל הילדים: הם עדיין לא שחקנים טובים, ועל פניהם ניכר מתי הם משקרים, אבל את הטכניקה הם כבר מכירים. שואלים אותו: הבאת? והוא עונה בלהט - "כן, אני הבאתי, אני כן הבאתי!" - ומן הלהט אתה מבין שהכל בא לחפות על "לא הבאתי".
וסימן נוסף: החזרה. כשאדם אומר אמת, די לו בפעם אחת; כשזה שקר, הוא חוזר שוב ושוב, כי הוא סבור שריבוי החזרות ישכנע. ויש בזה גם אוטוסוגסטיה - הוא משכנע את עצמו: "כן, אני עשיתי, בטח שעשיתי, אני אומר לך שעשיתי", ויחזור שמונה פעמים - כי לא עשה. אבל האיש הישר יבין דרכו: יש לו די שכל לקלוט אם זו אמת או שקר.
הגר"א מבאר: "העז איש רשע בפניו" - הרשע מעיז פניו ואינו מתבייש, שהרי מידת הצדיק היא מידת הבושה, ומידת העזות היא מידת הרשע. ובהסבר נוסף: הרשע מעיז פניו כנגד בוראו, ועושה עבירות להכעיס - שהרי בכל מצב ובכל מעשה האדם עומד לפני הקדוש ברוך הוא. ועל עבירות אלה, עזות פנים וגאווה, מצאנו שהוצרכו כפרה בבגדי כהונה - המצנפת והציץ, שהם כנגד הגאווה וכנגד עזות הפנים. ולעומת זאת "וישר הוא יבין דרכו": הוא מבין מהי הדרך הנכונה שבה יש ללכת, ומתנהג בצניעות ובענווה ולא בעוז פנים.
אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְהֹוָה׃ (כ"א, ל)
רבנו יונה קושר זאת למה שנאמר לעיל "עיר גיבורים עלה חכם" - שהחכם כבש עיר גיבורים בחכמתו. על כך בא הפסוק ואומר: דע לך, אין חכמה לנגד השם. אם הדבר מנוגד לרצון הבורא יתברך, לא תוכל בכל חכמתך לעלות עיר גיבורים ולא לעשות מאומה. החכמה, התבונה והעצה - אין בהן כוח לבטל גזירות, כמו שכתוב "אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו, אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר".
ואם תשאל: הרי כתוב שהחכם "ויורד עוז מבטחה" ושעיר גיבורים עלה חכם - הרי שהחכמה כן מועילה? התשובה: אל תתבלבל. מגלגלים את הזכות והניצחון על ידי החכמה, אבל לא מצד החכמה עצמה. הקדוש ברוך הוא רוצה שהדבר יתקיים, ומגלגל שהצלחתך תבוא מכוח חכמתך - כשם שלפעמים מגלגלים את הניצחון מכוח גבורתו. אבל כשהדבר נגד רצון השם, לא תועיל לך חכמה ולא גבורה ולא שום דבר.
הגאון מווילנה מבאר שהמילה "עצה" כאן היא הדעת, וחכמה ותבונה ידוע ביאורן - חכמה היא מה שאדם מקבל בקבלה, ותבונה היא הבנת דבר מתוך דבר. ואומר הגר"א: אפילו מי שנקבצו בו שלושה אלה, שלוש הדרגות הגבוהות ביותר של התבוננות והעמקה והבנה ושיקול דעת, שאין למעלה מהן - אם אין הדבר לרצון השם, לא יועיל לו מאומה. "אבל אני רוצה להתפרנס" - "לא לחכמים לחם". "אבל אני חכם מאוד" - לא יעזור לך.
וכבר סיפרנו על אותו מורה לחשבון, שיום אחד עשה קניות בשוק ופגש את אחד מתלמידיו הנבערים מלפני עשרים שנה, שכעת מנהל בסטה בשוק. "שלום דני, מה נשמע?" "ברוך השם, יש לי כמה בסטות, שלוש וילות, נכסים פה ונכסים שם", ונוסע על ב.מ.וו חדישה. המורה, היושב על משכורת ממשרד החינוך, שומע ואומר לו: דני, אני זוכר אותך בכיתה, ארבע ועוד ארבע לא ידעת לעשות - איך צברת כאלה נכסים? עונה לו: אדוני המורה, בשוק לא צריך להבין הרבה. אני קונה ארגז ירקות בעשרה שקלים ומוכר אותו בחמישים, ויש לי את עשרת האחוזים שלי, וזה מספיק לי. לא צריך חכמה גדולה. תכלס - אם נגזר עליו, הוא ירוויח. ומה שהוא רצון השם, זה בסופו של דבר מה שיתקיים, ולא בהכרח על פי חכמתך ותבונתך.
הסבר נוסף של הגר"א: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם" - כנגד מה שאמרו חז"ל שאין חולקין כבוד לרב בכל מה שנוגע לכבוד שמיים. כשמדובר בכבוד שמיים, לא תאמר "נכבד את הרב" בשעה שנרמס כבוד השם יתברך. "אבל הוא חכם, צריך לכבד את החכם" - אין חכמה; לא מתחשבים בחכמה כשמדובר בדבר שהוא נגד כבודו של הבורא יתברך.
והסבר שלישי: כל החכמה והתבונה והעצה שתיקח - מה הן לעומת חכמת השם יתברך? "חכמים כלי מדע ונבונים כבלי השכל", מאומה שבמאומה. אסוף את כל החכמה האנושית כולה - מה היא ליד חכמתו יתברך? וככל שאנשי המדע מעמיקים וחוקרים יותר, הם עומדים נדהמים מול אפסותם לעומת החכמה האלוקית. איזו חכמה אדירה יש בתא DNA אחד, ובכל דבר שתתבונן בו במציאות. וככל שאדם מעמיק וחוקר, הוא מגלה עד כמה הוא פחות מבין ועד כמה הדברים עמוקים הרבה יותר ממה שחשב.
הרלב"ג מבאר ביאור מקורי: לא במובן שהדבר מנוגד לרצון השם, אלא "לנגד" מלשון למול. כלומר: מי שדבק בהשם יתברך ועומד לנוכח פניו - אינו צריך חכמה ולא תבונה ולא עצה כדי שיתמלא רצונו, שהקדוש ברוך הוא יישיר דרכיו ואורחותיו ויסדר לו הכל. וזהו "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך": אם אתה מול השם יתברך, אני מאומה, ואני משליך את כל המשא לריבונו של עולם - לא צריך חכמה, לא תבונה ולא עצה; הקדוש ברוך הוא כבר ידאג לך, אתה בידיים טובות.
סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַיהֹוָה הַתְּשׁוּעָה׃ (כ"א, לא)
המלבי"ם מקשר את שני הפסוקים האחרונים זה לזה. אומנם בחירה חופשית ניתנה ביד האדם, ובעניינים הפרטיים, אם יבחר בטוב יצליח בדרך שבה בחר, על ידי הכנה ועל ידי שקידה. הקדוש ברוך הוא נתן לאדם אפשרות לפעול ולהצליח, שאלמלא כן לא היה האדם חי ולא מתקיים ולא פועל מאומה, שהרי כל פעולותיו לא היו מפיקות תוצאות. אבל בעניינים הקצובים מאת ההשגחה, ובפרט בעניינים כלליים הנוגעים למדינות ולארצות - אף שהשתדלות צריך, דע לך שבסופו של דבר עצת ה' היא תקום.
במילים פשוטות: אם אין בדבר התנגדות מלמעלה, ההשתדלות תועיל לך, ואתה חייב לעשות השתדלות - ולכן "סוס מוכן ליום מלחמה". אל תאמר "הרי ה' איש מלחמה, והוא ינצח" - אין זה פוטר אותך מהכנת הסוס ליום קרב. ועם כל זה לדעת שמי שמכריע בסופו של דבר אם יהיה כאן ניצחון אם לאו - עצת ה' היא תקום, והשתדלות מרובה כנגד עצת ה' לא תועיל.
ומבאר המלבי"ם שלושה כלים שבהם אדם מצליח על פי הטבע: האחד - חכמה, שקיבל מרבותיו דרך הנהגה ראויה, ונוהג באופן הנכון. השני - תבונה, שמתבונן להוציא דבר מתוך דבר, מסיק מסקנות ממקרים אחרים שהיו לו ומכריע מהי ההנהגה הראויה. השלישי - עצה, שהיא שלמות כוח המדמה והמשער. משל למה הדבר דומה: לשחקן שחמט מומחה. מיהו שחקן השחמט הטוב ביותר? מי שיודע לחשב הכי הרבה מהלכים עתידיים - אזיז את הרץ, אתה תזיז את החייל, ואז כך וכך, ובמהלך הארבעים ושישה - מט. ולמה המחשב מנצח על פי רוב? כי אפשרויות החישוב שלו כמעט בלתי מוגבלות. איש עצה הוא מי שיודע להתבונן ולחשב: אם אגיב כך, הוא יגיב כך, ואז אומר את זה, ואז יקרה זה.
ועם כל זה, גם אם נקבצו בך שלושתם - חכמה, תבונה ועצה - אם הדבר נגד השם, לא יועיל לך מאומה לשנות את מה שנגזר ונחרץ מאת האלוה. וראה: "סוס מוכן ליום מלחמה". בימים ההם הסוס היה עיקר כלי המלחמה; כיום נאמר טנקים, מטוסים ופצצות. הכל מוכן - ואף על פי כן "ולה' התשועה". ומכיוון שמלחמה קובעת אם מדינה תעלה או תרד, אם עם יצליח או ייפול, הרי אלו עניינים השגחיים, ובעניינים הנוגעים לכלל יש השגחה פרטית גדולה יותר. וכמו שאנחנו אומרים "לב מלכים ושרים ביד ה'": מכיוון שמדובר בהשגחה כללית, מה יהיה עם כלל האומה, הקדוש ברוך הוא מנהל גם את המלך וגם את השר.
וכדאי לחזור לספר שופטים: לסיסרא היו שש מאות רכב ברזל, ולעם ישראל? "וברק שולח ברגליו" - אפילו רכב לא היה לו, אפילו מונית שתיקח אותו לשדה הקרב לא הייתה לו. ומה היה בסוף? "נחל קישון גרפם, נחל קדומים". הרי שאפשר שיהיה סוס מוכן ליום מלחמה, אבל אם תוכניותיו של הקדוש ברוך הוא אחרות - לא יועיל דבר. האמצעים הטבעיים מועילים במקום שלא נחרצה גזירה; אך במקום שנחרצה גזירה, תביא את כל האמצעים שבעולם ולא יועילו מאומה. וכמה יודעים אנו שמעטים ניצחו את המרובים, וההיסטוריה מלאה בזה, בפרט אצל העם היהודי.
רבנו יונה מבאר על פי אותו קו. והגר"א אומר: "סוס מוכן ליום מלחמה" - עיקר מלחמתם בזמנם היה הסוס, והסוס מוצלח מאוד לפעולת המלחמה, ועם כל זה "שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט", אלא לה' הישועה; הכל מאת השם. והרלב"ג מבאר שהסוס מוכן ליום מלחמה להיות כלי לרוץ אחרי האויב ולנצחו, אבל הישועה מאת השם.
מכאן בא הפסוק ללמדנו שלא יועילו מאמצים וניסיונות לבטל גזירת השם, ושמה שנדרש מן האדם הוא לבטל דעתו ורצונו לרצון השם יתברך. ולכן תמיד כשאנו מתפללים, וכשאנו עושים פעולה - לא לנסות לכפות רצון שמיים. וגם אם לפעמים תצליח, יכולות לצאת מזה רק צרות. אדם שלוחץ ולוחץ שיתנו לו את בקשתו, ייתכן מאוד שהדבר יהיה הרסני עבורו ויגרום קלקול.
לכן הטוב לו לאדם שיאמר: ריבונו של עולם, אני מתפלל ומבקש כך; אם הדבר לטובתי - אנא ה', מלא רצוני והפק שאלתי, ואם הדבר יזיק לי - איני רוצה שיתמלא רצוני. בעניינים רוחניים כבר דיברנו בעבר שיפציר בלי סוף; אבל בעניינים גשמיים אינך יכול לדעת מה טוב לך. ולכן תתפלל: ריבונו של עולם, אם זה מיועד לי - שיבוא לי בקלות. כי אני יודע שלה' הישועה, ואני יודע שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד השם, ואיני מעוניין לקבל דבר נגד רצונו יתברך, אלא רק ברצונו - ועל ידי זה תהיה לי ישועה טובה וקיימת.
חתימת הפרק היא שרשרת אחת: השקר אין לו קיום - "עד כזבים יאבד" - ורק קבלת אמת הנמסרת מדור לדור "לנצח ידבר". הרשע המעיז פניו כנגד האמת מסגיר את עצמו דווקא בעזותו ובצעקתו, והישר בבינתו מבחין בכך ואינו מתפעל. ומעל הכל: כל חכמה, תבונה ועצה שבעולם אינן עומדות נגד רצון הבורא, ומי שעומד לנגד פניו יתברך - הוא יישיר את אורחותיו. חובה עלינו להכין את הסוס ליום המלחמה, לעשות השתדלות מלאה, ולדעת בו בזמן ש"לה' התשועה" - ולבקש רק את מה שהוא באמת רצונו ולטובתנו.