פתיחה
בפרק י"ט אנו עוסקים בשני פסוקים שכל אחד מהם הוא עולם שלם של עבודת המידות: היחס הנכון אל תענוגי העולם הזה, והיחס הנכון אל מי שפגע בנו. שני הנושאים כרוכים זה בזה, שכן בשניהם השאלה היא מי מושל במי: השכל בגוף, או הגוף בשכל.
"לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג" - התענוג ככלי ולא כתכלית
לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג, אַף כִּי לְעֶבֶד מְשֹׁל בְּשָׂרִים׃ (י)
פשוטו של מקרא: אין התענוג יאה לכסיל, וכל שכן וקל וחומר שאין זה יאה שעבד ימשול באנשים נדיבים וחשובים.
רבנו יונה מסביר: התענוגים שנתן הקדוש ברוך הוא לאדם להתענג בהם בעולם הזה לא נועדו כדי שהאדם ירדוף אחר ההנאות, אלא כדי שעל ידם ינהיג את בריאותו ויחיה חיים טובים ומאושרים. כך אומרת הגמרא בברכות נ"ז: "גם אלה לחכמים" - דירה נאה, אישה נאה וכלים נאים מרחיבין דעתו של אדם. דירה נאה, אישה נאה וכלים נאים הם תענוגים, אך תכליתם להרחיב את דעתו של אדם, שתהיה דעתו רחבה יותר לעסוק בתורה ולקיים את המצוות. לעומת זאת, אדם החי בדוחק, רודף כל הזמן אחר הפרוטה, מתקשה ביומיום וגר בבית שעומד ליפול - כל אלה אינם מניחים לו רחבות דעת לתורה, והוא מוטרד תמיד בענייניו הגשמיים.
לכן, אומר רבנו יונה, ראוי לאדם שכאשר הוא נוטל מן ההנאות הגשמיות, הכל יוביל לעבודת השם. לא לשם ההנאה והתענוג כתכלית, אלא כדי להוציא מן התענוגים עבודת השם. ומעתה תבין: "לא נאוה לכסיל תענוג", שכן הכסיל מחפש את התענוג לשם התענוג בלבד; עבודת השם ממש אינה בראש מעייניו. אם כן למה הוא רוצה תענוג? בשביל ההנאות ובשביל העולם הזה.
דוגמה פשוטה: "תדליק לי מזגן". למה? כשיש מזגן אני יכול ללמוד ביתר הרווחה, בשקט ובמנוחת הנפש. כשאין מזגן, חם לי ואני מבקש כל הזמן להתאוורר ולא נעים לי. יש מזגן - אני יכול ללמוד בשקט. רבי חיים קנייבסקי אמר אחרי שהתקינו לו מזגן, שאילו היה יודע שכך אפשר ללמוד תורה עם מזגן, היה מתקין אותו שנים רבות קודם לכן. שנים לא היה לו מזגן.
והסטייפלר לא רצה אפילו מאוורר. מדוע? כיוון שלא השתמש בחשמל בשבת, כשיטת החזון איש, אלא בלוקסים. אמר: אם בשבת לא יהיה לי מאוורר, אז ביום חול יהיה לי עונג גדול יותר מאשר בשבת? אשב בשבת ואלמד ואומר "נו, מתי כבר תצא שבת ונוכל להדליק מאוורר"? זהו הרגש של אדם גדול. ולכן למד בחום הבני-ברקי אף בלי מאוורר. אלא שירדה חולשה לעולם, וגם ירד חום לעולם: הסטייפלר היה עוד לפני הפשרת הקרחונים, לפני ההתחממות הגלובלית והחור באוזון. אנשי המטאורולוגיה אומרים שהטמפרטורות עלו כחמש מעלות במאה השנים האחרונות, כך שההתחממות אינה דמיון. המציאות היום שקשה לאדם ללמוד בלי מיזוג אוויר. ואם המיזוג נועד שילמד מתוך שקט ומנוחה - נפלא מאוד, השתמשת בתענוג לצורך עבודת השם. אבל אם הדלקת מזגן כדי שתוכל לשחק שש-בש זמן רב יותר ולא להתעייף ולהזיע - "לא נאוה לכסיל תענוג". למה הבאת את התענוג הזה? בשביל ההבלים?
הנמשך אחר התענוגים נמשך אחר האיסורים
הכסיל מתכוון בתענוגים למלא תאוותו, ולא זו בלבד: כאשר אדם נמשך אחר התענוגים, הוא נמשך אחר האיסורים. ולא רק רשע. מי לנו גדול שנמשך אחר התענוגים - רבי אלעזר בן ערך. הגמרא מספרת שהלך לדיומסית, מקום המים היפים, ושתה מהם ונמשך אחר ההנאות ושכח כל תורתו. עד כדי כך שעלה לתורה, ובמקום לקרוא "החודש הזה לכם ראש חודשים" קרא "החרש היה לבם", וכיוונו לרמוז לו שכביכול ליבו נעשה חרש.
ואי אפשר להאמין: רבי אלעזר בן ערך, שכל חכמי ישראל בכף מאזניים אחת, והגדולים שבהם באותה כף, ורבי אלעזר בן ערך בכף שנייה - מכריע את כולם. אין לנו הבנה מה זה אדם גדול ברמה כזאת. תארו לעצמכם: החפץ חיים והבן איש חי והגאון מווילנה וכולם בכף אחת, והוא בכף שנייה מכריע את כולם. ועם כל זה הגיע למצב ששכח את כל תורתו, והוצרכו חכמי ישראל להתפלל עליו שיחזור לו לימוד תורתו. מכוח מה? מכוח אדם שנמשך אחר תאוות העולם הזה. ולא עבירה, חלילה - אלא מים יפים, מקום של מעיינות ומים טובים לרחצה ולשתייה, המשכות אחר הנאות העולם הזה. הגמרא מביאה שאמר לאשתו שילך אל תלמידיו ללמדם תורה, ואמרה לו שהתלמידים צריכים לבוא אל הרב ולא הרב אל התלמיד, ומי שרוצה את הרב יבוא אליו. המתין שיבואו התלמידים ולא באו, ובעקבות זה נמשך אחר המים היפים, ובעקבות זה קרה כל מה שקרה.
מכאן אומר רבנו יונה: כשאדם נמשך אחר החומר, הוא מתרחק מדרכי הנפש והחוכמה, כמו שכתוב "וישמן ישורון ויבעט", וכמו "פן תאכל ושבעת... ורם לבבך ושכחת". אתה רואה שעל ידי הנאות העולם הזה שוכחים את התורה. ולשונו חריפה: הנמשך הכסיל בתענוגים - כבהמות נדמה. שכן נפש הבהמה אוכלת ושותה, ומי שנמשך אחר התענוגות כתענוגות בלבד ולא ככלי לעבודת השם - מה בינו לבין הבהמה? גם הבהמה נוטלת מענייני העולם הזה את כל מה שיכולה להתענג בו. הדרך הנכונה היא ליטול מתענוגות העולם הזה את הדברים שיובילו אותי לעבודת השם וליראת השם.
"אַף כִּי לְעֶבֶד מְשֹׁל בְּשָׂרִים" - הכבוד יקר מן התענוגים
מוסיף רבנו יונה: כל שכן שלא נאווה לעבד למשול בשרים, שאין זה נאה שעבד יהיה מושל באנשים שרים וחשובים. ומדוע זה קל וחומר? כי הכבוד דבר יקר מן התענוגים. הכבוד הוא התענוג היקר ביותר שישנו, מפני שהכבוד הוא הנאה רוחנית, ולעולם דבר רוחני גבוה יותר מדבר גשמי. לכן כבוד לא ידע שובעה: כמה שיכבדו אותך, תמיד תרצה עוד; אין אדם אומר "די, מספיק לי". לעומת זאת באכילה - אכלת, התמלאת, וכשמציעים לך עוד אתה אומר די, איני יכול. דבר גשמי מוגבל, וכבוד שהוא דבר רוחני אינו מוגבל, ולכן האדם שואף לו עוד ועוד.
וכך כותב המסילת ישרים, שעיקר שאיפת האדם והמנוע המרכזי שדוחף את כל פעולותיו הוא עניין הכבוד. פרויד אמר שהמנוע הוא הליבידו, התאווה, תאוות הבשרים, וכבר הספיקו לחלוק עליו, וגם הפסיכולוגיה המודרנית כבר אינה מקבלת את דבריו. על כל פנים, המסילת ישרים אומר שהיסוד שסביבו פועל האדם את כל פעולותיו נובע מעניין הכבוד.
ואמר אחד מהאדמו"רים על עצמו, מתוך ענווה: דעו לכם שהכבוד הוא התאווה הגדולה מכולן. הנה עושים טיש, ומביאים לפני האדמו"ר דג גדול, והאדמו"ר אוכל ממנו מעט ומחלק את השאר לחסידים. אמר האדמו"ר: את האמת, כשמגישים את הדג בא לי לסיים אותו כולו. אלא שאיזה בושות יהיו - "ראית? האדמו"ר חיסל את הדג ולא השאיר לחסידים כלום". אמר: תראו שתאוות הכבוד גוברת על תאוות האכילה. תאוות האכילה אומרת חסל את הדג, ותאוות הכבוד אומרת לא, איזה בושות, מה יגידו החסידים. אדם מוכן לוותר על הרבה, אך לא לוותר על כבודו. זהו שאומר רבנו יונה, שהכבוד דבר יקר מן התענוגים.
ואגב, כתוב שמי שזוכה לכבוד רב בעולם הזה יחשוש מאוד שלא נשאר לו הרבה בעולם הבא. וכפי שאמר החפץ חיים, הכבוד הוא הקוגל של העולם הבא: אישה שהכינה קוגל לשבת לא תסכים שיאכלוהו ביום שישי, כי מי שאוכל את הקוגל של שבת ביום שישי לא יישאר לו קוגל לשבת. כך מי שמקבל כאן כבוד, יגיע לעולם הבא ויראה שעל הכבוד צריך לעבוד - אלא שאותו כבר קיבלת כאן. ולמה דווקא כבוד? כי הכבוד הוא הנאה רוחנית, והעולם הבא הוא הנאות רוחניות, ונמצא ששילמו לך כאן בהנאה רוחנית. לכן "לא נאוה... לעבד משול בשרים": הכבוד הוא תענוג יקר, ואין ראוי לתת דבר כה יקר למי שאינו הגון לו, למי שהוא בבחינת עבד, ועל אחת כמה וכמה ליטול אותו מן הראויים לכבוד ולהעניקו לאנשים שפלים.
פירוש נוסף ברבנו יונה: הכנעת הנפש ראויה לכסיל
עוד אומר רבנו יונה שאפשר לפרש "לא נאוה לכסיל תענוג" - הכנעת הנפש ראויה לכסיל. ראוי לו לכסיל להשפיל את גאוותו ולהתרחק מן התענוגים. וכל שכן לעבד למשול בשרים, שהשפלות ראויה לעבד והכבוד ראוי לשרים. כשם שלעבד ראויה שפלות ולשרים ראוי כבוד, כך לכסיל ראוי להשפיל את גאוותו ואת תענוגיו.
והסברה מסתברת מאוד: אם אדם נכבד יתענג בתענוגים, יש סיכוי גדול שידע לרתום אותם לעבודת השם. אבל אם הוא כסיל, הסיכויים שיימשך אחר תאוות ליבו אל העבירות גדולים הרבה יותר. לכן, כל עוד לא למדת תורה ולא השגת משהו ברוחניות - התרחק מהנאות העולם, כי בקלות תוכל להימשך אחריהן. ואם היית גדול יותר בתורה, אמנם אין ביטוח מוחלט, כמו שראינו אצל רבי אלעזר בן ערך, אבל על כל פנים יש סיכוי גדול יותר שהתורה שלמדת והמוסר שלמדת יגדרו בעדך, ואת ההנאות תרתום רק לשם עבודת השם.
ביאור המלבי"ם: מי השר ומי העבד
המלבי"ם מסביר על פי דרכו, ובקו שראינו כבר לאורך כל הספר: כסיל אינו אוויל, וכסיל אינו טיפש. הכסיל יודע את חוקי החוכמה, אלא שליבו גובר עליו ותאוותיו גוברות עליו. הוא יכול להיות פרופסור, דוקטור, דיקן באוניברסיטה, משכיל ביותר - ועם זאת הולך אחר תאוות ליבו. אדם כזה נקרא כסיל.
אומר המלבי"ם: הכסיל, שהתאווה גוברת עליו, אינו מחפש בענייני התאוות במה להתקרב לעבודת השם, אלא מחפש אותן כתאווה וכתענוג נטו. ולכן "לא נאוה לכסיל תענוג", שאף על פי שהגוף מתענג - הנפש מתענה, כי הגשמיות באה בסופו של דבר על חשבון הרוחניות, ואתה ממשיל את הגוף על הנפש. כלומר עושה את רצון הגוף ולא את רצון הנפש. הנפש מתאווה לרוחניות, לעסק התורה ולקיום מצוות, ואתה נמשך אחר התענוגים וממשיל את הגשמיות על החלק הרוחני שבך.
ומזה עצמו, אומר המלבי"ם, ייוודע כי לא נאה שהעבד ימשול בשרים. אם נבדוק מי השר ומי העבד - השכל או הגוף - ודאי שהשכל הוא השר והגוף הוא העבד, שהרי השכל אמור להשתמש בעבד, בגוף, לעשיית רצון השם, ולהנחות את הגוף לעשות רצונו יתברך. ואם אינו עושה כן, אלא הגוף-העבד נעשה עצמאי, הולך אחר תאוות ליבו ואינו מקשיב למה שהשכל אומר לו - נמצא שהעבד מושל בשרים. לכן "לא נאוה לכסיל תענוג": אתה יודע מה אתה עושה בזה? אתה מוסר ביד העבד את הממשלה על השרים. השלטת את הגוף, שאמור להיות עבד לשכל, ועשית אותו מושל על השר.
הגאון מווילנה: "עבד כי ימלוך"
הגאון מווילנה מסביר מדוע באמת לא נאווה לכסיל תענוג: כי הכסיל, כאשר מתמלאים תענוגותיו ותאוותיו, נדמה לו שהוא מושל בכל העולם, הוא ואפסו עוד. יש לו הכל, מילא את הנאותיו, ונדמה לו שהוא על הגל ומושל בכולם. וכל שכן שלא נאווה לעבד בזוי שיהיה מושל, ובשרים. וכמו שכתוב "תחת שלוש רגזה הארץ", ואחת מהן "עבד כי ימלוך". אתה רואה שהדבר בזוי מאוד, כי העבד אין בו כוח המלוכה, וכשהוא מולך הוא מולך בצורה מבוזה, שלא בדרך ארץ ושלא בהנהגה ראויה. ואם כן ודאי שאין זה ראוי ואין זה יאה.
"שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ" - בין שכל לתפארת
שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ, וְתִפְאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע׃ (יא)
אומר רבנו יונה: כאשר אדם מאריך אפו, כלומר אינו נפרע מיד ואינו נוקם באופן מיידי, סימן שיש לו שכל. ברגע שיש לו שכל, הוא לומד ויודע שאין מגיבים מיד, והוא לומד להאריך אפו. אבל שימו לב - זה עדיין אינו שיא המעלה. מדוע? כי בלי כל ספק, אדם בר דעת מאריך אפו לתועלתו: הוא יודע שאם יפעל מתוך חימה וכעס הדבר משובש וטעות, ויגרום לו נזקים לאחר מכן, ושזה פח יקוש - תפעל מתוך אמוציות וכעסים, וההוא יחזיר לך מנה כפליים. זו אינה הדרך. ולכן, אף שהשכל מורה כך לעשות, אין להחזיק לו טובה על כך ואין לשבח אותו על כך, שהרי הוא עושה זאת לתועלתו ולכבודו. להגיב בצורה קיצונית זה חוסר שכל, ובינינו, אם יש לך שכל אתה יודע שזה רק יזיק לך.
אלא במה ראוי לאדם להתפאר? זהו סוף הפסוק: "ותפארתו עבור על פשע". כאשר אדם עובר על מידותיו ונושא לפשעו של חברו ולחטאו - זו תפארת, זה באמת ראוי להתפאר. אתה מעביר, אתה מוחל. אבל בזה שאתה מאריך אף ואינך נוקם, די בקצת שכל ובדאגה לעצמך, שאינך רוצה ביזיונות ובושות ונזקים, כדי שתימנע מזה. בזה אין תפארת. התפארת היא כאשר אתה נושא לפשע חבריך ולחטאתם ואינך מקפיד עליהם.
הגאון מווילנה: המחילה שבלב
הגאון מווילנה מסביר על פי "קצר אפיים יעשה איוולת", וזה כבר ברור לכולנו. אדם קצר אפיים - היום משתמשים בביטוי "פתיל קצר" - שעל כל דבר קטן מתפוצץ ומשתולל, בלי ספק יעשה דברי שטות ודברי אווילות. ולצערנו רואים זאת גם אצל חכמים גדולים, גם אצל אנשים בעלי מדע והשכל. אתה רואה אדם פועל פעולה, ואתה אומר: האדם הזה פעל מתוך אמוציות ומתוך רגשיות רגעית, והזיק מאוד לעצמו. ישב ודיבר עם אנשים הקרובים לו כנגד פלוני: הוא עושה כך, אינו מתבייש, הוא כפוי טובה - דברים חריפים מאוד. אחר כך הדברים יוצאים החוצה, ואיזה בושות ואיזה ביזיונות. לך תנסה להכחיש: "לא אמרתי", "דבריי הוצאו מהקשרם", "כוונתי לא הייתה זאת", וכל מיני תירוצים שאינם מחזיקים מים. ביזיונות נוראים - וכל זה מפני שהיה קצר אפיים ולא חשב על מה שהוא עושה. "אפיים" זה אף, ואף הוא כעס: כעסו מתרתח במהרה, ולכן יעשה איוולת. אבל מי שהוא משכיל לא יעשה איוולת, וזהו "שכל אדם האריך אפו", היפוכו של קצר אפיים העושה איוולת.
ועל "ותפארתו" אומר הגאון מווילנה דבר נפלא מאוד, ובאמת אפשר היה להעמיס אותו גם בדברי רבנו יונה שראינו: התפארת אינה רק שאתה מאריך אפך, שאינך נוקם ואינך נפרע ואינך מדבר כנגדו ואינך עושה לו נזק כפי שאולי היה מגיע לו. התפארת היא אם כבשת את כעסך גם בלב, אם העברת על עוונו גם בלב. זהו המעביר על מידותיו, וזהו "ותפארתו עבור על פשע" - כאשר האדם מוחל מחילה גמורה בליבו.
וקל לנו לומר את הדברים, אך צריך לדעת שהם קשים מאוד ליישום. אדם יכול לעצור בקרבו את הרגשות המשתוללים בתוכו ואת הזעם שבו להיפרע מחברו; הוא מתגבר איכשהו, הוא בולע את הצפרדע. אבל בודדים מסוגלים באמת לעבוד עבודה פנימית בתוך תוכם ולבטל את הכעס. שהרי עצם זה שהצלחנו לא להגיב מעניק לנו תחושה: איזה גיבור אתה, כל הכבוד, איך כבשת, איזה צדיק אתה, הוא היה צריך לקבל ממך באבי אביו ואתה שתקת. ובתוך תוכנו אנחנו אוכלים את עצמנו: מושחת, איזה בן אדם הוא. להעביר על פשע - מי בכלל חושב על זה? לכן אומר הגאון מווילנה: זו הגדולה האמיתית, שתהיה מסוגל בתוך תוכך להעביר ולמחול לו מחילה גמורה.
ביאור המלבי"ם: מחוקי החוכמה
המלבי"ם מסביר: "שכל אדם האריך אפו" - מדרכי השכל והבינה הוא שאין האדם נוקם תכף אלא מאריך אפו, כמו שראינו "ארך אפיים רב תבונה" ו"איש תבונות יחריש", ולעומת זאת "קצר אפיים יעשה איוולת". וזהו שאומר כאן: את זה מחייב השכל הפשוט. מי שקצת שכל בקודקודו מבין שיש להאריך אף; גם אם ירצה לנקום, וגם אם חברו פגע בו ורצונו להיפרע ממנו, בעל שכל מבין שיש להאריך אף.
אבל שיעבור על פשע - את זה מגדיר המלבי"ם כ"מחוקי החוכמה". זהו מעין מה שהסביר הגאון מווילנה, אלא שכאן יש תוספת: זו תפארת האדם מצד החוכמה האלוקית שבו, מצד הדת ומצד צו האלוקים, ובזה באמת ראוי להתפאר. מדוע? כי זו עבודה פנימית אמיתית. ואנחנו נוטים לעבוד עבודות חיצוניות, מפני שהן ניכרות לכל. עבודות פנימיות, לעבוד בתוך תוכנו פנימה, אינן מסוג הדברים שאנחנו מתמידים בהם, שהרי אף אחד לא ייתן לנו על כך צל"ש ולא יעריך אותנו על כך. על השתיקה יעריכו אותנו מאוד: "כל הכבוד לך, שתקת, אני מאוד מעריך אותך". ולפעמים אנחנו שותקים גם משום שיש לנו מזה כבוד גדול. אבל התפארת האמיתית, תפארת האדם, היא מחוקי החוכמה: מצד שהוא בעל דעת וחוכמת אלוקים בקרבו - שימחק בתוך תוכו כל שנאה וכל טינה כלפי מי שפשע כנגדו.
הסתייגות חשובה: המישור ההלכתי והמישור הרגשי
חשוב להדגיש: כאשר מדברים על כך שאדם צריך למחול ולסלוח, אומר החזון איש שאין הדבר נוגע כלל לעניין הלכתי כגון תביעה ממונית. מישהו עשה לי עוולה, גזל ממני שטח, הזיק לי, עשה לי צרות - איני חייב למחול. כל מה שאני יכול לתבוע ממנו מבחינה משפטית והלכתית, על פי דין תורה, מותר לי לתבוע, ואין כאן חובה לוותר ולמחול. אמנם מי שיוותר וימחל גם כשפגעו בו בעליל, בלי ספק הוא בגדר הולך בדרך טובים ועשה מעשה חסידות, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ולאנשים אלה הקדוש ברוך הוא ייתן כפל כפליים. אבל לומר שהתורה דורשת זאת ממני - בשום אופן לא.
נקודה שנייה: פעמים יש אנשים רעי לב, ואלה רואים שאנחנו מבליגים, וזה נותן להם תיאבון גדול יותר להזיק לנו עוד ועוד ולפגוע בנו עוד ועוד, כי ראו שהפגיעה הראשונה השיגה את מטרתה ולא הגבנו. כאן בוודאי נוספה סיבה שלא להבליג, אלא לפעול בכל פעולה תקיפה שהיא מותרת על פי ההלכה, כדי למנוע מן האדם הזה להמשיך ולהזיק לי.
אלא שצריך להיזהר מאוד. פעם בא אדם אל רבי ישראל מסלנט ואמר לו שיש פרצה נוראה שחייבים למחות כנגדה, שצריך ללכת ולעשות הפגנה ומחאה. רבי ישראל שמע והסכים עמו, ואמר לו: תשמע, אתה צודק. רק אני מבקש ממך - אתה צודק, תראה שתישאר צודק. בזה הסברנו פעם את "צדק צדק תרדוף": גם את הצדק צריך לרדוף בצדק. לפעמים אנחנו יוצאים להילחם כנגד מי שפשע כנגדנו או פשע כנגד התורה, ואז מאבדים גבולות ומרגישים שכל הדרכים כשרות: אפשר להכפיש אותו, לדבר עליו לשון הרע, להוציא עליו שם רע, "האדם הזה אינו בן אדם, מותר לעשות לו הכל אחרי מה שעשה". אדוני, התחלת בצדק, אבל לא נשארת צדק.
לכן צריך לדעת: גם מה שמותר לנו לעשות כנגד אדם בעקבות מה שעשה לנו, צריך להיעשות בגבולות ההלכה. לשון הרע - אין לי רשות לדבר עליו. ואני ממליץ מאוד שתאמר בליבך, כשאתה תובע אותו לבית דין או עושה כל מעשה אחר: אני תובע אותו על מנת שיחזיר לי את הנזק, ואם לא יחזיר לי את הנזק - אני מוחל. וכך אני ממליץ לכל אדם שיש לו חוב אבוד: איני מוחל על החוב אם יחזיר לי אותו, אבל אם החוב לא יוחזר לי לעולם, אני מוחל עליו. מדוע? כי באמת אין לי שום תועלת מכך שאותו אדם יצטרך לחזור בגלגול, ולכל היותר יֵצא שיצטרכו להחזיר גם אותי כדי שיוכל להשיב לי את הכסף, וזאת ודאי איני מעוניין.
נמצא שיש להבחין בין שני מישורים. המישור ההלכתי - שם אמצה את כל מה שבאפשרותי כדי לקבל את המגיע לי וכדי למנוע מן האדם הזה להזיק לי בעתיד. והמישור הרגשי, האמוציונלי - שם עליי להיזהר מאוד מאוד שלא להיסחף. אצלנו זה קל מאוד: מישהו עשה לנו, ואנחנו מקדשים נגדו מלחמה - הוא עוכר ישראל, צריך בכל דרך לבטל אותו, נדבר עליו לשון הרע בלי סוף בבית, עם האישה, עם הילדים, נרחיק ממנו, נבזה אותו, נשפיל אותו. זה דבר שלילי מאוד. גם אם מותר לך - היזהר להישאר בגבולות ההלכה, ואל תערב כאן רגשנות.
ויתור אינו הפסד
שמעתי על אדם, יהודי מבני ברק, שמישהו בנה לו ממול הפנים, ממול המרפסת, תוספת שאינה חוקית כלל. אותו יהודי היה צדיק ולא עשה דבר: לא התלונן לעירייה ולא כלום, הבליג. חלפו כמה שנים, ואותו בונה הכיר ראש ישיבה שחיפש משגיח, והיה מוכן לשלם משכורת נכבדה מאוד, ובלבד שיהיה אדם הגון. אמר לו: יש לי שכן שגר ממולי, בן תורה אמיתי וירא שמיים. ואם אתה רוצה לדעת עד כמה הוא בעל מידות ויכול לשמש משגיח רוחני בישיבה - בניתי לו ממול הפנים, והוא לא הוציא מילה. כמה שנים, ומעולם לא אמר לי למה חסמת לי את האוויר, סגרת לי את האור ומנעת ממני לנשום. שום דבר לא אמר. לקחו את אותו אדם להיות משגיח בישיבה, וקיבל משכורת שאחרי כמה שנים אפשרה לו גם לעבור דירה. אנחנו מבינים מכאן שאדם אינו מפסיד מוויתור, והקדוש ברוך הוא יש לו דרכים רבות להעניק לאדם בדרכים אחרות.
לסיכום:
שני הפסוקים שלפנינו מלמדים מי צריך למשול במי. "לא נאוה לכסיל תענוג": התענוגים ניתנו כדי להרחיב את דעתו של אדם לעבודת השם, ומי שנוטל אותם כתכלית עצמה ממשיל את הגוף-העבד על השכל-השר, ונמשך אחר החומר עד שהוא שוכח את תורתו, כפי שקרה אפילו לרבי אלעזר בן ערך. וקל וחומר בכבוד, שהוא התענוג היקר שבכולם ואינו יודע שובעה, שאין ראוי לתיתו למי שאינו הגון לו. ו"שכל אדם האריך אפו": איפוק חיצוני הוא רק שכל פשוט ותועלת עצמית, ואילו התפארת האמיתית היא "עבור על פשע" - למחוק בלב כל טינה ולמחול מחילה גמורה. ועם זאת, במישור ההלכתי אין חובה לוותר על ממון או להימנע מהגנה עצמית, ובלבד שנרדוף את הצדק בצדק, בגבולות ההלכה ובלי להיסחף אחר הרגש. ובסופו של דבר, אדם אינו מפסיד מוויתור.