השיעור שלפנינו עוסק בשני פסוקים סמוכים בפרק י"ט, שהם מן היסודות הגדולים של חינוך הבנים: "יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה" ו"גְּדָל חֵמָה נֹשֵׂא עֹנֶשׁ". נעבור על דברי רבנו יונה, הרלב"ג, הגאון מווילנה, רש"י, מצודת דוד והמלבי"ם, ונראה כיצד כל אחד מהם מאיר זווית אחרת באותה אזהרה עצמה: כן לייסר, אבל לא מתוך כעס.
יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ׃ (יט, יח)
רבנו יונה, הרלב"ג, הגאון מווילנה והמלבי"ם הולכים כאן בקו אחד, ולכאורה זהו ביאור שלא היינו מגיעים אליו בפשטות - ואף על פי כן כולם אומרים שזהו פשוטו של מקרא. "ייסר בנך כי יש תקווה": אל תאמר אין כבר טעם, הילד הזה קשה לב, הוא אינו מקבל מוסר, אין תקווה. לא ולא. ייסר את בנך, תן לו מוסר שוב ושוב, כי יש תקווה - יש לך מה לצפות, ותצא לך תועלת מן המוסר שתלמד עמו.
"ואל המיתו אל תישא נפשך" - "המיתו" כמו "הֲמִיָּתוֹ", כדרך שביתו הוא שבייתו ובכיתו הוא בכייתו. וכוונת הדבר: המיה, בכי. הילד הומה ובוכה - אל תישא נפשך אליו, אל ירע לבבך ואל תחמול עליו ברגע שתשמע את קול בכיו. שהרי מוטב שיבכה עכשיו ולא יבכה אחר כך, ומוטב שיבכה הוא ולא תבכה אתה.
גְּדָל חֵמָה נֹשֵׂא עֹנֶשׁ כִּי אִם תַּצִּיל וְעוֹד תּוֹסִף׃ (יט, יט)
אומר רבנו יונה: אף שאמרתי לך בפסוק הקודם "ואל המייתו אל תישא נפשך", שלא תחמול על הילד כשתשמע את קול בכיו אלא תתבע ממנו את מה שראוי לתבוע - הריני מזהיר אותך: היזהר אם אתה גדול חמה. יש הורה שאומר "נכון, אסור לרחם", אלא שההורה הזה עצמו הוא בעל כעס, וכשהוא מתפרץ הוא מסוגל, השם ישמור, גם להרוג. על זה נאמר "נושא עונש" - אתה תישא חטא ותיענש על כך, כאילו פגעת באדם זר.
ומדוע? כי צריך לשאול מתוך מה פגעת בו. האם מתוך רצון לתקן אותו, מתוך רצון להקנות לו הנהגות טובות ומידות טובות? לא. פגעת בו מתוך שאתה אדם עצבני. שמעת שהילד עשה כך, השתוללת והתפרצת. פעלת מתוך חמה. וזו אזהרה גדולה הכתובה בספרים רבים: אסור לפעול כנגד הילד בחינוך מתוך כעס. שכן כשהפעולה באה מתוך כעס, היא תמיד הרבה מעבר לנדרש ומעבר למה שראוי היה לעשות. אדם הכועס אינו פועל בצורה רציונלית אלא אמוציונלית: אם זו הכאה - היא פי כמה ממה שצריך; ואם זה עונש - הוא אינו פרופורציונלי כלל למעשה של הילד. הדבר הרתיח אותו, והוא פעל מתוך כעס.
לכן, מצד אחד אל תתפעל מבכיו, ומצד שני אל תפעל מתוך כעסך. ואדרבה, אומר הכתוב: "כי אם תציל" - מה ראוי לך לעשות? להציל אותו מידך שלך בשעת כעסך. ומדוע? "ועוד תוסיף" - שאם לא תציל אותו ממך, יש סכנה שתיתן לו הרבה יותר ממה שמגיע לו, הרבה מעבר למעשה השלילי שעשה. ולכן זה מסוכן מאוד.
הגאון מווילנה מוסיף על אותו קו: אם אתה רואה שחמתך רבה עליו, שכעסך גדול, ואינך יכול להכותו מעט ואינך יכול לייסרו מעט - בלשונו, "מבלי שתעיר כל חמתך עליו", מלשון "ולא יעיר כל חמתו" - ואתה יודע שברגע שתתחיל להכותו תתפרץ, הרי אנו מכירים אנשים רבים כאלה, שאצלם ההתחלה היא כמו סטארטר: הוא מתחיל להכות מתוך כעס, ובמקום שהדבר ירגיע אותו הוא מתלהט עוד יותר, מתאדם עוד יותר, צועק עוד יותר, ואז זו כבר ממש סכנת נפשות עבור הילד.
על כך נאמר "נושא עונש", אלא שהגאון מפרשו אחרת מרבנו יונה. לא "תיענש על כך", אלא: כשאתה מרגיש שאתה גדול חמה, הווה נושא עונש - שא את עונשו, כלומר אל תעניש אותו כלל, מחל לו מכל וכל. שכן אם האלטרנטיבה היא לתת לו עונש מתוך רוב חמה או לא לתת לו כלום - עדיף שלא תיתן לו כלום. אם אתה גדול חמה, עדיף שתמחל לו ולא תכה אותו כלל.
מתוך כך עולה כלל חשוב מאוד בחינוך: לעולם אין העונש וההכאה על שעבר, אלא על העתיד. כשעשית דבר שאינו ראוי ואני מעניש אותך בעקבותיו, אין זה בגלל מה שעשית, אלא מפני שאני רוצה שבעתיד לא תעשה כדברים האלה. וכיצד תדע להימנע? מפני שאתה זוכר שבפעם הקודמת עשיתי כך וכך והדבר עלה לי ביוקר. נמצא שהעונש נועד לתקן אותך, ולא להיפרע ממך.
והראיה: אילו יאמרו לאדם על ילד שעשה כך וכך, אך שוב לא תפגוש אותו לעולם, או חלילה וחס שנפטר מן העולם - האם יעלה על דעת מישהו להיפרע ממנו על מה שהיה? מה פתאום! אין לי עוד מה לחנך אותו, שוב לא אפגוש אותו, או שאיננו עוד בין החיים. מי ילך להענישו על מה שהיה? עונש לעולם אינו על העבר; הוא תמיד כדי לתקן את הבא, כדי שבפעם הבאה לא תחזור על אותה טעות.
מכאן גם ביאור ל"ואל המיתו אל תישא נפשך": אל תרבה להכותו עד כדי המתה. שהרי "להמית" הוא כשאתה בא להיפרע על העבר, אבל מה תרוויח בכך לעתיד? ההיגיון של העונש הוא שלא יחזור על הטעות, וכשאתה ממית אותו אין כאן שום עתיד - זה כאילו אתה מעניש על העבר בלבד.
ומהי אפוא הדרך הנכונה? "ועוד תוסיף". בכל פעם תן לו מעט. זהו ה"תוסיף": קמעא קמעא. ואין מדובר דווקא בהכאה, אלא בכל פעם מעט מוסר, בכל פעם הדרכה בנתיב האמת - לא הרבה בבת אחת אלא מעט מעט. "כי אם תציל ועוד תוסיף": הצל אותו בשעה שאתה בתוך כעסך ואל תפגע בו כלל, ולאחר מכן בכל פעם קצת קצת. זה הרבה יותר תועלתי מלתת בבת אחת מכה רבה שאינה גורמת אלא נזק.
הרלב"ג מפרש: מי שהוא גדול חמה, לא ייתכן שלא יקבל עונש על רוב חמתו, לא ייתכן שלא יסבול מכך. אתה גדול חמה - קח בחשבון שאתה נושא עונש. וזו מציאות שאפשר להסתכל בה מסביב: האנשים העצבניים נמצאים כל הזמן במריבות עם הבריות. מתעצבן על זה, "מה אתה חושב, שאוותר לו?", הולך וצועק עליו. אדם כזה מצוי תדיר בסכסוכים. הרי הוא נושא עונש.
ואם יטען: אדוני, זה עובד! אלה שכעסתי עליהם וצעקתי עליהם - אימתי אותם במקום, ורק זה עזר לי. על כך משיב הרלב"ג: "גם אם יקרה שבעת מה תצילהו החמה מהקם עליו" - נכון, יש פעמים שהכעס העמיד אנשים במקומם, הם נבהלו ופחדו ובעקבות זאת השגת את מבוקשך - "הנה עוד תוסיף זאת התכונה שיתנהג ככה עם אחרים, עד שיהיה בהם מי שיקום עליו ויפילהו ברע". כלומר: על ההוא יכולת, ההוא נבהל ממך והשלישי רעד, אבל עלול אתה ליפול בידי מישהו שאינו סופר אותך כלל, והוא ייתן לך מכה שתתחרט בכלל שדיברת. אולי אתה חזק על החלשים, אבל יבוא מי שייתן לך בַּאֲבִי אָבִיךָ, ואז תראה איזה עונש קיבלת - הסתבכת עם אדם שאסור היה לך להסתבך עמו. לכן דע לך: ההנהגה הזאת היא הנהגה שלילית, ומי שהוא גדול חמה סופו שיקבל את עונשו.
רש"י מפרש בדרך אחרת: "גדול חמה נושא עונש" - אם ראית שיש על רעך עונש, ואף על פי שיש לך חמה גדולה עליו אתה "נושא עונש", כמו נושא עוון, שאינך נפרע ממנו. אתה יכול היה עתה להיפרע ממנו, כדרך שאומרים "חיכיתי להזדמנות זו", ואף על פי כן אינך נפרע ממנו כפי שראוי היה להיפרע. ולשם כך צריך אדם להיות באמת בגדר אדם גדול, המסוגל לכלוא את רצונותיו ולהתגבר על יצריו.
ולא עוד, אלא "כי אם תציל". לא די בכך שאינך דוחה אבן אחר הנופל ואינך זורק אבן אחריו, אלא נשארת פסיבי - אומר לך הכתוב: לא מספיק. אתה רואה אותו נופל, אל תיתן לו בעיטה נוספת אלא לך והצל אותו, את מי שיש לך עליו חמה קשה. "ועוד תוסיף" - הקב"ה מבטיח לך שתוסיף בזה ימים וטובה. שכן מי שעושה כן, יש כאן התגברות גדולה על היצר, וללא כל ספק הבטחתו גדולה מאת השם.
המצודת דוד מפרש: "גדול חמה נושא עונש" - מי שהוא כועס, הוא זה שמעניש. בוודאי ירע למי שהוא כועס עליו, והוא גורם עונשים לאחרים ומזיק להם. "כי אם תציל ועוד תוסיף" - אתה רואה אדם כועס על חברו ומשתולל וממש עומד לרצחו, ואתה בא לנסות להרגיע. דע לך שהוא לא ירגע, אלא יוסיף כעס גם עליך; פתאום נתן בּוֹקס דווקא למי שבא להציל. כי כן דרכם של גדולי החמה: כשמישהו בא להרחיק את הכעסן מנושא כעסו, אין הדבר נוח לו, שהרי הוא רוצה להשתולל עליו, ולכן הוא ישתולל עליך. מכאן שהרבה פעמים מומלץ כלל לא להתערב בסכסוכים. נמצא שבכל אופן יש כאן בעיה: הכעסן פוגע במי שכועס עליו, ואם תנסה להציל מידו - יכעס עליך עוד יותר. נורא ואיום להיות גדול חמה.
המלבי"ם מבאר: "גדול חמה נושא עונש" - את העונש יישא מי שהוא גדול החמה. אם הוא אדם כעסן, עליו לשאת בעונש כדי שירגיע את חמתו. וכשמדובר בילד המגיב בכעס - צריך להעניש אותו על כעסו, כדי שילמד לשלוט במידותיו ובכעסיו. אין מצב שילד מתפרץ מתי שבא לו, ואתה כמחנך שלו חייב לדאוג שיהיה עונש על היותו גדול חמה.
"כי אם תציל ועוד תוסיף" - אם תציל את הכעסן מן העונש ותאמר "הרי הרגיזו אותו, זו תגובה טבעית" וכל מיני טיעונים מן הסוג הזה כדי לא לפעול כנגד הכעסן, אזי "עוד תוסיף החמה תת כוחה". מדוע? מפני שהילד ראה שמשתלם לכעוס: כעסתי, צעקתי, לא עשו לי כלום, ואחר כך גם עשו את מה שביקשתי. לכן אם יש לך ילד גדול חמה - דאג שיישא עונש על חמתו. ואם תציל ותרחם עליו, הוא יוסיף חמה על חמתו וימשיך תמיד להתנהג בדרך זו.
עוד מבאר המלבי"ם ביאור נפלא הקושר את הפסוק הקודם לפסוק זה. "ייסר בנך" - תייסר את הבן ואל תחשוב שאין לו תקנה, "כי יש תקווה", יש מה לצפות, ואם תייסרנו ותיתן לו מוסר תתקן אותו. "ואל המיתו אל תישא נפשך" - אל תישא נפשך לחשוב שימות מיתת הנפש; אל תאמר "אין כבר מה לעשות אתו, הילד הזה גמור, ניטפל בשאר הילדים, לזה אין רפואה".
ומדוע? "כי גדל חמה נושא עונש". וכאן פירוש חדשני: אם תתנהג עמו בכפפות של משי ותאמר שאין מה לעשות אתו, שמבחינה רוחנית הוא גמור ואין טעם לנסות לתקן וליישר אותו ואין טעם לייסרו במוסר - אלא מה תעשה? "גִדֵּל חמאה", תגדל את הילד בדרך של חמאה, תנהג עמו רק בדרך רכה ומרופדת - התוצאה תהיה שתגדל לך ילד מקולקל בהנהגותיו, ילד שיגדל כפרא אדם.
ואם תרצה להסיר ממנו את העונש - "כי אם תציל", מלשון "וינצלו את מצרים", לרוקן; אם תבקש לרוקן אותו מן העונש - דע לך שלא רק שלא תרוקן, אלא "ועוד תוסיף": הוא יקבל עונש גדול הרבה יותר. שהרי גידלת ילד שהתנהג בדרך של פינוק, בנחלי חמאה, שתמיד ריפדו לו הכול, ובכך אתה גורם לו לסטות מן הדרך ולהגדיל את עונשו.
מה נאמר על דוד המלך? "ולא עצבו אביו מעולם לאמר מדוע ככה עשית". ומה יצא מזה? אדוניה בן חגית. ומה עוד יצא מזה? אבשלום, בן סורר ומורה. כדברי הרלב"ג, דוד לא הצליח כל כך בחינוך ילדיו, ולמה? כי "לא עצבו". האב צריך לדעת מתי להציב גבולות ומתי לדרוש.
וכך אנו שומעים סיפורים על דברים קשים ונוראים שבני נוער עושים, וההורים אומרים בכאב רב: איננו מבינים כיצד עשה דבר כזה, הרי תמיד כל מה שביקש נתנו לו, תמיד רק הענקנו לו. והם אינם מבינים שהשאלה היא בעצם התשובה. כיצד עשה דבר כזה? מפני שתמיד כל מה שביקש נתתם לו; מפני שתמיד רק הענקתם לו; מפני שמעולם לא דרשתם ממנו דבר, מעולם לא הצבתם גבולות, מעולם לא יצרתם לו חוט שדרה שיידע מה דורשים ממנו ומה עליו לעשות. תמיד רק הבינו אותו, הקלו עליו, השתדלו בשבילו ועשו למענו - וממילא גדל כפרא אדם. ועל כך נאמר: "ואל המייתו אל תישא נפשך", אל תתרגש מכל בכיו.
יש עוד ביאור, לפי הקו הראשון שאמרנו ב"ואל המיתו": שגם כאשר אתה מייסר את בנך, לאט לך, לא באלימות קשה. היזהר שלא תפגע בו חלילה פגיעה קשה. ואין הכוונה שמותר להכותו עד שיעמוד למות ורק להמיתו אסור; הגמרא אומרת שאין הדבר כן, אלא שהמלמד מכה את התלמידים ב"סרוך" - מכה קלה, ולא ברצועה של עגל, ולא שלושים ותשע מלקות. כלומר גם כשכבר צריך לייסר, שיהיה הדבר בעדינות.
וכבר דיברנו בזה כמה פעמים, שהדברים נאמרו בזמנם. בזמננו אין כלל מדברים על הכאה; היא פעולה נדירה למקרים קיצוניים בלבד, וגם אז רק בשום שכל ובזהירות יתרה - שלא תהיה מכה משפילה, ושלא יבוא הילד לידי שנאה בעקבותיה. ו"בן גדול" בהקשר זה אינו בן שלושים: ילד שהגיע לגיל שבע, שמונה, תשע - כבר צריך להפסיק לחלוטין עם הכאה. ממש לחלוטין. שכן הדור היום הוא דור מרדן וחצוף, וכשהאב מרים עליו יד הוא מתפרץ כנגדו, מבזה אותו, צועק ומתנהג בחוסר דרך ארץ, והמכה פועלת פעולה הפוכה: במקום לפעול כבוד ויראה מן האב, היא פועלת זלזול.
לכן צריך לדעת שבגיל שבו הילד כבר מתחיל להבין, יש הרבה עונשים אחרים עוד לפני מכות. מכות בפועל בדורנו לא הוכיחו את עצמן, ואם לומר בצורה ברורה יותר - הוכיחו את עצמן כדרך שלילית ביותר לאבד את הילדים במהירות. אלה שנהגו בהכאה, מתוך עשרה ילדיהם יצאו לתרבות רעה, ולא בגיל חמש עשרה אלא כבר בגיל עשר. אלו סיפורים שאני מכיר, נוראות. לכן דעו שלא זו הדרך. וכשמדברים על "ייסר בנך" מדברים יותר על דרך של מניעת משחקים או תענוגות שהוא רוצה: התנהגת יפה - אקנה לך ואעשה לך; לא התנהגת יפה - אין זה מגיע לך. אבל הכאה, כאמור, תועלתה מועטת ביותר ולרוב היא רק גורמת נזק.
"ייסר בנך כי יש תקווה" - לעולם אל תתייאש מן הילד ואל תאמר שאבדה תקוותו; ואל תיכנע לבכיו ולהמייתו כשאתה יודע שהתביעה ממנו צודקת. אבל בצד השני עומדת האזהרה "גדול חמה נושא עונש": מי שפועל מתוך כעס ייענש, שכן הוא תמיד נותן הרבה מעבר למידה; ולפי הגאון מווילנה - כשאתה בחמה, מוטב שתמחל לגמרי מלהעניש. העונש לעולם אינו נקמה על העבר אלא תיקון לעתיד, ודרכו "מעט מעט" ולא מכה רבה בבת אחת. הרלב"ג מלמד שהכעסן סופו ליפול ביד מי שלא ייבהל ממנו; רש"י מלמד שמדרגת האדם הגדול היא לשאת עוון ואף להציל את מי שחמתו עליו, ושכרו ימים וטובה; ומצודת דוד מזהיר שאף המציל עלול לחטוף. והמלבי"ם מוסיף שני פנים: להעניש את הילד הכעסן כדי שלא ילמד שהכעס משתלם, ולא "לגדלו בחמאה", שכן ריפוד מוחלט בלי דרישה ובלי גבולות - כדרך שלמדנו מ"לא עצבו אביו מעולם" - הוא שגורם לילד לסטות ולהגדיל את עונשו.