בפרק י"ט ממשיך שלמה המלך לעסוק במה שמעמיד את ביתו של אדם ומה שמפיל אותו: בן כסיל ואישה מדיינית מזה, ואישה משכלת מזה; עצלות ורמייה מזה, ושמירת מצוות מזה. נלך על סדר הפסוקים, ונביא את ביאורי רש"י, האבן עזרא, רבנו יונה, הגאון מווילנה והמלבי"ם.
הַוֺּת לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וְדֶלֶף טֹרֵד מִדְיְנֵי אִשָּׁה׃ (יג)
המלבי"ם, כדרכו, מחפש את החיבור שבין הרישא לסיפא של הפסוק. כבר ראינו במקום אחר "כעס לאביו בן כסיל" - הבן הכסיל מכעיס את אביו ושובר את לבו. אבל כאן שלמה מוסיף ו' החיבור: "וְדֶלֶף טֹרֵד מִדְיְנֵי אִשָּׁה". כלומר, הרבה יותר גרוע מ"כעס לאביו בן כסיל" הוא כאשר מצטרפים השניים יחד. האדם הזה, בכל מקום שיהיה - במיצר. הוא יוצא החוצה, וכבר אומרים לו: הבן שלך עשה כאן, הבן שלך הזיק שם. בורח הביתה - ואשתו מתחילה. דלף טורד. כאשר מצטרף אל הבן הכסיל גם הדלף הטורד של מדייני אישה, אזי היכן שהוא נמצא, הן בתוך ביתו והן מחוץ לביתו, גדל הצער עד למאוד.
בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת׃ (יד)
אומר רבנו יונה: פעמים רבות האבות מנחילים את ביתם ואת הונם לבניהם ולבני בניהם, מצד הזכות של נחלת אבות - זה הוריש לי אבי, וזה הוריש לו סבו. אבל אישה משכלת אין אדם זוכה בה אלא אם כן נגזר עליו מן השמים לתת לו. ובלשונו: "כי לא יגזרו על האבות בחייהם לתת לזרעם אישה משכלת". כלומר, לאישה משכלת אתה תלוי בריבונו של עולם בלבד. נכסים - אלה מאביך. אבל אם באמת תתחתן עם אישה טובה, זה ברצון ה' יתברך; אין זה תלוי בירושות, לא באביך ולא בכלום.
הגאון מווילנה מסביר שהפסוק בנוי על שלושת הדברים שאדם נצרך להם: דירה, צרכיו ואישה. דירה - בית, מקום שיגור בו. צרכיו - אכילה, שתייה, בגדים וכל צרכיו. ואישה. וכך דרשו חז"ל בפסוק "די מחסורו אשר יחסר לו": "די מחסורו" - זה בית; "אשר יחסר" - אלו צרכיו; "אשר יחסר לו" - זו אישה, שהיא ה"לו" המיוחד שה' נותן לו. וזהו שנאמר כאן: "בית והון" - הבית והצרכים, שיהיה לו מה ללבוש ומה לאכול - "נחלת אבות", את אלה עוד אפשר לקבל מן ההורים. אבל האישה כבר אינה תלויה ביד אביך, אלא "ומה' אישה משכלת".
אמנם רצוי מאוד שיהיה להורים הון, ואז יהיה לו קל יותר למצוא אישה משכלת - אבל אין זה מבטיח. פעמים רבות להורים יש הון ומשדכים הון בהון, ההון הולך אל ההון, והשם ירחם - אותה אחת שהביאה עמה את ההון מוציאה לו את הנשמה, והוא שואל "למה לי רוב הוני". נמצא שגם כסף אינו מבטיח אישה משכלת, הגם שהוא מקל עליו בבחירת זיווג כפי רצון לבו.
והמלבי"ם, כדרכו, מוצא בו' החיבור את הקשר בין הרישא לסיפא: "בית והון נחלת אבות" - הבית וההון עוברים בנחלה מן האבות לבנים, אביך נחל מאביו והוא מנחיל לבניו אחריו. אבל כל זה בתנאי אחד: "ומה' אישה משכלת" - אם חנן הקדוש ברוך הוא את האדם באישה משכלת, שתנהיג את הבית ואת ההון שבבית בהשכל, אזי יישאר הנחלה לבניו אחריו. כי האישה היא השומרת את ההון, והיא המהרסת את הבית באיוולתה, כמו שכתוב "חכמות נשים בנתה ביתה ואיוולת בידיה תהרסנו". הכול תלוי באישה. וכבר אמר מי שאמר, שאישה יכולה בקלות להפוך את בעלה למיליונר - אם היה מיליארדר לפני כן.
לכן אם אתה רוצה שהבית וההון שקיבלת בנחלת אבות יישארו כדי להנחילם לבניך אחריך, דאג שתהיה לך אישה משכלת. ולמען האמת אין זה תלוי כל כך בדאגתך, שהרי המקרא מדגיש שזה בתנאי שמן ה' זכית לאישה משכלת. שאם יש לך אישה משכלת - היא מכלכלת מעשיה בתבונה ושומרת על ההון, ותוכל להוריש משהו לבניך. ואם לא - הכול יוצא, מהון להון. וכמו שאמר אחד שיש לו שתי משכנתאות; שאלוהו: קנית שני בתים? אמר להם: לא, יש לי משכנתא על הדירה ומשכנתא אשתי. משלם ואינו מפסיק לשלם. ובכרטיס האשראי לא שלחו את ידם - היא רק מגהצת; במקום לגהץ בבית חולצות, מגהצת את הכרטיס כאן ומגהצת שם. אדם כזה, שיש לו אישה המאבדת את נחלת האבות - לא זכה מה' באישה משכלת.
עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב׃ (טו)
רש"י מסביר: העצלות מביאה לידי שינה. וכל אחד מאיתנו מכיר זאת. אדם עצלן יושב, שהרי לקום מצריך אנרגיה, ואין לו אנרגיה מיותרת ובוודאי אינו מתכוון לבזבזה. אז הוא יושב, ואחרי שלוש דקות מפליג לעולמות עליונים. ומי שאינו עצלן, שכל היום פעיל, הולך, לוקח, מביא, קונה, מוכר - גם אינו ישן. שימו לב: אדם הקם מוקדם בבוקר, כמי שקם לנץ, יכול להיות פעיל כל היום - עד הרגע שהוא יושב. ישב, ואחרי שתי דקות נרדם. "מאיפה באה לי העייפות הזאת?" - כל זמן שהיית פעיל לא הרגשת בה; ישבת שתי דקות ונרדמת. ואם זה ליד ספר - בעשרים שניות; שתי דקות זה כבר הרבה.
אבל זו רק המליצה, אומר רש"י; מהו הנמשל? מי שמתעצל בתלמודו, סופו ששואלים ממנו דבר חוכמה והוא נרדם. אומרים לו: תאמר איזה דבר תורה - והוא נדם. "נרדם" כאן כאדם ישן: שותק ואינו מוציא מילה; אפילו הישן לפעמים מדבר תוך שנתו, וזה אינו מוציא מילה. למה? מפני שהתעצל בתלמודו. אבל אילו היית נושא עמך תמיד ספר ומעיין בו בכל הזדמנות, אז כשיבקשו ממך דבר תורה תהיה מלא וגדוש - היה בשיעור כאן, בשיעור שם, פתח ספר, שמע דבר תורה בדרך; יש לו בלי סוף. ואילו מי שמתעצל ומבזבז את זמנו, שואלים ממנו הלכה והוא מגמגם. נראה עם הזקן כחצי רב, חושבים בכל מקום שהוא רב, שואלים אותו שאלה - ומתברר שהוא עדיין רק ערב רב, עוד לא הגיע לרב. לכן ידאג האדם שלא יהיה עצל בתורה, אלא יעסוק בה בכל הזדמנות, ואז כשישאלו אותו לא יהיה בגדר "נרדם".
רבנו מאיר שפירא מלובלין, מייסד הדף היומי, הקים את ישיבת חכמי לובלין - בית מדרש לגדל רבנים גדולים בתורה. אמר שהקים את הישיבה כדי שהרבנים לא ייכשלו באיסור "לא יימצא בך מעונן ומנחש ומכשף". שאלוהו: מה הפשט? אמר: אם לא יבואו ללמוד כאן, ילכו לשאול את הרב שאלה, והרב יפתח ספר ואינו מבין מימינו לשמאלו; יסתכל איזה עמוד נפתח לו - עמוד כ' כשר, עמוד ט' טרף. הרי זה מנחש ניחושים.
שאלוהו עוד: הרי אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה, כמה מורי הוראה אמיתיים ייצאו מהישיבה שלך? אמר להם: די לי שייצא אחד מורה הוראה, ועוד תשע מאות תשעים ותשעה שיֵדעו לשאול את השאלות הנכונות. שעם הארץ אינו יודע אפילו מה לשאול, והעולם דומה עליו כמישור - אין לו איסורים, אין לו עכבות, אין לו כלום. אבל מי שלמד אצלי, גם אם לא יצא מורה הוראה, יֵדע: כאן יש בעיה, כאן צריך להתקשר לרב, כאן צריך לברר. הוא מכיר מושגים ויודע לשאול את השאלות הנכונות.
עוד סיפרו עליו שהקפיד מאוד לקבל רק בעלי כישרון, מתמידים שרוצים ללמוד ברצינות, ולא קיבל בלי מבחן כאלה שבאים לחמם את הספסל. ולעומת זאת בנים של רבנים היה מקבל בלי שאלות. שאלוהו: מה זה, פרוטקציות? למה אלה מתקבלים בלי חשבון, ומי שאין אביו רב עובר חקירות ובדיקות ומבחנים? אמר להם: הקמתי את הישיבה הזאת כדי להוציא רבנים, וכדי שייצאו רבנים צריך בעלי דעה, מתמידים ותלמידי חכמים שיוכלו להנהיג עדות בישראל. אבל אלה, בניהם של הרבנים - ממילא יהיו רבנים; אביו ייפטר ואוטומטית ימנו את הבן. אם רב ממילא הוא יהיה, לפחות שיֵדע מאיזה צד לפתוח את הספר, לפחות שילמד קצת גמרא ויֵדע איך לומדים. מה שאפשר להציל - אני מציל; אבל באופן עקרוני אני מחפש שיבואו לכאן רק הגונים וראויים.
זהו "עצלה תפיל תרדמה": מי שעצל בתורה, שואלים אותו שאלה - או שהוא נרדם או שהוא מנחש. לכן אל תהיה עצל, אלא עסוק בתורה, שתדע דבר חוכמה ותהיה בקי בו.
"ונפש רמיה תרעב" - סופו שיהיה עני. וכן הרמאי בתלמודו, אומר רש"י: לעשות תורתו חבילות חבילות, סופו שישכח. והכוונה נראית שהוא משיג הרבה מבלי לעיין - לומד הרבה הרבה, חבילות חבילות, ואינו מעיין בכל דבר ומסיק את המסקנות ההלכתיות ומסכם את הסוגיה. אדם כזה סופו שישכח. אבל הלומד בניחותא, מסכם כל סוגיה ומגיע לפסק ההלכה, ואחר כך עוד סוגיה ועוד סוגיה, ולא חבילות חבילות - יזכור את מה שלמד. זהו "נפש רמיה": העושה לימודו רמייה, נפשו תרעב כאשר יצטרך לפסוק הלכה.
רבנו יונה מסביר: מלבד הנזק שבאיחור התחלת הפועל - שהקושי הגדול הוא שהעצל אינו קם לפעול - גם בשעת הפעולה עצמה יש לעצל נזק. כי הזריז והזהיר במלאכתו יפעל בשעה אחת יותר מן העצל בשתי שעות. נמצא שהעצל ניזוק כפליים. אפשר לראות זאת אצל הילדים: כשמבקשים מהם משהו ואין להם חשק - קודם כל עד שהוא עושה הוא מוציא לך את הנשמה, וכשהוא עושה הוא מוציא את שירי הנשמה שנותרו בך; עושה בחוסר רצון מופגן, עושה חצי עבודה, מתוך זלזול, ועבודה של שלוש דקות עושה לך ברבע שעה ומשגע אותך עד שסיים.
ועוד נזק: כאשר יש לאדם חשק במלאכה, החשק מעורר את לבו לעשותה כראוי, בשמחה ובדיוק כפי שצריך. אבל העצל אין לו חפץ במלאכה; כל המלאכה כפויה עליו, בלית ברירה - "מה לעשות, אני חייב לפרנס משפחה". ומי שעושה מלאכה בחוסר רצון, עושה אותה לחצאין לשליש ולרביע, מלאכתו אינה נעשית כהוגן, ומלאכה כזו לא תציל אותו מעוניו. עושה פחות ממה שצריך, בפחות דיוק ובפחות הקפדה - ומלאכה כזאת לא תוציא אותו מן העוני.
אם כן, מה ילמד האדם מזה? שיהיה זריז, שיעשה את הדברים בזריזות ובחשק. אבל גם כאן יש להיזהר מלהפריז לצד השני. יש אנשים שיש להם עודף מוטיבציה להצליח, והדרך ארוכה בעיניהם - אז הם מחפשים קיצורי דרך: "החכמה מאין תימצא" - מקומבינה. "אל תדאג, כאן קיצרתי, שם לא רשמתי, כאן לא עשיתי כך". זו רמייה, ועליה נאמר "ואץ ברגליים חוטא". וזהו "ונפש רמיה תרעב": כי הנבהל להון ולעשות עושר בחמס ובתרמית ובאונאה, יאבד עושרו בעניין רע ותרעב נפשו. שתי הקצוות שליליות: העצלה מפילה תרדמה, ומאידך עודף המוטיבציה גורם לרמות ולשקר ולנהוג שלא ביושר, וזה עצמו יפיל את האדם בעסקיו ויגרום שתרעב נפשו.
ועוד ביאור אומר רבנו יונה, שהא תליא בהא: העצל, עצלותו מפילה עליו תרדמה, אבל הרי צריך להתפרנס ממשהו, והוא עצל מלעבוד - אז הוא מחפש קיצורי דרך בגניבה וברמאות. דוגמה: שניים עובדים במפעל. האחד מחפש מינימום שעות, מינימום עבודה, את הפעולות הקלות ביותר - ועם כל התנאים שלו יוצאים עם משכורת של שלושת אלפים שקלים. חברו בא לעבוד באמת, עובד כמה שצריך, לפעמים גם שעות נוספות, וכשיש עבודות קשות יותר לוקח אותן על עצמו - ויוצא עם שמונת אלפים. והעצל, שאינו רוצה להתייגע, הולך הביתה עם שלושת אלפים שבקושי מכסים חשבון פלאפון וחשמל. מה הוא עושה? מקצר את הדרך: גונב מן המפעל דברים בלי לרשום במחסן, עושה קומבינות, כי הוא "חייב השלמת הכנסה". ובנוסף הוא הולך בלב כבד על בעל המפעל: תראה איזו משכורת הוא נותן לי. אדוני, הסתכל לפי מה שעבדת - אלה השעות שלך; כאן לא יכולת להגיע, שם היה לך קשה, כאן שמרת על הילד. "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו" - וכאן, על הבוס יזעף לבו. אז "עצלה תפיל תרדמה", ובעקבות זה "נפש רמיה" - הוא פועל בדרך רמייה כי הוא חייב להשלים הכנסה - וסופו "תרעב".
הגאון מווילנה מסביר את הפסוק להפך: כמו "אבנים שחקו מים", שאין הכוונה שהאבנים שחקו את המים אלא שאת האבנים שחקו המים - כך גם כאן: את העצלה תפיל התרדמה. התרדמה היא המביאה לידי מידת העצלות; מי שכל הזמן מחפש לישון, בא לידי עצלות שלא יעשה מאומה עם עצמו. "ונפש רמיה" - הרוצה לאסוף הון ולמלא אוצרותיו בדרך רמייה - "תרעב".
וכדרכו של הגר"א, שכל ענייני משלי שלמה נוגעים לעסק התורה והמצוות, כך גם כאן: על ידי התרדמה בא לידי עצלות, יושב ואינו עושה מצוות, יושב ובטל מעסק התורה. ומיהו "נפש רמיה"? מי שלומד הרבה ואינו חוזר; רוצה לאסוף הרבה - ירעב, שלא יהיה בידו כלום ולא יזכור מאומה מתורתו. וייתכן שזהו גם הפשט ברש"י ב"עושה תורתו חבילות חבילות": אוסף הרבה ואינו חוזר באופן תמידי.
המלבי"ם מזכיר שכבר ראינו כמה פעמים ששלמה משבח את החריצות ומגנה את העצלות, כמו "נרדם בקציר בן מביש". אבל כאן הוא מחדש שהרמייה גרועה מן העצלות. ומדוע? העצל לא ירעב, שהרי העצלה מפילה עליו תרדמה, וכשאדם ישן אינו מרגיש רעב, אין לו שום תחושה. אבל הרמייה גרועה ממנה: ראשית, הרמאי לא ישיג את צרכיו, שהרי הוא הולך בדרך לא ישרה; ושנית, הוא גם נשאר ער, וכשאדם ער הוא מרגיש רעב. אם כן מי גרוע יותר, הרמאי או העצלן? הרמאי - כי העצלן לפחות נרדם ואינו חש ברעב, ואילו הרמאי נשאר ער וחש את תחושות הרעב.
שֹׁמֵר מִצְוָה שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ בּוֹזֵה דְרָכָיו (יומת) [יָמוּת]׃ (טז)
האבן עזרא מבאר: מהו "שומר"? שלא יעזוב אותה, שיישאר דבוק במצווה - ובכך שומר נפשו מן המיתה. "ובוזה דרכיו", היינו את הדרכים שבהן הוא צריך ללכת, דרכי ה' - "ימות". ומהו "ימות"? או מיתה בידי שמים, שימות בטרם עתו, או יומת על ידי בית דין, שלפעמים אדם עובר על ציווי שהתורה חייבה עליו מיתה בעדים והתראה. ולכן, אומר האבן עזרא, תבין מדוע יש כאן קרי וכתיב: הקרי "ימות" - מיתה בידי שמים, כשאין עדים והתראה; והכתיב "יומת" - מיתה על ידי בית דין, כשעבר בעדים והתראה.
רבנו יונה מסביר: מי שרוצה לשמור נפשו - ישמור מצוות. המצווה היא השומרת את נפש האדם, כי היא חייך ואורך ימיך, "ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגרותיך" - ואז תלך לבטח דרכך. מי ששומר על האדם ומאריך ימיו? המצוות. וכבר דיברנו בעבר שהוכח במחקרים שאריכות ימים תלויה ביחס ישר למספר הפעמים שאדם פוקד את בית הכנסת; כך נמצא במחקר של אוניברסיטת בר אילן, ונמצא שבאזורים שיש בהם יותר שומרי מצוות תוחלת החיים גבוהה יותר. היום אומרים לך "שומר דיאטה" או דברים אחרים, אבל שלמה המלך, החכם מכל אדם, אומר: רוצה לשמור את הנפש? היה בגדר "שומר מצווה".
לעומת זאת "בוזה דרכיו ימות": מי שבוזה את דרכיו ואינו שם לב ליישר אורחותיו - ימות. שאם שמירת המצוות מביאה לשמירת הנפש, ביזוי המצוות מביא לאובדן הנפש. ומדגיש רבנו יונה: יש תקווה, כלומר יש מעלה, למי שחוטא ואינו שומר מצווה, יותר מאשר לאדם הבוזה. מדוע? כי אדם שהתגבר עליו יצרו, הקדוש ברוך הוא מאריך לו אפו, שהרי אולי מחר יצליח להתגבר על יצרו; היום גבר עליו היצר, מחר יגבר הוא על היצר. זה נאמר במי שעדיין מנהל מאבק. אבל יש אדם שכבר הרים ידיים, ויותר מזה - נדמה לו שאין לו כלל מה לתקן במידותיו ובאורחותיו. אתם מכירים את הטיפוסים: "זה אני, קבלו אותי כמו שאני", "ככה אני, ואל תעצבנו אותי, כי כשאני מתעצבן לא כדאי להיות בסביבה". האדם הזה בכלל אינו חושב שעליו ליישר את דרכיו.
אותו אדם אינו סבור שמידתו פגומה; אומר לך: לזה יש טבע כזה ולזה טבע אחר, זה הטבע שלי, זהו, זה אני. ועל זה אומר רבנו יונה שהוא טועה לחשוב שאין נזק המידות זולתי מן הפעולות. כלומר, הוא סבור: אם יש לי מידה רעה - לא נורא, כל עוד לא עשיתי רע אל תאמר לי כלום. כעסתי עליך? נכון. הרבצתי לך? לא. אם כן שתוק. עצם המידה הרעה, לדעתו, אינה דבר שלילי. "זה שאני חמדן - ממי גנבתי? אתה צודק, יש בי מידת החמדה ותאוות הממון, אבל לא הזקתי לאף אחד".
אומר רבנו יונה: האדם הזה טועה, וימות באפס תקווה אחר שאינו מכיר ברעת המידות. ומדוע? "כי לא ייתכן לבעל המידות הרעות שיימלט מן הפעולות הנשחתות". שמעו איזה דבר: אין לנתק בין מידה רעה לבין פעולה רעה, שבהכרח בעל המידה הרעה יבוא על ידה לפעולה רעה. אדם קנאי - בהכרח יזיק לחברו. כעסן - בהכרח יפגע במישהו, או פיזית, או ילבין פניו, או יעליב אותו או יצעק עליו. גאוותן - אי אפשר לומר "זה עניין שלי בלבד"; בהכרח תפגע במישהו, תתנהג אליו ביהירות, תדבר אליו בחוסר סבלנות ובדרך מזלזלת. חמדן - בהכרח יבוא באיזשהו מקום לקחת גם משל חברו, כי הוא חומד ואין לו במה לשלם, ויפגע בממון חברו. אי אפשר לומר "יש לי מידה רעה שאינה באה לידי יישום"; כשיש מידה רעה, היא תתפרץ באיזשהו מקום ותבוא לידי מעשה.
ועוד: דע לך שעצם המידות הרעות בעצמן נתעבות, גם אם תאמר שלא הבאת אותן לידי יישום לעולם. ומניין? בתורה כתוב "לא תגנוב" - זו פעולה; אבל מניין שגם המידה שלילית? מפסוקים מפורשים: "תועבת ה' כל גבה לב" - אפילו לא פגע באיש, גבהות הלב מצד עצמה שלילית. "תועבת ה' שפתי שקר" - גם מה שקוראים היום "שקר לבן", שלא הזיק לאיש ולא עשה רע. ואגב, מדוע קוראים לו שקר לבן? כי לבן הארמי התחיל בשיטות האלה; זהו שקר של לבן. וכן "לא תחמוד" - התורה אוסרת את עצם החמדה; עצם הרצון לעשות רע הוא כשלעצמו דבר שלילי. וזהו שאומר רבנו יונה לסיכום: הודיענו במקרא הזה כי אין תקווה לבוזה דרכיו. מי שמידותיו רעות אין לו תקווה, והוא גרוע מאדם שפה ושם זלזל במצווה - שהרי המידה השלילית היא רעה מצד עצמה, וגם תיתן תוצאות שליליות.
הגאון מווילנה מסביר: עיקרן של המצוות הוא לחיי העולם הבא; שם המצוות שומרות את האדם שלא ייפול בשחת ויינצל מן הגיהינום. "שומר מצווה שומר נפשו" - לא גופו אלא נפשו. רוצה אתה לשמור נפשך מרדת שחת? קיים מצוות ה', שהן הלבוש שעל ידו זוכים לגן עדן. ואילו "בוזה דרכיו" מוסב על הנהגת המידות, וזה שייך יותר לעולם הזה: מי שמידותיו בזויות סובל כאן בחיים, עד שהדבר יכול להוביל אותו אפילו למיתה. שאם אדם מתנהג במידות רעות, בהכרח יריב עם אנשים, ייצור ויכוחים, ויגרום שמישהו יכעס עליו ואפילו ירצח אותו - נמצא שמקצר ימיו במידותיו הרעות. "בוזה דרכיו" - בענייני העולם הזה, "ימות" בעולם הזה; "שומר מצווה" - בענייני העולם הבא, "שומר נפשו" בעולם הבא.
המלבי"ם מסביר: לפני האדם עומדות שתי דרכים - "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע, ובחרת בחיים". זה ציוויה של התורה, שיבחר האדם בדרך הטובה. אלא שלפעמים אין האדם יודע באיזו דרך ילך; יש דרך הנראית לו ישרה, ובסופה היא דרך חתחתים. מה יעשה? ישמע בקול מצוות ה', יראה מה ה' מצווה לעשות - הדרך הזאת תלך בה, היא הדרך הישרה, ועל ידה תשמור את נפשך.
אבל אדם האומר "אף אחד אינו יודע מה נכון ומה לא נכון, אני הולך כפי שהמצפון שלי אומר לי, כפי שלבי אומר לי" - זהו "בוזה דרכיו", ההולך בדרכי לבו הבזויים. שהרי אחרי מה הוא הולך? אחרי תאוות לבו; בעצם הוא עושה מה שבא לו, ועוד משכנע את עצמו שהוא בסדר: "אתם הדתיים, מישהו אחר אומר לכם איך להתנהג; אני אדם עצמאי, אינני מקבל הוראות מאחרים, ומה שאני חושב שמוסרי - כך אני עושה". ויותר מזה, הוא מרגיש שהוא מוסרי ממך: "אתה נתת צדקה כי התורה אמרה לתת, ואני נתתי צדקה כי אני מבין מבחינה מוסרית שיש לעזור לאדם". עד כמה יצר הרע מרמה את האדם, שהוא בטוח שמה שהוא עושה נכון יותר, כי אצלו זה בא מן הפנימיות ואצלך מציווי.
ובאמת, הלב מושך לטוב או לרע? "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ואם תשאיר את האדם כמות שהוא - מה ייצא ממנו? "ועיר פרא אדם ייוולד". כשאדם נולד מבטן אמו, פרא יצא; תשאיר אותו לבדו - פרא, ופרא אינו לומד. לכן מי שאומר "מצד עצמי אתנהג בדרך טובה בלי תורה", הולך בדרכי לבו הבזויים - וימות מיתת הנפש. לפי המלבי"ם "ימות" כאן אינו בגוף כדברי הגר"א, אלא מיתת הנפש.
רוצה אתה לדעת כיצד בוחרים בטוב וכיצד עושים טוב? חייב אתה לקבל ציווי אלוקי. ולכן אנו אומרים שבהר סיני ירד "אנך" - "אנוכי ה' אלוקיך". אנך פירושו סרגל, כלי מידה, פלס שבו אתה צריך לבדוק תמיד את עצמך: האם אני מתאים לאנך הזה או לא. שאם האדם יקבע לעצמו מהו מוסרי - וכבר דיברנו על כך בלי סוף - הרי הפושעים הגדולים בהיסטוריה היו בטוחים שהם מוסריים, ואוי ואבוי אם האדם יקבע מהו מוסרי. אלא מי שרוצה להיות שומר נפשו, שיבחר רק בטוב ולא ילך בדרך חתחתים ולא יבחר במוות - יהיה "שומר מצווה": מה שה' אמר לעשות, זה בוודאי יוביל אותי לטוב, כי ה' ציווה, והקדוש ברוך הוא רוצה רק בטובתי, והוא יודע מה טוב. אם כן, שומר מצווה - ללא כל ספק שומר את נפשו; ובוזה דרכיו, ההולך בדרכי לבו הבזויים, סופו שימות מיתת הנפש, כי באמת המשיכה שלנו היא משיכה לרע.
ארבעת הפסוקים הללו מציירים קו אחד: מה מעמיד את האדם ומה מפילו. בן כסיל שבצידו מדייני אישה - הצער גדל בבית ומחוצה לו. בית והון אפשר לרשת מן האבות, אבל אישה משכלת - השומרת את ההון ומנהיגה את הבית בהשכל - היא מתנת ה' בלבד. העצלות מפילה תרדמה, בפרנסה ובתורה כאחת, והרמייה גרועה ממנה: העצל לפחות ישן ואינו חש ברעב, והרמאי נשאר ער ורעב. והמסקנה: "שומר מצווה שומר נפשו" - אין האדם יכול לקבוע לעצמו מהו טוב, אלא יילך לאור הציווי האלוקי; ומי שבוזה את דרכיו ומידותיו, שגם הן עצמן נתעבות וגם בהכרח יביאו לפעולות רעות - סופו שימות, בעולם הזה ובעולם הבא.