פרק כ' במשלי רצוף אזהרות מעשיות בענייני ממון, מסחר ויושר. בשיעור הזה נתעכב על פסוק אחד - הפסוק שעוסק בערבות. שלמה המלך חוזר ומזהיר פעם אחר פעם על סכנת הערבות, וכאן הוא נוקט לשון חריפה במיוחד כלפי מי שחתם ערבות לאדם שאינו מכירו. נלמד את הפסוק על פי רבנו יונה, הגר"א, הרלב"ג והמלבי"ם, ונראה כיצד כל אחד מהם הופך את האזהרה הממונית גם לאזהרה רוחנית.
לְקַח־בִּגְדוֹ כִּי־עָרַב זָר וּבְעַד נׇכְרִיָּה חַבְלֵהוּ׃ (משלי כ, טז)
שימו לב לניקוד: לא כתוב "לָקַח בגדו" בלשון עבר, אלא "לְקַח" בשווא. אומר רבנו יונה שזו לשון ציווי - תיקח את בגדו. ובמה מדובר? אדם ביקש ממך לחתום לו ערבות: "אני צריך לקחת הלוואה גדולה, אני זקוק למישהו שיחתום לי ערבות". חתמת. עכשיו אתה בא לגבות את הכסף מהלווה, והוא אומר לך שאין לו. אתה פונה לערב, והוא נדהם: "מה, הוא לא שילם לך? מה אני אעשה עכשיו? מאיפה יש לי? אני צריך לקנות דירה...". על זה אומר שלמה: לְקַח בגדו. קח לו את הבגד, בלי ייסורי מצפון.
ומדוע בלי רחמים? "כִּי עָרַב זָר" - כיוון שהאדם הזה הלך לערוב בעד איש זר, שאינו מכיר אותו. אומר רבנו יונה: על הלווה עצמו צריך לחמול, כי הלווה מסכן - הוא נקלע למצוקה, היה חייב לסגור את המינוס בבנק, היה חייב לשלם כדי שלא יוציאו אותו מהדירה. אבל אתה, הערב, מה הלכת לחתום ערבות על בן אדם שאינך מכיר? על זה מלמד אותנו שלמה את מה שאמרו חז"ל: כל אדם יהי בעיניך כלסטים. אם כך, איך הלכת לחתום ערבות ללסטים? הבעיה היא אצלך, ואין שום מקום לחוס ולחמול עליך.
יתר על כן: לקיחת הבגד אינה רק חוסר רחמים, אלא קביעה שהערב הוא פושע. שהרי למה נתתי את ההלוואה? סמכתי עליך. מתוך חמלה על הלווה הלכת להפיל אותי, בטענת שווא שהכול יהיה בסדר והוא יפרע. מה הרווחת מזה? אצל הלווה מילא - אין לו מה לאכול, או שיוציאו אותו מביתו. אבל אתה? לכן אומר שלמה: תיקח ממנו גם את הבגד, תעשה לו הוצאה לפועל, ואל תחמול ואל תרחם.
"וּבְעַד נׇכְרִיָּה חַבְלֵהוּ" - אם ערב בעד נוכריה, קח ממנו גם את חבליו. "חבל" פירושו החוטים שבהם קושרים את האוהל, כלומר מיתרי האוהל. תפרק לו את הבית עצמו. ומדוע חמור יותר? מלמדנו שלמה המלך, אומר רבנו יונה, כי יפשע הבוטח באישה מן הבוטח באיש, שהאמונה והמוסר מצויים באנשים יותר מבנשים.
ואני מעיר: רבנו יונה צודק ביחס לתקופתו, אבל נראה שהיום המציאות השתנתה לחלוטין. בתי הכלא מלאים בעיקר בגברים, נשים הן מעט מאוד. מעשי ההונאות הגדולים בעולם הם של גברים - הונאת פונזי, מיידוף - וכל הנוכלים, התכסיסים והקומבינות המפורסמים מצויים יותר אצל האנשים. ייתכן שבזמנם האישה לא הייתה לומדת כלום ולא הייתה משכילה כלל, ואילו היום הנשים לומדות ומשכילות יותר. מה כן אני מסכים? מה שאמר שלמה המלך עצמו: "אדם אחד מאלף מצאתי ואישה בכל אלה לא מצאתי".
מכאן נלמד כלל מעשי: חתימת ערבות בלי שיש לך את הסכום בצד היא חוסר אחריות ועוולה. אינני חושד בך, אבל אם מחרתיים לא תשלם מכל סיבה שהיא - מאיפה אני אשלם לבעל החוב? מי שחותם ערבות ויש לו את הכסף בצד, יודע שאם תהיה בעיה הוא משלם. אבל לבוא ולחתום ערבות סתם?
כמה מקרים אנחנו מכירים, והשם יצילנו שאף אדם לא ידע צרה כזאת. אדם חתם ערבות, ואותם בני זוג התגרשו, היו בעיות, היא לא ויתרה והוא לא ויתר, לא שילמו את המשכנתא, עיקלו את הבית, ואחר כך פנו אל הערב. פעם הבנק כמעט לא התעניין בלווים ופנה ישר אל הערב (היום ברוך השם שינו את החוק). היו מקרים שאנשים הפסידו את הבית שלהם, היו מקרים שהגיעו בעקבות זה לגירושין, להתקפי לב ולבעיות, ואנשים נשברו לחלוטין. אדם עבד עשרים שנה, הגיע למשהו, ואיבד את הכול ברגע אחד בגלל שטות של חתימת ערבות לאח סורר או לבן דוד שאינו מיושב בדעתו. "אל תדאג, יהיה בסדר". וראינו כמה פעמים ששלמה מזהיר: אל תחתום ערבות! תגיד "אבי השביעני לאמור: לא חותם ערבות". חתימת ערבות היא סכנה גדולה מאוד.
הגר"א מסביר את הפסוק על פי ההלכה. כתוב שהמלווה אסור לו להיכנס לביתו של הלווה כדי לקחת ממנו משכון - "בחוץ תעמוד". מדוע? כי כשאתה נכנס אל ביתו אתה נוהג בו מנהג אדון: בגלל שעשרים אלף שקלים שלך נמצאים אצלי, אתה מרגיש כבר בעל הבית עליי, נכנס בלי לדפוק ולוקח. לא כך. תעמוד בחוץ, והוא יוציא אליך את המשכון. לא די בכך שהאדם נזקק, עוד תתנהג אליו באדנות ובפטרונות ותיכנס אל ביתו כבעל הבית?
וזה מה שאומר הפסוק: "לְקַח בגדו" - אבל איך? מבחוץ, כי מדובר במי ש"עָרַב זָר". ולעומת זאת "וּבְעַד נׇכְרִיָּה חַבְלֵהוּ" - נוכרי רחוק יותר מזר, ושם הפסוק אומר לך להיכנס לביתו ולחבול אותו. אומר הגאון מווילנא: כל האזהרה לעמוד בחוץ ולא לעבוט את העבוט נאמרה כלפי הלווה, אבל כלפי הערב אין איסור לגשת אליו ולפשוט את בגדו אפילו בתוך ביתו. הלווה לא שילם, יש ערב - מותר לך להיכנס אל הערב הביתה ולגבות ממנו.
כל הדברים הללו, אומר הגר"א, הם סמל לענייני התורה והמצוות. וכבר ביאר לעיל שעניין הערבות שבפסוקים הוא בבחינת "כל ישראל ערבים זה לזה". יש אדם שיש לו ערבות כלפי בני ביתו, יש מי שיש לו ערבות כלפי קהל שומעיו, ויש מי שכלפי קהל עדתו. כל אדם יש לו ערבות כלפי האנשים שמקבלים ממנו ושהוא יכול להשפיע עליהם - וזה נוסף על הערבות ההדדית של כל ישראל: שאם אני יכול לדאוג שתניח תפילין, יש עליי מצווה להוכיח אותך ולהביא אותך לידי כך. איננו נכנסים כאן לדיני תוכחה מתי חייב ומתי לא, אבל זו המשמעות העקרונית של ערבות: לא פרעת - אני צריך לעזור לך לפרוע, ואם לא, ייפרעו ממני במקומך.
אומר הגר"א: כאשר אתה אמור לפעול פעולה - להשפיע על בני עדתך ועל שומעי לקחך שילמדו, שיקיימו מצוות, שיעשו רצון השם - ואינך פועל אותה, ממי ייתבעו? מן הערב, כלומר ממך, שהיית אמור לעשות את הפעולה. היית אמור לדרוש מהם ולהוכיח אותם, ובמקום זה אמרת להם תמיד כמה הם טובים, כמה הם נפלאים וכמה הם מיוחדים.
יש רבנים שמדברים רק על אהבת ישראל: "כולם עמך כולם צדיקים, כולם קדושים, כולם טהורים", ואם מזכירים שיש גם בעיות - "אסור לקטרג". תמיד יש לו רק דברים טובים לומר, כדי שיאהבו אותו, כדי שיזמינו אותו ליותר חופות וליותר כנסים. זה "רבי נוח", נוח למשתמש וידידותי למשתמש: כל מה שתרצה הוא ימצא לך ויתיר לך. ומאיפה הוא יודע? "רבי גוגל". מישהי אמרה לי את זה במפורש - שאלה אצל גוגל וקיבלה פסק. אמרתי לה: מי זה הרב הזה? אלה סיפורי קוגל, מאכילים אותך לוקשים.
ולומר "אל תקטרג" זו שטות והבל. אינני דן כאן בתועלת הדברים, מתי צריך לומר ואיך, אבל ראו כיצד הנביא ישעיה מוכיח את קהל עדתו: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים". לשון התוכחה הזאת נשמעת כאילו נכתבה על מי שמחזיק קופות נסתרות בלי רישום מדויק לאן הכסף הולך, עד שמפרסמים בכותרות "מצאנו איפה הכסף".
לענייננו: אדם צריך לדעת שאם יש עליו אחריות, תפקידו לדאוג שאותם אנשים יילכו בדרך השם. אם יש צורך להוכיח - יוכיח. יראה איך יוכיח, בוודאי לא באופן אישי אלא באופן כללי יותר, אבל ודאי שיש עליו ערבות כלפי אותם אנשים.
אומר הגר"א: אם אינו פועל את הפעולה הזאת, הוא גורם נזק לעצמו - המידות הטובות שבו והדברים הטובים שיש בו יילקחו ממנו. הוא אמנם יטען "אני בסדר, מה אכפת לי", אבל אומרים לו: לא אדוני. הקדוש ברוך הוא השפיע עליך כוח כדי שתשפיע, ואם אינך משפיע - מה שקיבלת יילקח ממך.
ומבאר הגר"א שיש באדם שתי מידות רעות: תאווה וחמדה. התאווה - שהאדם תאב תמיד לעדן את גופו: תאוות אכילה, תאוות זיווג, לשבת בבית ולנוח. והחמדה - הרדיפה האינסופית: אני רוצה גם את זה וגם את זה, והוא רץ כל הזמן בהישגיות, עוד עבודה ועוד עסק, כדי להשיג עוד ועוד. ולעומתן שתי מידות טובות, אחת מבפנים ואחת מבחוץ: המידה הטובה שמבפנים היא בין אדם למקום, והמידה הטובה שמבחוץ היא בין אדם לחברו - כיצד הוא מתנהג כלפי חוץ עם האחרים.
והמידות נקראות בגדים, שנאמר "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בָד", ודרשו חז"ל "מִדּוֹ" - כמידתו. וגם אנחנו אומרים כך: "מדים" - מדי החייל, מדי המלצר - לבוש מלשון מידות. הלבוש של האדם הוא המידות שלו.
אם כן, אדם שהיה צריך להוכיח ולא הוכיח - "לְקַח בגדו": משמיים לוקחים ממנו את הבגד, שהן המידות הטובות שבין אדם לחברו, מידות שהן "מבחוץ", כשם שנאמר בהלכה "בחוץ תעמוד". "כִּי עָרַב זָר" - שהאדם הזה היה ערב כלפי אנשים אחרים ולא מילא את תפקידו, אלא רדף אחרי החמדה: "תן לי לנוח, אינני רוצה לרוץ להוכיח ולדרוש מאנשים ולמסור שיעור". אתה יכול לפעול - למה לא תקום ותעשה? כנגד רדיפת החמדה שבחוץ נלקחת ממנו המידה הטובה שבין אדם לחברו.
ומי שהיה ערב "בְעַד נׇכְרִיָּה" - נוכריה מסמלת תמיד את התאווה, כמו שראינו "בעד אישה נוכריה", "בעד כיכר לחם" וכדומה. והיות שהלך אחר תאוותו וחיפש לעצמו את השקט והמנוחה או את רדיפת הממון, ולא חיפש איך להוכיח את האחרים - "חַבְלֵהוּ": מדובר במידות הפנימיות, שהן בין אדם למקום, שהן נחבלות על ידי מעשיו המקולקלים. לסיכום דברי הגר"א: כשאדם יש לו תפקיד למלא ואינו ממלא אותו, משמיים לוקחים ממנו את הכלים עצמם שהיו אמורים לעזור לו למלא את התפקיד - שהרי לא עשית במה שהשם נתן לך.
הרלב"ג מסביר, כדרכו, שמדובר באדם הנמשך אחר התאוות הגשמיות במקום לעסוק ברוחניות. מי הוא ה"ערב"? השכל. הוא הערב בעד הזר ובעד הנוכריה. ומי הם הזר והנוכריה? התאוות, ההנאות הגשמיות, המשיכה אחרי הערב והנעים. ולמה זה נקרא "זר"? כי זה זר לאדם ולתפקידו בעולם. זה היצר הרע שהוא זר לו. מי הוא האדם באמת? הנשמה הקדושה אשר מקורה בגנזי מרום. וכיצד נהיה לנו זר כזה בתוכנו? מה לעשות שאדם הראשון וחוה חטאו, ובעקבות זה נתערב טוב ברע ונכנס הנחש וכוח הרע פנימה אל תוך האדם.
השכל היה אמור להיות השופט. הזר יש לו רצונות - הוא רוצה כך, יש לו תאווה כזאת, למלא את רצונו, להזיק פה ולגזול שם - והשכל צריך לפסוק: לא, זה אסור; לא, זה לא מוסרי; הפעולה הזאת רק תזיק לך. אבל בפועל השכל ממשכן את עצמו בעד הזר: כשאדם הולך אחר התאווה, בא השכל ואומר "תשמע, לא לגמרי ברור שזה אסור, יש גם פוסקים שמתירים, ובכלל גם בתנ"ך אתה רואה דברים...". במקום להיות השופט ולהיות "עוצר בעד עמי", נהפך השכל לעורך דין של הזר והנוכריה: הוא מנפק הסברים בדיעבד למה כן צריך לעשות את זה, למה זה לא כל כך נורא ולמה זה בסדר. זה "עָרַב זָר" - הוא נהיה הערב, זה שאמור לשלם ולספק הצדקות למעשי התאוות.
ובסופו של דבר, מי משלם את המחיר? השכל הוא שמקבל את העונש. ואפשר להסביר זאת בשני מובנים. האחד - לעולם הבא. שם, בגן עדן ובגיהנום, אין תאוות ואין הנאות ואין גשמיות ואין גוף. מה נשאר? השכל הפועל, הנשמה. ואז הוא אומר: איזה טיפש הייתי, למה נמשכתי, למה שמעתי לגוף, למה נהייתי סנגור ועורך דין של הגוף במקום להיות השופט ולמנוע ממנו ללכת אחר תאוותיו? פתאום הוא רואה ש"לְקַח בגדו" - נלקחות ממנו כל הזכויות שחשב שיש לו, ומקבל את עונשו.
האפשרות השנייה - שהתאוות מזיקות לו כבר כאן בעולם הזה, ויש דברים שאפשר לראות בהם בבירור. מי שנמשך אחר תאוות העישון, חס ושלום שלא יקרה רע לשום אדם, אבל ייתכן מאוד שבעצמו יצטרך לחוות את התמונות והאזהרות שהוא רואה על חפיסות הסיגריות. ואז תתחרט על שהשכל, במקום לתת לגיטימציה לטוב ולשלול את הרע, נהפך לסנגור של הרע: "תשמע, זה רק מעט, רק בקטנה אחרי האוכל". ומה יצא מה"בקטנה" הזאת? היום הוא מעשן שתי חפיסות ביום. והאם אתה יכול לדעת לאן תימשך ולאן תגיע?
פעם קראתי סקר שמעט מאוד אנשים הצליחו להחזיק בעישון מועט ומוגבל. הרבה אומרים "בלי סיגריות אינני יכול, אבל אני אקח רק אחרי האוכל, רק במעמדים מיוחדים, רק כשאני עם החבר'ה". והמציאות - ואני לא אומר כולם - היא שרובם המוחלט לא הצליחו להחזיק מעמד; לאט לאט עלו וחזרו למצבם הקודם או אף ליותר מזה, עד שנעשו מעשנים כרוניים, שכן גם אם התחיל במעט, זה כבר נהפך אצלו לטבע. (וחוץ מזה מצאו שאפילו סיגריה אחת מזיקה, ונניח זאת בצד.)
על כל פנים, יגיע שלב שהאדם יאמר: איזה טיפש הייתי, למה נמשכתי אחרי ההנאות והתאוות, ראה כמה נזק זה גורם לי וכמה צער זה מביא לי. "לְקַח בגדו כי ערב זר" - אתה, השכל, הלכת להיות ערב בשביל מי? בשביל התאוות וההנאות. אחר כך ייקחו ממך את הבגד, ואחר כך "חַבְלֵהוּ" - בעקבות מה? בעקבות שערבת בעד נוכריה, שהלכת אחר תאוותיה הגשמיות, וסופו חרטה וצער.
המלבי"ם מדגיש שיש בלשון הקודש הבדל בין "זר" ל"נוכרי". זר יכול להיות אפילו מקומי, מכאן, אלא שאינו מבני הבית שלי - "אל תפתח את הדלת לזרים". נוכרי, לעומת זאת, הוא מתנכר, בא ממקום רחוק ומארץ רחוקה. וכך אומר דוד המלך: "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנׇכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" - לאחיי הייתי מוזר, ולבני אמי הייתי כבר נוכרי גמור, כאדם שהגיע מארץ רחוקה.
ולפי זה בפשט: אם אדם ערב בעד זר - קח לו את הבגד, אבל אל תפגע בו פיזית. ואם ערב בעד אישה זונה נוכריה - "חַבְלֵהוּ", תחבול בו, כי הוא כבר נקרא פושע ממש.
ומהו הנמשל? ראינו לעיל שהאישה הזונה נקראת נוכריה, כמו שכתוב "לִשְׁמׇרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה, מִנׇּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה". ושלמה אינו בא לדבר על דברים פחותים כל כך; הוא מדבר על הדעות הכוזבות. וכבר הסברנו שהדעות הכוזבות הן בבחינת "אמריה החליקה", וכמו שאמרו "שני מינות דמשכא" - דברי מינות וכפירה מושכים את האדם, מעניינים ומסקרנים אותו, והוא נמשך אחריהם. וכפי שכתב הגר"א על הרמב"ם, שכתב כמה דברים שלכאורה אינם כדעת חז"ל בנוגע למציאות השדים ועוד, וכתב עליו הגר"א ש"הפילוסופיה הארורה היתתו ברוב לקחה" - כביכול נמשך אחר ענייני הפילוסופיה שעסק בהם, אריסטו ודומיו, וזה כעין אישה זרה שמושכת את ליבו של אדם.
אם כן, כאן מדובר על הדעות הכוזבות ועל דעות משובשות של עובדי עבודה זרה. מי שאוחז בחכמות שאינן כחכמת התורה - חכמות כוזבות, ובכל זאת עדיין לא עבודה זרה, עדיין לא דברים רחוקים לחלוטין - זו אישה זרה ולא נוכריה. מהו גדר "זרה"? שהשקפתו אינה לגמרי ברורה: לא לגמרי ברור לו שצריך ללכת בדרך התורה, אבל עבודה זרה חס ושלום לא תעלה על דעתו. השקפתו זרה, ולא נוכריה. אבל "נוכריה" היא בבחינת זונה, וזונה משמעה סוטה מן הדרך, כמו "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" - הוא סטה מן הדרך לגמרי.
לכן מי שערב בעד זר - "לְקַח בגדו". ומהו הבגד? עם ישראל בהר סיני זכו ללבוש יקר, זכו ל"עֲדִי", וכשחטאו אמר להם הקדוש ברוך הוא "הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ". אם השקפתך מתחילה להשתבש מעט, איבדת את העדי היקר - אותה השקפה נכונה וטהורה ואמיתית שקיבלנו בהר סיני, שאין עוד מלבדו ושאין כתורה הקדושה. ופתאום שומעים ממנו זמירות אחרות: "כן, תורה, הכול טוב ויפה, אבל צריך גם עוד דברים, ואדם גם צריך לחיות, ואדם גם צריך ליהנות". האדם הזה איבד את הבגדים הקדושים והטהורים, את העדי שניתן לו בהר סיני.
אבל מי שערב בעד נוכריה - "מה פתאום תורה, מה פתאום מצוות, מה הדברים האלה? יש עוד דעות, הייתי פעם דווקא בכנסייה..." - זה כבר הפליג והגיע לעבודה זרה. עליו נאמר "חַבְלֵהוּ": האדם הזה כמי שנחבל ונחתך ונכרת מעדת השם, כביכול כרת את הענף המחבר אותו לכלל עם ישראל, והוא רחוק לגמרי מכל מציאות של קדושה. אבל מי שעדיין בקו הנכון, אלא שיש לו סטיות ושיבושי דעת, רק איבד את הבגדים המיוחדים, ועדיין לא הגיע לחבלה גמורה ולא נחתך משורשו הקדוש.
פסוק אחד, וארבע קומות של ביאור. בפשט - אזהרה חריפה מפני חתימת ערבות: על הלווה חומלים, על הערב הפושע שסמך על אדם זר לא חומלים, ולמעשה עדיף שלא לחתום ערבות כלל, שכן דבר זה הרס בתים ומשפחות. בהלכה - כלפי הלווה "בחוץ תעמוד", וכלפי הערב מותר להיכנס. בדרך הגר"א - כל אדם ערב כלפי מי שמושפע ממנו, ואם אינו מוכיח ואינו משפיע, נלקחות ממנו המידות הטובות שבין אדם לחברו, ונחבלות המידות שבין אדם למקום. בדרך הרלב"ג - השכל שנעשה סנגור לתאווה במקום שופט עליה, הוא שישלם את המחיר ויתחרט. ובדרך המלבי"ם - מי שהשקפתו מתחילה להשתבש מאבד את העדי של הר סיני, ומי שמפליג עד עבודה זרה נכרת משורשו. בכל הפנים הללו הרעיון אחד: מי שערב - אחראי, ומי שמפקיר את אחריותו, בין בממון בין ברוח, ימצא את עצמו בסוף בלי הבגד שהיה לו.