פתיחה: מן השומר פיו אל הלץ
בפסוק הקודם למדנו על החכם השומר את פיו ואת לשונו: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ". כעת בא שלמה המלך ומציג לנו את הצד ההפוך לגמרי: את האדם שלשונו משתלחת כנגד כולם, שאינו שומר את פיו כלל. הפסוק שלפנינו מגדיר אותו בשלוש מילים חדות, ומוסיף אזהרה: אל תחשוב שהנזק שלו נעצר בדיבור.
זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן׃ (כד)
רבנו יונה: מי שיש בו שתי המידות - לץ שמו
אומר רבנו יונה: "זד" כולל אכזריות ושנאת הבריות, שמחה לאידם ודרישת רעתם. זהו אדם רע: אכזרי, שונא בריות, מישהו נפל - והוא שמח. "יהיר" הוא בעל הגאווה. והאיש שיש בו שתי המידות הללו יחד, הזדון והיהירות - "לץ שמו". רוצה אתה לדעת מה כולל את שניהם? זהו הלץ.
הלץ הוא בעל לשון הרע. הוא מתלוצץ, לועג לבני אדם, מזיק לחבריו, מכלים אותם, מחרף ומבייש אותם. וזהו זדון גמור. שכן מה יוצא לו מזה? שום דבר. אין כאן רווח ממון ואין כאן תענוג ממשי. סתם זרק עליו בדיחה, התלוצץ עליו. אומר רבנו יונה: זה גרוע יותר ממי שמזיק לשם רווח ממון. כי מי שהזיק לשם ממון, יש לו לפחות טענה כלשהי - טענה לא צודקת, אבל הרווחתי משהו, רציתי כך וכך. אבל המחרף והמכלים והמבזה - איזה רווח ממשי יש לך לומר?
אלא שדבר אחד כן יש כאן, והוא היהירות. כי כשאני פוגע בך, מה אני בעצם מבקש להראות? שאני טוב ממך. לא משנה במה אלעג עליך - המסר אחד: אני משהו ואתה כלום. "איך עשית שטות כזאת? למה לא שאלת אותי?" - כלומר: יש כאן בן אדם חכם. "איך השקעת במקום כזה? אתה לא חושב בכלל?" - כלומר: יש כאן בן אדם חושב, שתדע, אני כאן. "איזה קמצן, תראה שהוא לא מסוגל להוציא..." - כלומר: יש כאן בן אדם לארג', וזה אני. כל דרך שבה אני מבזה את השני אומרת: אני לא כמוהו, אני משובח ממנו, מעלתי גדולה הימנו. ולפעמים הוא מבזה את חברו בינו לבין עצמו, ואפילו כבוד אין לו מזה - ובכל זאת הוא עושה, כדי להתגדל ולהתפאר עליו.
ומוסיף רבנו יונה: "ובגודל גאוותו יפגום ויפחית המעלות, ואינו רואה בנפשו אחד מן הפגמים". רואים זאת בבירור אצל אנשים שקשה להם לראות מישהו מצליח. מיד: "זה כלום, זה שטויות, בכלל לא בעיה להשיג את זה, גם אני יכולתי להגיע לשם". למה? כי אני לא שם. כי את המעלה שהוא השיג - לי אין. ואיך אתרץ את עצמי? הרי אי אפשר לומר שאני גדול ממנו, שהרי רואים שהוא השיג משהו. אז: "אם הייתי רוצה הייתי מגיע הרבה יותר גבוה, פשוט לא רציתי, זה לא חשוב בעיניי, אפילו הציעו לי פעמיים וסירבתי". כל מעלה נעשית בעיניו כאין וכאפס, כי אם זה משהו - איך אתה לא שם? "ואילו השגיח על פגמיו נכלם היה" - אילו היה מתבונן בחסרונות שלו עצמו, היה מתבייש. וזהו שנאמר: "אין יתרון לבעל הלשון" - אין לו הנאה ואין לו יתרון; הכל יהירות בלבד.
"עושה בעברת זדון" - שלא תאמר: הוא רק דיבר
כאן מגיע סיום הפסוק. שלא תחשוב שהאיש הזה רק יהיר, רק פוגע באנשים, רק מבזה, רק מתעלם ממעלותיהם ורואה בהם פחיתויות; הרי לא רצח, לא שלח יד בממון, לא הכה איש, לא עשה דבר בפועל. על כך אומר הכתוב: "עושה בעברת זדון".
ודע, שאנשים נוטים לייחס למילה המדוברת הרבה פחות עוצמה מאשר למעשה. "מה אתם מרימים ידיים? הוא רק דיבר". ומי אמר ש"רק דיבר" הוא פחות גרוע? הרמת יד, סטירה - נשכחת. אבל פגיעה בדיבור עלולה להותיר פצע שותת ומדמם שנים ארוכות, פצע שאינו מגליד. הכאת הלשון הרבה פעמים קשה הרבה יותר מהכאת היד.
ואגב, יש אדם שיאמר לך שמעולם לא הרים יד על ילדיו - ואיני יודע אם זה טוב או לא טוב - אך תשמע כיצד הוא מדבר אליהם, ותזדעזע. תמיד מבזה ומשפיל, ובכל פעם מחדש מוכיח להם שהם טיפשים, שאין להם שכל, שלא יצליחו ושלא יצא מהם כלום. עדיף היה שייתן סטירה; הסטירה הייתה נשכחת. השריטה בנפש שנוצרת מדיבורים מבזים ומשפילים - היא הרבה יותר מזיקה.
לכן אומר רבנו יונה: אל תדמה בנפשך שיש באדם הזה חטא הלשון בלבד. "עושה בעברת זדון" - אם יכעס על מישהו, יהיה מסוגל גם להזיק לו בפועל, ולהכותו. ואין כעס ככעס בעל הלשון, שהוא בעל הגאווה. שהרי ידוע שהגאווה מגדילה את הכעס: מהיכן נובע הכעס? מגבהות הלב. למה אני כועס? כי מישהו עשה משהו שלא מתאים לי, שלא רציתי, שלא תכננתי. אבל הענוותן מקבל את הכל בהשלמה, יש לו אמונה ויודע שאין אדם נוגע במוכן לחברו. ואילו בעל הגאווה: "לי אתה אומר את זה? איך אתה מעיז?" - וממילא כעסו מתלהט פי כמה. מקורות הכעס במידת הגאווה.
הגר"א: זד - מי שאינו שומר את פיו מן האסור
הגר"א מפרש "זד" מלשון עשייה בזדון, על אדם שאינו שומר את פיו מאכילה אסורה ואוכל מאכלות אסורות. וזה מתחבר לפסוק הקודם - "שומר פיו ולשונו": הזד אינו שומר את פיו. ומשהוא הולך אחר תאוותו, הוא גם מתגאה ונעשה יהיר.
וכיצד קשורה האכילה ליהירות? מביא הגר"א את דברי הגמרא במסכת ברכות: כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר "ואותי השלכת אחרי גווך" - אל תקרי גווך אלא גאיך; אמר הקדוש ברוך הוא: לאחר שנתגאה זה, קיבל עליו מלכות שמיים. הרי לך: "זד" - אינו שומר פיו והולך אחר תאוותו, ומתוך כך "יהיר" - גאיך. ומאכלות אסורות מביאות למידות רעות, כפי שהסברנו כמה פעמים: האוכל מאכל אסור נעשה אטום להרגשות הזולת, אטום לתורה ולמצוות - זהו טמטום הלב, והוא מביא גם ליהירות.
ועוד מדייק הגר"א: כאן רוכזו שלושת קודקודי העבירה - מחשבה, דיבור ומעשה. "יהיר" - זו המחשבה, מתגאה במחשבתו "אני משהו". "לץ" - זה הדיבור, מתלוצץ על אחרים ומדבר בגנותם. "עושה בעברת זדון" - זה המעשה, שהרי "והאיש אשר יעשה בזדון" נאמר תמיד על מעשה. אין עבירה בעולם שאינה באחד משלושה אלה: מחשבה, דיבור או מעשה - וכאן, אצל הרשע הזה, הושלמו שלושתם.
הרלב"ג: המשחית את זולתו "על דרך הלעג"
הרלב"ג מסביר: הרשע העושה בגאווה נקרא לץ, לפי שהוא עושה את הזדון מצד גאוותו ולא מפני שהוא מתאווה לדבר. הוא עושה זאת מתוך לעג, מפני שהבריות נחשבים בעיניו לאין. ומכיוון שהוא חש עצמו מעל כולם, הוא מרשה לעצמו ללעוג לכולם ולבזות את כולם.
ולשונו נוראה: "וכבר ימצאו אנשים רעים בזה התואר שזכר, שישחיתו זולתם על דרך הלעג, להיותם נחשבים להם לאין". יש אנשים המוכנים להזיק לאחרים נזקים גדולים אף שלא יוצא להם מזה מאומה. מדוע? כי אתה אפס בעיניי, ואם אתה אפס - אני מוכן להזיק לך, ולו נזק נורא. בשביל הכיף, מה שנקרא. והוא מביא דבר מבהיל: כמו שסופר על איש אחד שחתך את רגלו של חברו בלילה בעודו ישן - ולא היה שונא לו כלל, אלא עשה זאת על דרך הלעג. "הסתלבט" עליו, כלשון הבריות. "בשביל הקטע".
ולאיזה מקומות מגיעים הדברים. שני נערים, פחות מבני שש עשרה, עלו על מונית ואמרו: בוא נראה מה זה רצח. לקחו אקדח וירו בנהג. בשביל מה? בשביל הריגוש. בן אדם פשוט, עובד למחייתו, מסיע אנשים - ושני ילדים מחליטים לרצוח אותו בשביל הריגוש. מי ייתן את הדין על חינוך כזה? הדברים אינם נתפסים בשכל, ובוודאי לא אצל עם ישראל, שבמשך אלפיים שנה לא היה מצוי בו רוצח. סביבנו נפלו גופות כזבובים, ויהודי שבא מרומניה סיפר לי: רק כאן בארץ עושים רעש מרצח; אצלנו, כשלאדם הייתה בעיה, היה יוצא עם הנשק, שני כדורים בשכן, ונגמר. אבל יהודי? האם שמעת על יהודי באירופה, במרוקו, בעיראק או בתימן שקם ורצח את אחיו? וגם אם שמעת - זה היה אחד מני רבים. הרי לך כמה נוראים הם הליצנות, הצחוק וקלות הדעת, שהם מביאים אדם להזיק לחברו בעברת זדון - והלה לא עשה לו מאומה.
המלבי"ם: הזד שאפשר להתווכח איתו, והלץ שאי אפשר
המלבי"ם מסביר: "זד" הוא מי שחולק בזדון על חוקי החכמה. חוקי החכמה הם אותו חלק של התורה הטעון הוכחה, החלק הדורש מן האדם ללכת בדרך המוסר ואין עליו מופתי הדעת, שהרי מה שנראה לזה מוסרי נראה לאחר בלתי מוסרי. והזד בא ומתווכח עם חוקי החכמה, מכחיש את ההשגחה, אינו מאמין בשכר ועונש, ועושה זאת ביד רמה.
ואומר המלבי"ם: כל עוד אינו יהיר - עדיין אין שמו לץ. מדוע? כי הוא בא בטענות, מתווכח ומביא סברות; ואם ינצחו אותו ויוכיחו לו - ישתוק ויקבל. הוויכוח שלו הוא ויכוח אינטלקטואלי, ויכוח שכלי, כזה השוכן בתחום הדעת. אבל אם הזד הזה יהיר - כל הראיות שתביא לו וכל ההוכחות שתיתן לו לא ישכנעו אותו. "אז אתה ניצחת אותי? אז מה שאני עושה לא נכון? מה פתאום?" הוא יחליט שאינו רואה את מה שהוכחת, יחליט שדבריך אינם נכונים, והעיקר להמשיך בדרכו. ואם יוכיחו לו ולא תהיה לו ברירה - מה יעשה? יתלוצץ.
וכבר הסברנו: הדרך להתמודד עם דבר שיש עליו הוכחות היא על ידי ליצנות. אם הוכחת לי, כל השומעים רואים שנפלתי; כיצד אני מתמודד? אני מלעיג על דבריך. והלעג, כלשון רבנו יונה, הרי הוא כמגן המשוח בשמן - כל החיצים שאתה יורה מחליקים. כשאדם הוא לץ, הוא בלתי חדיר; כל ההוכחות שלך יכולות להיות לוגיות והגיוניות, ולו יש כביש עוקף הוכחות.
ומי ידע להשתמש בשיטה הזו? קורח. קורח הבין: אינני יכול להתווכח עם משה. משה הוריד תורה, קרע את הים, הוציא אותם ממצרים, מדבר עם האלוקים כדבר פנים אל פנים - אם אבוא בטענות ובהוכחות, משה רבנו יפרוך אותי מיד. ולכן כשמשה קורא לדתן ואבירם, הם משיבים "לא נעלה" - כי ברגע שנעמוד מולו אחד על אחד, בעשרים שניות הוא יוכיח שאנחנו מדברים שטויות. אז כיצד נלחמים במשה? "הקהיל עליהם כל הלילה קהילות" והיה מתלוצץ עליהם - סיפורים על אותה אישה מסכנה שהיה לה שדה ולקחו אותו ממנה, סיפורים המעוררים דמעות שאי אפשר להישאר אדיש מולם: הנה עוולה ואסור לשתוק. כך הצליח להקהיל קהילות, מפני שידע שבדרך שכלתנית, בדרך של הוכחות, אין מי שיעמוד מול משה.
ודבר זה מצוי בכל דור. סיפרנו כאן פעם על המחקר בנושא דילוגי אותיות בתורה, של דורון ויצטום וד"ר אליהו ריפס - מתמטיקאי בעל שם עולמי, שבא לחקור את הנושא כדי להוכיח את השקר שבו, ובסופו של דבר נוכח באמת שבו וחזר בתשובה. הם הוציאו ספר בשם "המימד הנוסף", ובו מחקרים העומדים בפרמטרים מדעיים. ומה נעשה כנגד? העלו הצגה שכולה לעג על נושא דילוגי האותיות. ברדיו ערכו ראיון משותף עם ד"ר ריפס ועם מפיק ההצגה, והלה דיבר על שטויות ועל המצאות ועל הבלים שמלעיטים בהם את האנשים. כשפנו לד"ר ריפס ושאלו מה יש לו לומר, השיב: אין לי הרבה מה לומר לו, אני רוצה לשאול אותו רק שאלה אחת - האם קראת את המחקר? והלה: שמעתי עליו, ראיתי ציטוטים. אמר לו: וכי אפשר לדבר עם אדם שלא קרא את המחקר? איזה מבוא לשיחה יש לי איתו?
וזה מראה על הרמה: אדם שלא קרא את המחקר יוצא ומלעיג עליו. האם למדת מתמטיקה? באיזו אוניברסיטה? האם בדקת את הנתונים? בכל תחום אחר היו שואלים אותך מיד מה הרזומה שלך, מה הניסיון שלך, איזה תואר יש לך, על סמך מה אתה מדבר. אמור שאתה בא לפרוך את תורת הקוונטים - ישאלו אותך מה למדת. אבל כשמדובר ביהדות, הכל קביל: כל אחד בא, מקשה, פורך ומדבר הבלים כמומחה. ומדוע? כי הם יודעים שבהתמודדות חזיתית אי אפשר לעמוד. אז נעשה הצגה, נעשה מכל זה לעג וצחוק - ונגמר העניין. ללעוג על הנושא, ובכך עקפת את הצורך להתמודד עמו.
וכבר סיפרנו שאחד הדברים הראשונים שאמרו לרב אורי זוהר עוד לפני שהתחילו להחזירו בתשובה היה: צחוק אל תעשה. אתה רוצה להתווכח, לטעון טענות, לדרוש הוכחות - אמור מה שתרצה. אבל אל תעשה צחוק. הוא היה חזק בעשיית צחוק, והיה חשש גדול שברגע שיתחילו להוכיח לו דברים יתחיל להתלוצץ - ומול ליצנות אי אפשר לעבוד. טענות הגיוניות אפשר להתמודד עמן; ליצנות היא דרך לדחות דברים מבלי לבחון אותם.
מהי "עברת זדון"
וכשהאדם מגיע למידת הליצנות, הוא כבר "עושה בעברת זדון". אומר המלבי"ם: "עברה" מלשון לעבור - לעבור את הגבול. הכתוב אינו אומר "זדון" סתם אלא "עברת זדון". אם אדם עושה דברים שתאוותו מושכת אותו אליהם - זה ייקרא זדון. אבל אם הוא עושה דברים שאפילו תאוותו אינה מושכת אליהם, למה הוא עושה? להכעיס. זו "עברת זדון": זדון שעבר את הגבול האנושי, מעשים המנוגדים לטבע הנפש ולאנושיות.
וכמו שמצינו באמון, שבא על אמו. שאלוהו: איזו הנאה יש לך בכך? השיב: איני מבין את שאלתכם, וכי אני מחפש הנאות? כל ענייני להכעיס את קוני. זהו "עברה" - עבר את הגבול; אין לו הנאה, והמגמה היחידה היא להכעיס את ריבונו של עולם. כך גם האדם היהיר והלץ: הוא כבר עבר את גבול הטעם הטוב, ועושה דברים שאין לו בהם הנאה כלל, אלא רק כדי להכעיס את בוראו.
לסיכום: "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון". רבנו יונה לימדנו שהמצרף זדון ויהירות נקרא לץ, ושכל רווחו בביזוי חברו הוא גאווה בלבד - ולכן חטאו חמור ממי שמזיק לשם ממון; ואל תאמר "רק דיבר", שכן פצע הלשון קשה מפצע היד, וסופו של בעל הלשון להזיק גם בפועל, שהגאווה מגדילה את הכעס. הגר"א ראה בפסוק את שלושת קודקודי העבירה - מחשבה (יהיר), דיבור (לץ) ומעשה (עברת זדון) - ולימד שאי־שמירת הפה מן האסור מביאה לגאווה. הרלב"ג הראה כמה נורא הלעג, המביא אדם להשחית את זולתו בלי כל סיבה, מפני שהבריות כאין בעיניו. והמלבי"ם חידד: עם הזד עדיין אפשר לדבר, שכן ויכוחו שכלי; אבל כשהזד יהיר, הוא לץ, וליצנותו היא מגן המשוח בשמן שכל ההוכחות מחליקות מעליו - כדרכו של קורח וכדרכם של הלועגים בכל דור. וסופו של הלץ שהוא עובר את הגבול לגמרי ועושה דברים שאין בהם הנאה, אלא להכעיס את קונו בלבד.