בפרק כ' של משלי ממשיך שלמה המלך לברר את גבולות השלמות בעבודת השם: מה בין אדם שעושה חסד לבין אדם הנאמן למי שחייב לו, מה בין צדיק לתמים, ומיהו אותו "מלך" הראוי לשבת על כיסא דין ולפזר את הרע. בקטע שלפנינו נלך על פסוקים ו'-ט' לאור רבנו יונה, המלבי"ם, הגר"א והרלב"ג.
רׇב־אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא׃
רבנו יונה שואל: מדוע נקרא האדם המסתיר את מעשיו "איש אמונים"? לפי שהוא כעבד נאמן להשם יתברך, לעשות ככל אשר יצווהו, בלי להחליף ובלי לשנות דבר, כמו שנאמר "צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו" - כלומר, לשם שולחיו. מיהו ציר נאמן? זה שעושה את הפעולה אך ורק לשם מי ששלח אותו. אם שלחו אותי להפקיד כסף בבנק, ובדרך גם סידרתי לעצמי קניות הביתה - איני ציר נאמן לשולחיי. ציר נאמן הולך, עושה בדיוק את מה שנאמר לו, וחוזר כלעומת שבא עם המסמכים ביד: קיימתי את מה שאמרת. אבל אם הלכתי לענייניי הפרטיים, נאמן אני קצת לך וקצת לעצמי, ואיני עובד רק בשבילך.
כך גם שלמות המצווה: הציר הנאמן לעשות רצון השם הוא מי שעושה זאת אך ורק לשם שמים - לא כדי שישבחו אותו, לא כדי להתגדל ולמצוא חן בעיני הבריות. ומכאן, אומר רבנו יונה, מתיישב הפסוק כולו: "רָב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ" - אצל רוב בני אדם כל אחד הולך ומספר על חסדיו; אבל "אִישׁ אֱמוּנִים", השומר אמונים רק לריבונו של עולם - מי ימצא? כל אחד אומר: נכון, עשיתי מצווה, אבל גם קיבלתי עליה קומפלימנט, גם שיבחו אותי שאני איש חסד, ולא נורא. איש אמונים שעושה באמת ובאמונה רק לכבוד השם יתברך - את זה מי ימצא.
כך אמרו חז"ל על עסק התורה: "אל תעשם עטרה להתגדל בה". אין זו שלמות כאשר אדם עוסק בתורה וגם רודף אחר פרסום וכבוד. אך מאידך, הלוואי שנגיע למדרגה זו, ואין להבין את הדברים שלא כראוי. שהרי הרמב"ם כותב דבר פלא: כשאדם מלמד את בנו, אל יאמר לו "תלמד תורה לשמה" - וכי ילד קטן יודע מה זה לשמה? אלא יאמר לו: תלמד ותקבל סוכרייה, תקבל אגוזים. גדל מעט - תלמד ויקנו לך צעצועים. גדל עוד - תלמד ותקבל בגדים יפים, מותגים. וכשמגיע לגיל שבו הוא כבר מעריך כסף, שילמד תורה בשביל כסף, שיהיה מסודר. ולאחר מכן - שילמד תורה כדי שיקראוהו רבי, כדי שיהיה דיין וחכם. ואחר כל השלבים הללו יבוא לעשות לשם השם. נמצינו למדים שהגעה ללשמה אינה פשוטה כלל וכלל.
בודדים היו כחכם בן ציון אבא שאול זכותו תגן עלינו, שהעיד על עצמו שמגיל שלוש עשרה למד תורה לשמה. כמה יכולים להעיד על עצמם דבר כזה? ומעולם ברח מן הכבוד ומן הפרסום, לא רצה שיזכירו את שמו, והלך בחליפה קצרה עד גיל זקנה, ולא היה מעוניין בענייני כבוד ושררה. אלה הם מעטים. ומכל מקום מלמדנו הכתוב מהי השלמות: לא להתגדר במלאכתו, לא לעשות עטרה להתגדל בה, וזו השאיפה שצריכה להיות תמיד ובכל מצב.
המלבי"ם מגדיר: חסד הוא מה שאדם עושה שלא מצד החיוב ולא מצד הבטחה, אלא מנדבת ליבו. לעומת זאת אמונה עניינה אמת - אני חייב לך מצד האמת, כי כך הבטחתי: תעבוד חודש ותקבל משכורת, ואתה נתת אמון בדבריי. אמונה פירושה לקיים את הדבר מצד האמת שבו, וזה גם מקור המילה "אמן" - לאמת את הדבר. נמצא שיש אדם שמגיע לו על פי דין, מן האמת, ויש אדם שמגיע לו רק מצד גמילות חסד.
לפי זה, אומר המלבי"ם מהלך נפלא: היה ראוי שמי שהוא בעל חסד יהיה כל שכן בעל אמונה. אם את מה שאיני חייב אני נותן, את מה שאני חייב לא כל שכן? ואמנם בטבע בני אדם נראה להפך: אנשי אמונה מעטים, את המוטל עליהם אינם עושים, בקל יונו וירמו וייגעו בממון זולתם - אבל כשבא לפניהם לעשות חסד, נמצאים רבים לעשותו. אין לו בעיה לגזול ולרמות, אמת ואמונה אין לו; אבל תאמר לו שיש כאן מצווה וצריך לעזור - ופעמים רבות דווקא מוציאים ממנו כסף. ריבונו של עולם, למי שמגיע לו אינך משלם חודשים, מעכב משכורות ולא פורע חובות - שלם את חובותיך תחילה, ואחר כך עשה חסדים.
ומדוע כך? הדבר אמת לאמיתה גם בבית. שכן מבקש ממך טובה: תקדח לי חור בקיר. אתה הולך ועושה. שכנה מבקשת חסד - אתה הולך ועושה. ואילו אשתך, יש לה תמונה ששוכבת כבר חודשיים ולא תלית. מה ההבדל? אנחנו לא אוהבים לעשות דברים שלא מקבלים עליהם קומפלימנטים. השכן יבוא ארבע פעמים להגיד תודה על מסמר שתקעתי לו בקיר - לזה יש לי זמן, כי בחסד אני קונה שם, משבחים ומהללים אותי. וכך גם: אם אמו מבקשת ממנו, הוא רץ - כי היא משבחת אותו; ואם אשתו מבקשת, אינו ממהר - כי שם יקבל דווקא תוכחה למה עד עכשיו לא עשית. חובות אין אדם אוהב לשלם, כי אין מי שיעריך זאת; חסד - את זה יעריכו.
לפי זה מתפרש הפסוק: "רָב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ" - תמצא רוב בני אדם מוכנים לעשות חסד, ומדוע? כי על ידי כך יקראו לו "איש חסד". רוב בני אדם חפצים שיקראום אנשי חסד, ולכן מרבים לעשות חסד. אבל "אִישׁ אֱמוּנִים" - המקיים דבריו, משלם משכורת בזמן, פורע חובותיו בזמן - מי ימצא? כי מי יעריך אותי על כך, ואיזה כבוד ותפארת יהיה לי בזה?
מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו׃
רבנו יונה מקשר פסוק זה לקודמו. מהו "מתהלך בתומו"? מחפש שלמות, שכן "תום" הוא שלמות. לא בשביל ריבונו של עולם וגם קצת בשבילך, לא לכבוד השם וגם קצת לכבודי, אלא בתומו בלבד - וזה הנקרא צדיק. ואיש תמים תרגומו "גבר שלים". הרי שמי שמתהלך בשלמות ובתמימות ועושה את המצוות רק לשם השם, בלי להתגדר ובלי להתפאר, הוא הוא "איש האמונים" שדיברנו בו קודם, ועליו נאמר שהוא צדיק - אדם שמעשיו מצודקים ושלמים, כל מעשיו בצדק.
ומי שכך נוהג - "אשרי בניו אחריו", מזכה לזרעו אחריו. אבל מי שעושה את המצוות כדי להתגדר ולהתפאר, אף שייתכן שהוא עצמו יקבל את שכרו, הרי שהצדיקים יש להם הבטחה להם ולזרעם: "לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם", "ביראת השם מבטח עוז ולבניו יהיה מחסה" - בעל היראה מזכה גם את בניו. "עושה חסד לאלפים לאוהביי" - העושים מאהבה, לאלפים; ואף העושים מיראה - "לאלף דור". מכל מקום מעבירים גם לדורות הבאים. אבל מי שעושה כדי להתפאר, אולי לעצמו יהיה זכות, אבל לבנים לא השאיר כלום, והם עצמם לא יקבלו מאומה בזכות האב.
עוד מוסיף רבנו יונה: צדיק הוא אדם הזהיר מחטא ואוחז בכישרון המעשה - מחד גיסא אינו עובר עבירות, ומאידך גיסא מקיים את כל המצוות. וכשאדם עושה כן תמיד, ומוציא מתוכו גם את המידות הרעות - קנאה, תאווה ואהבת הכבוד - עד שמגיע למעלת היראה והביטחון השלמים בהשם, אז הוא נקרא תמים: לא צדיק סתם, אלא צדיק שהשיג שלמות. ולכן נאמר בנח "איש צדיק תמים היה בדורותיו" - צדיק ותמים הם שני דברים: נח היה צדיק, וממדרגת הצדיק הגיע לתמים, שתיקן גם את נפשו במידות המתוקנות. צדיק הוא כישרון המעשה: מניח תפילין, שומר שבת, מקפיד על לשון הרע ועל שמירת העיניים - מה שהוא עושה בפועל. אבל אם פלוני עשה לך משהו והרגיז אותך, ובפנים אתה רותח ואוכל את עצמך - ייתכן שאתה צדיק אבל אינך תמים, שכן תמים פירושו שלם, שתיקן את מידותיו בפנים.
ופה מודיע לנו הכתוב, שהצדיק שעדיין לא הגיע למעלת התמימות "מתהלך במעשיו בתומו" - עדיין לא הגעת לתמימות, אבל אתה בדרך. השגת הצדקות עצמה היא השגה גדולה בדרך לתמימות, ופעולותיו כבר נמצאות על נתיב התמימות.
הגאון מווילנה מסביר שצדיק ההולך בתום לב יש בזה חיזוק לבניו אחריו. ומבאר שיש שלוש דרגות, כפי שמצינו בנח: "איש צדיק, תמים, את האלוקים התהלך נח" - דרגת צדקות, דרגת תמימות, ודרגת "מתהלך את האלוקים". וזהו שאומר הפסוק: "מתהלך" - כנגד "את האלוקים התהלך"; "בתומו" - כנגד תמים; "צדיק" - כנגד צדיק. מי שיש בו שלושתם, "אשרי בניו אחריו": ראשית, אשרי הבנים שמקבלים ממנו מידות כאלה, ועוד, שהוא מחזק בזה את בניו אחריו ללכת במידותיו ובהנהגותיו.
דיברנו בעבר ששאלו את רב חיים קנייבסקי: אב שמתפלל ובנו הקטן מסתובב ואינו מתפלל - האם יעיר לו וייתן ליבו עליו במהלך התפילה, או שיעשה את שלו ולא יעיר לו כל הזמן? השיב: חייך קודמין. לשם מה הגעת לבית הכנסת - לפקח על הבן? לא, אלא להתפלל. תדע קודם כל את התפילה של עצמך, תתפלל כמו בן אדם, וממילא הבן שלך ילמד. כאשר הבן רואה את הנהגת אביו, הוא בא לאמץ אותה. אבל אם הבן רואה שאתה כל התפילה אינך מתרכז, משום שאתה עסוק רק איך להעיר לו ולעקוב אחריו - גם הוא ילמד ממך ולא יתרכז, ויתעסק בדברים אחרים.
לפי זה נפרש: "מתהלך בתומו צדיק - אשרי בניו אחריו". מי שאינו רודף כל הזמן אחר התמימות של הילד ואחר תיקונו, להעיר לו: אל תעשה כך, אל תרים את הראש, אל תזוז, אל תקום, אל תצא - אלא מתהלך בתומו, אדם כזה צדיק, ואז הבן רואה את אביו צדיק, ואשרי בניו אחריו, שהבנים מאמצים את אותה דרך.
ולמעשה, ודאי שאין להוביל זאת לקיצוניות. אין הילד רשאי להשתולל בבית הכנסת ולעשות כרצונו בטענה "אני מתהלך בתומי". ודאי שמדי חצי שעה יראה מה הילד עושה וירמוז לו, אבל לא זו תהיה מגמתו, ולא ישב כל התפילה בבית הכנסת וירדוף אחרי בנו. ואם הילד אינו מסוגל לשבת זמן רב, כפי שדיברנו בעבר, שיוציא אותו, ייתן לו לשחק בחוץ ויכניסו לעשרים דקות, כפי מה שהוא מסוגל. וכשיתבגר, ידאג לשלוח אותו לחינוך מתאים שבו יתפלל באופן קבוע. אבל לחשוב שעל ידי שתרדוף אותו הוא יתפלל - דבר אחד בטוח: ההורים שרדפו את ילדיהם, אלה הילדים שהכי מהר פרקו עול, ברחו מבית הכנסת ומן הלימוד. כי תמיד זה היה להם ברדיפה, תמיד באו אליהם בתביעה ובקובלנה, והדבר לא רק שלא עודד אותם אלא ריחק אותם. היה מתהלך בתומך, ואז תזכה ל"אשרי בניו אחריו".
הרלב"ג מפרש את הפסוק בהקשר של חינוך הבנים: מיהו זה שמתהלך בתומו וצדיק? מי ש"אשרי בניו אחריו" - מי שמיישר את בניו אחריו אל דרך התורה והמצוות. "אשרי" מלשון "איישר חילי", יישר כוח, לשון חוזק ויישור. וזו מעלתו הגדולה של אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך השם" - זו הגדולה שהקדוש ברוך הוא מעיד עליה.
אבל אם אדם יעלה למעלה וישאלוהו: איפה הבנים שלך? במועדון. למה? שלחתי אותם לבית ספר טכנולוגי שילמדו מקצוע. ומה עם תורה ויראת שמים? חשבתי שאוכל דרך הבית. וכי אתה חזק יותר מן החברה? חזק יותר מן התאוות שלו? על זה תהיה קובלנה כלפיו. לכן נפסק בהלכה, שהשולח בנו לבתי ספר שאינם בתי ספר של תורה, אסור להעלותו חזן - לא בימי חול ולא בימים נוראים. ואם אתה רוצה לדעת אם אדם מרוצה מן העסק שלו, ראה אם הוא מכניס אליו גם את ילדיו. מי שאינו מרוצה מעסקו אומר לילדו: ברח, אל תיגע בעסק הזה. אם אתה מרוצה בעסק שלך של עבודת השם - הבא את בניך אחריך. ואם אתה אומר: נכון, אני כך גדלתי, אבל אתה תדע דברים אחרים - סימן שאתה חושב שהעסק כושל. אדם החושב שעסקו של ריבונו של עולם כושל, ואינו צריך להנחילו לבניו אחריו, נעלה אותו חזן? זה מן הדברים החמורים שיש, ויש התייחסות חמורה מאוד למי שאינו שולח את בניו ללמוד תורה אלא למקומות שמרחיקים אותם מתורה ומצוות.
המלבי"ם מבאר שצדיק הוא העושה את מה שהוא חייב, ועדיין אינו בגדר תמים; והתמים הוא "בלתי להשם לבדו", שעושה רק לכבוד השם יתברך. וזה מתחבר למה שאמרנו קודם: "איש אמונים מי ימצא" - מי ימצא אדם כזה? על כך בא הפסוק ואומר "מתהלך בתומו צדיק": גם הצדיק עדיין לא הגיע לגדר תמים, אלא הוא מתהלך בתומו לעשות כל מעשיו לשם שמים. ולכן נאמר "מתהלך", שהוא לשון תמידות - הוא הולך כל הזמן לעבר התמימות, כפי שביארנו בשם רבנו יונה, אף שעדיין לא הגיע. ומי שיזכה כן להיות בגדר תמים שכל מעשיו לשם שמים - אשרי בניו אחריו, שייהנו משכר מעשיו גם הבנים אחריו לדור דורים.
מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא־דִין מְזָרֶה בְעֵינָיו כׇּל־רָע׃
מִי־יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי׃
יש הגורסים את שני הפסוקים הללו יחד. רש"י אומר שאפשר לפרש "מלך יושב על כיסא דין" כנגד הקדוש ברוך הוא, ואפשר לפרשו כנגד שופטי בשר ודם.
רבנו יונה מבאר: כשהמלך יושב על כיסא הדין, מזרה כל רשע ורע בסקירת עיניו ובהבטתו. כשהוא מסתכל - מיד אנשים רועדים ונכנסים לפחד, ועל ידי כך הוא מפזר כל רשע ורע. שכן הרשעים והרעים יראים מפני המלך, שמא יכיר בתרמית שלהם ובמעשי הרשע שלהם, ועל ידי כך הם נמנעים ממעשים שליליים. נמצא שכאשר המלך יושב על כיסא הדין, בעצם ישיבתו הוא מפזר ומרחיק כל רע.
הגאון מווילנה מפרש את הפסוק כלפי מעלה: מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא יושב על כיסא דין וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, והוא "מזרה" - מלשון זורה ברוח. כל הרשעים שעשו רע בעולם עומדים לפניו, והוא רואה את כל מעשיהם המקולקלים. ומדוע נקרא הדבר "מזרה"? לפי שאצל הצדיקים הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה למעשה - אפילו אם לא נעשה המעשה, מצטרפת המחשבה, שהרי כוונת הצדיק לעשות טוב. ואילו אצל הרשעים אין הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה למעשה.
והביאור: כשאדם עושה מעשים טובים, הוא הופך להיות שלמות של טוב - עוד מעשה טוב ועוד מעשה טוב, ונבנית כאן שלמות אחת. אבל הרשע הוא קלקול, חיסרון וחטא: עוד פגם ועוד חולי ועוד נמק ועוד חיסרון. אי אפשר לומר על זה שלמות. כשאני מלטש ויוצר דבר שלם אני יכול לומר הסרתי כל סיג ויש לי שלמות; אבל במעשים רעים אין שלמות, וכל מעשה הוא פגם בפני עצמו. לכן נקראים הרשעים "עלמא דפרודא" - גם מפני שהם יוצרים פירוד בינינו לבין ריבונו של עולם, גם מפני שהם יוצרים פירוד בזיווגי המידות העליונות, שאי אפשר שיהיה זיווג של מידה עליונה כשמעשים רעים מבדילים, וגם מפני שהרע אינו שלמות. אף אם עשה עבירות רבות, אין זו שלמות, שכן עבירה אחת אינה מצטרפת לחברתה. ואילו במצוות, מצווה אחת מצטרפת לחברתה. וכפי שאומר האר"י הקדוש: מתי אדם תיקן את נשמתו? כשסיים לקיים תרי"ג מצוות - רמ"ח עשה ושס"ה לא תעשה - ואז הושלם. הרי שבמצוות כל מצווה מוסיפה, והסך הכולל הוא שלמות; וברשע אין לומר כן. לכן "מזרה בעיניו כל רע" - הרע הוא בבחינת מזורה, מפוזר, בבחינת פרודא, כל אחד בפני עצמו.
ומהו "בעיניו"? כמו שנאמר "עיני השם משוטטות בכל הארץ", שהכוונה להשגחה פרטית; וכן "והרע בעיניך עשיתי" - מול עיניך, בהשגחתך, עשיתי דבר שלילי, דבר שהוא זר ותועבה בעיניו.
הרלב"ג מפרש כדרכו שהכתוב מדבר על הגוויה, על גוף האדם, והמלך על גוף האדם הוא השכל. כשאני רוצה לעשות דבר מה, מי מחליט אם המעשה טוב או לא? שיקול השכל - במקרה שהשכל הוא הקובע. יש הרבה אנשים שהתאוות הן המדברות, הרצונות והמאוויים הם שמדברים תמיד. אבל אצל האדם החכם השלם, המלך - וכי מיהו מלך? המושל בכל תאוות ליבו ורצונותיו - השכל הוא השופט והקובע אם ראוי לעשות מעשה זה או לחדול, אם תגובה זו הגונה או אינה הגונה. ועל ידי שאר הכוחות, כל כוחות הגוף והנפש, השכל מגיע אל המסקנה הנכונה ומוציא את כל הכוחות אל הפועל בדרך הראויה.
יש באדם כוח תאווה, כוח אהבה, כוח שנאה, גאווה, ענווה, כעס ושאר המידות. מי מנווט כמה להפעיל מכל מידה? "מידה" היא לשון דבר מדוד, במידה ובמשורה, ומי שקובע את המידה הראויה בכל מידה ומידה - הוא השכל. והוא "מזרה בעיניו כל רע". כיצד? ההכרעות שלנו אינן תמיד שחור ולבן, ולרוב הן מצויות בתחום האפור. ואז ייתכן שהיצר מטעה אותי לחשוב שדבר מסוים טוב וכך כדאי לעשות, והשכל יכריע הכרעה מוטעית מתוך כוונה טובה, שהרי הוא רוצה להכריע נכון, אלא שהיצר הטעה אותו שזו הפעולה הנכונה, בעוד שעל פי האמת לא היה ראוי לנהוג כן. אבל כשהשכל יושב על כיסא דין והוא מולך על כל תאוות ליבו, שוב לא ישתכנע מן התאווה הנותנת לו צידוקים לעשות מעשה שאינו טוב.
דוגמה להמחשה: אדם עשה מעשה שאינו הגון וצריך להוכיחו, וזו מצווה. ומאידך, ייתכן מאוד שאין הדברים ראויים להיאמר כעת, שאם אומר אותם רק אפגע ואקלקל, ואולי עדיף להימנע. זה ספק שבתחום האפור: מצוות תוכחה מכאן, ו"לא תישא עליו חטא" מכאן, וצריך כאן שיקול דעת רב. אדם שאינו מושל בתאוותיו ורצונותיו עלול להגיע בקלות למסקנה שכדאי לדבר, ואף להוכיח בחריפות - נניח לצורך העניין שהמסקנה הנכונה במקרה זה הייתה לשתוק. ומדוע נטה כך? כי חלק ממה שמטעה אותו הוא שהיה לו עם אותו אדם משקע מן העבר, ויכוח ישן, מילה שנאמרה; ועכשיו, כשעשה מעשה לא הגון - מצא בעל חוב מקום לגבות את חובו.
ושימו לב: היצר הרע אינו אומר לו "הוא עשה לך כך פעם, תיכנס בו ותראה לו" - שכן הוא יודע שאתה איש מעלה ולא תקשיב לו. אלא אומר לך: איך הוא עושה דבר כזה, זו עבירה חמורה, אסור לשתוק, יש חובת מחאה, ואם לא תמחה אנשים ילמדו ממנו. אבל אם היית מלך, מושל על כוחות התאווה ועל תאוות ליבך, היית חוקר בעצמך ושואל: אולי יש כאן גורם מטעה, והוא התאווה והרצון שלי להיפרע ממנו - ואז היית נמנע ושותק. נמצא שכדי להגיע ל"מזרה בעיניו כל רע", לפזר את הערפל שמשרות התאוות והרצונות המנסים להטעות אותך, צריך אתה להיות בבחינת מלך יושב על כיסא דין, מושל על התאוות ועל הרצונות. ואז אי אפשר להטעות אותך ולומר לך "מצווה" - שהרי ליצר הרע יש הרבה מצוות: על זה מצווה לקבור אותו, על זה מצווה לבזותו, על ההוא מצווה לדבר לשון הרע. ברוך השם, לא חסר. אבל האדם שהוא מלך כבר יודע שלא להקשיב ליצר הרע בעניינים הללו.
והאם זה קל? זה מאוד לא פשוט, שהטעיית היצר גדולה מאוד. ונמצא שמעטים הם שיכולים להיות מרוממים מכל תאווה ולומר שכל הכרעותיהם הן דעת תורה, ובאמת אלה רק גדולי ישראל. פעם השיב רב משה פיינשטיין בשאלה מסוימת שדעת תורה היא כך, ושאלוהו: על סמך מה קובע הרב שדעתו היא דעת תורה? שאלה חצופה משהו, אך כך שאלו. השיב להם: כי מעולם לא פתחתי ספר ולא קראתי מאמר של דבר שאינו תורה. ומי יכול לומר דבר כזה? לא עיינתי במאמרים פובליציסטיים, לא שמעתי דעות משונות, לא קראתי ספרים של מי שאינם בני ברית או שדעתם מעט משובשת - כל מה שלמדתי הוא רק תורה. אדם כזה, דעתו היא דעת תורה.
וזה ההמשך, אומר הרלב"ג, בפסוק הבא: "מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי" - מיהו זה ואיזה הוא המלך המסוגל לומר שליבו זך וטהור מחטא, שאין בו שום תאווה המטעה אותו לקבל עצת היצר שעבירה מסוימת היא מצווה? אלה הם מעטים. אבל מי שהוא בבחינת מלך - "מזרה בעיניו כל רע": את כל הרע הוא מפזר מיד, ומכיר מיד בתחבולות היצר, מה טוב ומה רע, ועושה רק את המעשה הטוב והנכון.
למדנו שרוב בני אדם רודפים אחר החסד, שעליו מקבלים שבח ותודה, ואילו "איש אמונים" - המקיים את המוטל עליו מצד האמת, בלי שיעריכו אותו - מי ימצא. מכאן עולה ההגדרה של עבודת השם השלמה: ציר נאמן לשולחיו, העושה הכול לשם שמים בלבד. הצדיק "מתהלך בתומו", הולך בתמידות אל עבר התמימות, ועל ידי דוגמתו האישית ועל ידי שהוא מיישר את בניו אל דרך התורה - "אשרי בניו אחריו", ששכרו עובר להם לדור דורים. ולבסוף, "מלך יושב על כיסא דין מזרה בעיניו כל רע": בין אם כלפי מלך בשר ודם, בין אם כלפי מלך מלכי המלכים, ובין אם כלפי השכל המולך על תאוות האדם - רק מי שמושל בעצמו מצליח לפזר את הרע ולהכיר בתחבולות היצר, ועליו לבדו אפשר לומר "זיכיתי ליבי, טהרתי מחטאתי".