שני הפסוקים שלפנינו, החותמים את פרק י"ח, עוסקים בשאלה אחת גדולה: במה אדם בוטח ובמה הוא נתלה. תחילה משלמה המלך מעמיד זה מול זה את הרש ואת העשיר, ומלמד שלא רק העניות מגונה אלא גם העושר יש בו פחיתות; ולאחר מכן הוא פונה לקניין הרעים - מהו חבר אמיתי, ומי הוא האוהב הדבק באדם יותר מאחיו.
תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ, וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת׃ (כג)
רש"י מבאר שהפסוק בא לתאר שתי דרכים: דרכו של הרש לדבר תחנונים, ודרכו של העשיר לדבר בעזות. ומוסיף רש"י לימוד של דרך ארץ: אף על פי שהעשיר מתייחס אל הרש בעזות, אל יענה לו הרש באותה מידה, אלא ידבר עמו בדרך תחנונים. וכן הוא העניין ברב ותלמיד - ובביאור הגר"א להלן יתבהרו הדברים יותר.
רבנו יונה מפרש ש"רש" הוא לשון רשות, כלומר עניות, ובה יש גנאי לאדם. מדוע? מפני שהעניות מביאה אותו לדבר תחנונים, להשפיל נפשו לבריות ולהחניף להם. יראת הבריות והחנופה הן מפחיתות הנפש, והצורך לזולת הוא גנאי. הטוב שבמצבים הוא שאדם אינו נזקק לאחרים - שאינו צריך ללחך פנכה כדי שיזרקו לו עצם, ואינו צריך לעמוד כדל השואל על הפתח.
אך הפסוק ממשיך: "ועשיר יענה עזות" - לומר לך שגם בעושר יש גנאי ופחיתות, מצד אחר. העושר מביא את בעליו לגאווה ולעזות: אינו מתבייש, מדבר בחוצפה, פוער את פיו, שהרי הארי נוהם מתוך קופה של בשר. ולא זו בלבד, אלא שהוא מתעקש בדבריו ובז לדברי החולקים עליו, כמו שאמר שלמה: "חכם בעיניו איש עשיר". וזה באמת פלא: "בעל המאה הוא בעל הדעה" - מה הוא מבין ומה הוא יודע? אלא שיש לו מיליונים. ומעולם יש לשאול: העושר הזה במה תלוי, בשכל או במזל? הרי "לא לחכמים עושר", ורוב החכמים אין להם עושר. והעשיר בטוח שאם יש לו כסף יש לו גם שכל, ולצערנו - ואולי למזלנו - הדברים אינם הולכים יחד. ומוסיף רבנו יונה: אפילו יכיר את האמת, לא ייכנע להודות בה, אלא יקשה את רוחו להעמיד את דבריו, מפני שהוא עשיר.
יוצא אם כן שגם העניות הגדולה קשה וגם העשירות הגדולה בעייתית, וזו בקשת הכתוב: "ראש ועושר אל תיתן לי, הטריפני לחם חוקי". איני מבקש קצה זה ולא קצה זה, אלא סטנדרט, לחם חוקי; "פן אשבע וכיחשתי" - אם יהיה לי טוב מדי אתגאה, "ופן איוורש וגנבתי" - אם יהיה רע מדי אחטא. "תחנונים ידבר רש" אינו טוב, שהוא מחניף לכולם ופושט יד; "ועשיר יענה עזות" גם אינו טוב. ולכן טוב לאדם שיהיה בדרך הממוצעת.
הגאון מווילנה מבאר: "תחנונים ידבר רש" - התפילה נקראת תחנונים, וכשאדם מתפלל צריך להיות בעיניו כרש, כמו שנאמר "תפילה לעני כי יעטוף". מתי תפילתו של אדם נשמעת? כאשר הוא משים עצמו כעני.
וממשיך הגר"א ומבאר את מה שרש"י רמז. "עשיר" הוא העשיר בתורה, והרב הלומד תורה צריך להיות עז, כמאמר חז"ל שכל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם. ולכאורה קשיות אינה מידה טובה, וראוי היה שיהיה רך? אלא שהכוונה היא שלא יהיה רב אלסטי, המשנה את עמדתו לפי מצבי הרוח ולפי הלחצים. כאשר מגיע לחץ מכאן ומכאן, והתפקיד אינו מסתדר עם ההלכה, פתאום נעשה האדם גמיש. יש שכבר אמר בפומבי דבר הלכה מפורש, וכשהתעוררה עליו סערה השיב: "שם ביטאתי את דעת ההלכה, וחייב אני להדגיש שזו לא דעתי האישית". כלומר: כך אמר ריבונו של עולם, אבל תרשו לי, אני חולק עליו; זו דעת ההלכה אבל לא דעתי האישית. ולא כך היא הדרך: אם זו ההלכה, אם זו התורה - לא נזוז ממנה כמלוא הנימה.
מסופר על הרב עובדיה יוסף, שעוד במצרים פסק על שוחט אחד שאסור לאכול משחיטתו, והיה זה אדם שכולם פחדו ממנו. אותו אדם לקח חומצה לזרוק על הרב, ופגע באדם אחר ביציאה מבית הכנסת. לאחר מכן עלו שניהם לארץ, והרב עובדיה הודיע ברבנות: שוחט זה עבריין, אסור לאכול משחיטתו, שהוא מאכיל נבלות וטרפות. הגיע אליו אותו אדם לביתו ואמר: גם כאן אתה רודף אותי? אני ארצח אותך - ובא עם סכין. פתח הרב את חולצתו ואמר לו: תעשה לי מה שתרצה, אבל שוחט אתה לא תהיה; להאכיל נבלות וטרפות, כל עוד אני חי לא אתן לך. זה אחד שאינו מתגמש, שאינו עושה חשבונות מה יאמרו - זו התורה, ואני הולך עמה עד הסוף, ומוכן אף להיהרג עליה. זהו "עשיר יענה עזות": עשיר בתורה - אמור את מה שצריך לומר, ברחל בתך הקטנה, ואל תחשוש מאף אחד.
הסבר נוסף, בכיוונו של רש"י: התלמיד הוא שידבר תחנונים, כמו שאמרו חז"ל שכל תלמיד היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור - תיכוונה. התלמיד היושב לפני רבו צריך לשבת באימה וביראה, והוא הנקרא "רש", שאף אם הוא חכם, ביחס לרבו הוא עדיין רש. והרב - "ועשיר יענה עזות", כמאמרם "זרוק מרה בתלמידים". שאם יהיה הרב רופס, יעלו לו התלמידים על הראש, ירקדו בשיעור, יעיפו מטוסים, יפריעו, לא ייגשו למבחנים ולא יביאו שיעורי בית. ולכן על הרב להיות תקיף, כדי להעמיד את הדת והלימודים על תילם.
ועוד ביאור: "תחנונים ידבר רש" - הגם ש"עשיר יענה עזות". כלומר, אף אם רואה התלמיד שרבו אינו מסביר לו פנים, בכל זאת ידבר תחנונים, כדי לקבל מרבו ולהשיג ממנו תורה, ואפילו כשרבו כועס עליו. וכמו שדרשו בגמרא במסכת ברכות על הפסוק "מיץ אף יוציא דם" - כל תלמיד שרבו כועס עליו פעם ראשונה ושותק, זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור; "ומיץ אפיים יוציא ריב" - כל תלמיד שרבו כועס עליו פעם ראשונה ושנייה ושותק, זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, ופירש רש"י שדיני ממונות עמוקים הם. הרי לך שאף אם גער בו הרב, אל יישבר. יש אחד שאומר: הרב דיבר אליי כך, נפגעתי, ועזבתי - וזה לא הצליח. ואילו מי שהתמיד והוריד מעט את האף, זוכה להיות מורה הוראה; פתאום הוא רואה שהוא מתחיל להבין, מתחיל לקלוט אילו שאלות לשאול ואילו לא, ואז יש לו הבנה גדולה בתורה.
הרלב"ג מסביר שהרש רוצה חיים ופרנסה, ולכן הוא מדבר תחנונים, ואז לא די שאינו גורם למריבות אלא הוא אף משתיק את המריבה. וזו מציאות: כשיש ריב ואנשים צועקים, והאדם עונה בדרך ארץ, בדרך כבוד ומתוך רוגע נפשי - הוא מצליח להרגיע את הסביבה. וכשלא, נוצרת אנדרלמוסיה: אתה מגיב, והוא עונה לך, והמהומה גדלה.
קראתי סיפור שכתב יאיר וולדר, על אישה שהייתה בסופרמרקט עם בתה. ליד מדור הקפואים התחילה הילדה לצעוק: אמא, אני רוצה ארטיק! ושמע אותה המספר אומרת: רחלי, עוד עשרים דקות אנחנו מגיעות הביתה, נשב, נאכל, נירגע. המשיכו, עברו ליד המתוקים, וכבר נשכבה הילדה על הרצפה והתחילה לצרוח שאינה זזה. ושמע אותה שוב: רחלי, עוד רבע שעה אנחנו מגיעות הביתה, נאכל, נשתה, נירגע, לא צריך להיבהל ולא צריך לעשות רעש. כשיצאו מהסופר פנתה אליה אישה אחרת ואמרה: אני מאוד מעריכה אותך, באיזה אורך רוח ובאיזו סבלנות את מתנהגת עם רחלי שלך. ענתה לה: רחלי אינה הבת שלי - רחלי זו אני. אדם נלחץ ונכנס למתח, והילדה עושה רעש ומשגעת את השכל, והוא עומד להתפרץ - ואז הוא מדבר לעצמו: תירגעי, עוד מעט נגיע הביתה, עוד מעט נשתה כוס קפה, עוד מעט ננוח, הסיפור הזה מסתיים מיד. קודם כל צריך אדם לדבר לעצמו דברי הרגעה, ואז גם יחסו לאחרים יהיה רגוע.
וזהו הרש: "תחנונים ידבר רש" - הוא אינו מגיע לידי מריבה, הוא משקיט את הריב ומסיר את החמה מעליו. אבל העשיר, שההון הוא קריית עוזו, בטוח בעצמו ומדבר בעזות ובחוצפה, וההתנהלות הזאת צוברת לו שונאים, גורמת שירכלו עליו ושאיש לא ירצה להתחבר אליו. ואילו מי שמדבר תחנונים - ירבו אוהביו.
המלבי"ם מפרש פירוש חדשני: "יענה" אינו לשון עינוי אלא לשון הכנעה, כמו "והכסף יענה את הכל" - שהכסף יכניע את הכל. ולפי זה: "תחנונים ידבר רש" - כאשר הרש מדבר תחנונים, אז "ועשיר יענה עזות", העשיר יכניע את העזות שבו. העשיר רצה לדבר בעזות ובחוצפה, וכמה פעמים אתה רואה אדם מתלהם, ואתה אומר לו כמה מילים רגועות ומרגיע אותו, ופתאום יצא כל האוויר. על ידי ש"תחנונים ידבר רש", העשיר מכניע את עזותו.
מסופר על הגרי"ז מבריסק, שהיו העניים באים אליו תמיד לבקש צדקה, שכן היו לו חששות רבים: תמיד חשש שאם פושט יד ואינו נותן, עובר על "לא תקפוץ את ידך" ועל "לא תעלים את עיניך" - ולכל מי שהגיע היה נותן. והעניים שידעו זאת היו עושים אצלו בבית הכנסת שני סיבובים, ובפעם השנייה לא היה דוחה אותם. פעם אחת היה מהלך עם הרב מחרקוב, וניגש יהודי אחד וביקש כסף, והרב התעלם והמשיך. רדף אחריו שוב וביקש, והרב שוב התעלם ולא נתן לו מאומה. שאל אותו הרב מחרקוב, שהכיר את חששותיו: וכי אין הרב חושש מ"לא תקפוץ"? אמר לו: הוא אינו עני. שאל: ומניין לרב, ברוח הקודש? אמר לו: שלמה המלך אומר "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" - מי שמדבר בעזות, סימן שאינו עני.
ואני חייב לסייג: הדברים היו נכונים לדורו של הרב מבריסק. אבל בדורנו, שירדה חוצפה לעולם ו"חוצפא יסגא", אפשר לראות אדם שאין לו כלום - עני בדעת, עני בתורה, עני בכסף, עני בכל דבר - והוא מדבר בשיא החוצפה כאילו היה המיליונר הגדול של העולם. גם זה השתנה בדור האחרון: גם עניים נעשו עזי פנים. והאר"י הקדוש אמר, שעזי הפנים שבדור היו בגלגול הקודם בעלי חיים טמאים, ולכן אל תתפלא כשאתה רואה אדם מתנהג כרוטוויילר. וכן כתוב "והכלבים עזי נפש" - עזות היא בחינה של בעל חיים. מכל מקום, בזמנם לפחות אצל העניים לא הייתה עזות פנים.
אִישׁ רֵעִים לְהִתְרֹעֵעַ, וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח׃ (כד)
בפשטות: אם אדם קונה לו רעים, עוד יבוא יום שיזדקק להם ויצטרך להתרועע עמהם. "ויש אוהב דבק מאח" - יש אוהב שהוא חשוב לך יותר ונדבק בך יותר מאח. ולכן מבקש שלמה ללמד שיחפש אדם לו רעים, כי ייתכן שאותו אוהב יהיה דבוק בו, יועיל לו ויסייע בידו יותר מאחיו.
האבן עזרא מסביר: איש יאהב רעים כדי שיתרועעו עמו ויתחברו אליו. כלומר, אדם אוהב רעים לטוב לו. במילים פשוטות: דייג אוהב דגים - לא מתוך חיבה מיוחדת אליהם, אלא מפני שהוא אוכל אותם. וכשאדם "אוהב" אישה, אין זה תמיד מתוך רצון עז להעניק לה, אלא מפני שטוב לו איתה. הרי שהאהבה הזאת אינה אלא אינטרס. הוא אינו אוהב אותם, אלא אוהב את עצמו, ואהבת עצמו באה לידי מימוש על ידי ריבוי רעים - הרע הוא כלי בידור בשבילו, שעל ידו נעים לו יותר.
וזה אינו הדרך על פי התורה. לחתן ולכלה אומרים "שמח תשמח רעים האהובים" - ולא "האוהבים". וביאר רבי חיים מוולוז'ין ב"רוח חיים" על פרקי אבות, באחד מארבעים ושמונה הדברים שהתורה נקנית בהם, "נקרא רע, נקרא אהוב": למה נאמר "נקרא אהוב" ולא "נקרא אוהב"? מפני שיותר ממה שצריך האדם להכניס בלבו אהבת השם, ויותר ממה שהוא צריך לשאוף לאהוב את השם, עליו לשאוף שיהיה נאהב על ידי הקדוש ברוך הוא. הלוואי שתוכל לשיר "אשריך, הקדוש ברוך הוא אוהב אותך" - זו השאיפה. "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו", ואומר המסילת ישרים שזו פסגת שאיפת הצדיקים, שיעלה רצונם לפני השם ושיחפוץ בהם. וזה שאומרים לחתן ולכלה: יראה כל אחד מהם איך להפוך את עצמו לאהוב על זולתו. לא כמה אני אוהב אותה או כמה היא אוהבת אותי - שזה עדיין אינו אומר כלום, אלא מה כל אחד רוצה מן השני ומה הוא מחפש להרוויח. אלא: מה אשתדל לעשות כדי שאהיה אהוב עליה, ומה היא תשתדל לעשות כדי להיות אהובה עליי. זה "רעים האהובים", ולא האוהבים.
רבנו יונה מבאר "להתרועע" לא מלשון רעות, אלא מלשון להתפאר ולהתהלל, כמו "עלי פלשת התרועעי" - התפארי. "איש רעים להתפאר": מי שיש לו רעים הרבה, על ידי ריבוי הרעים יש לו תהילה ותפארת וירבה כבודו, ואינו חושש מן הבריות, ואינו מגיע לידי משבר ולידי עוני, כי יש מי שיסייע בידו ותמיד יש מי שיעזור לו.
ו"יש אוהב דבק מאח" - מלבד הכבוד הבא מן החברים והאוהבים, יש בזה גם תועלת: אפשר שאותו אדם, שאינו אחיך ממש אלא ידידות גדולה יש לך עמו, יעזור לך ויידבק בך אפילו יותר מן האח. ומכאן תראה כמה חשיבות יש בקניין הרעים, שהוא תהילה ותפארת לאדם, וככל שרעיו רבים יותר כך ייטב לו.
הגאון מווילנה מפרש בכיוון ההפוך: "להתרועע" הוא לשון שבירה, כמו "רועה התרועעה הארץ", וכמו "תרועם בשבט ברזל" - תשבור ותחליש אותם. ואמרו חז"ל: אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו. ולפי הגר"א בא הפסוק לומר בדיוק ההפך: אל תחשוב שריבוי הרעים ייטיב עמך - הרבה פעמים הוא גורם רק נזק.
וכבר אמרנו פעם שהמילה "רע" מעניינת מאוד, שיש לה משמעות חיובית ומשמעות שלילית. "זה דודי וזה רעי", "רעים האהובים" - משמעות חיובית, רע וידיד; ו"רע" הוא גם לשון שבירה. לכאורה שני דברים מנוגדים, וכיצד מתיישבים? התשובה היא שכדי שיהיה לך רע אמיתי, אתה חייב לרועע את הרעות שיש לך עם שאר הרעים. אם אדם רוצה קשר טוב עם אשתו, אינו יכול להמשיך להיות עם החבר'ה כבתחילה ושהקשר עם אשתו יישאר חזק; כשאתה רוצה קשר חזק עם מישהו, הוא בא בהכרח על חשבון משהו אחר. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" - אין דבק גמור גם כאן וגם כאן. ולא שיסתכסך עמהם או ייפרד מהם לחלוטין, אלא שאינו יכול להישאר באותה רמת קרבה עם האחרים כשהוא רוצה לקנות קרבה גדולה עם אחד. אי אפשר להיות חבר טוב של כולם ודבוק היטב בכולם.
וממשיך הגר"א: יש אוהב שאינו קרוב אצלו, אלא במקום שהוא נמצא שם הוא אוהב אותו - ואף שהוא רחוק ממני, הוא דבק בי יותר מאח. כמו שכתוב "ותדבק נפש יהונתן בדוד", ויהונתן לא היה בקרבת דוד, ורחוקים היו זה מזה, ואף על פי כן נפשו דבקה בו. יש אוהב שגיאוגרפית הוא רחוק ממך, ונפשו דבקה בך יותר מאח. ומדוע? כי אהבת האחים, אומר הגר"א, באה מחמת שיצאו ממקום אחד, מרחם אחד, וגדלו בבית אחד - וכעת הם נפרדים. אבל האוהב דבק בלבו תמיד, והקשר הנפשי אליו קיים כל הזמן.
וביתר עומק אומר הגר"א: הרי למדנו שיש לאדם שלושה רעים. הראשון - ממונו; השני - קרוביו; השלישי - המצוות והמעשים הטובים שעשה. והממון הוא הרע הראשון, שהרי אפילו עם אשתו אין אדם הולך דבוק כפי שממונו דבוק אצלו בכיס. וזה שאמר "איש רעים" - כמה הוא מיעוט רבים? שניים. כלומר, מתוך שלושת הרעים הוא רודף אחרי שני רעים בלבד, וכבר אתם מבינים שלא על התורה והמצוות מדובר אלא על הממון ועל הקרובים. אדם כזה "יתרועע" - יישבר. ומדוע? כי בסופו של דבר מה יועילו לו אלה בקבר, מה יועילו לו לאחר מאה ועשרים? "והלך לפניך צדקך" - זה מה שילווה את האדם באמת, שהרי אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומצוות ומעשים טובים. ואף אם יחלה וישכב על ערש דווי, לא הם יצילו אותו; כמה שיאהבו אותו וכמה שיחפצו בחייו, לא יועיל לו. אם יהיו לו זכויות - הן שיכולות להצילו, "וצדקה תציל ממוות". אבל מי שיש לו רק שני רעים, ממון וקרובים, אין הם יכולים להציל אותו.
"ויש אוהב דבק מאח" - מי הוא אותו אוהב שאינו קרוב אליי ואף רחוק ממני, ועם זאת דבק בי יותר מאח ותמיד יציל אותי? התורה, המצוות והמעשים הטובים. זה הרע השלישי, והוא האוהב האמיתי. כי הקרובים אינם בהכרח אוהבים אותך: ייתכן שהם מצפים ממך, ייתכן שהם בונים על מה שתשאיר להם, ועוד כל מיני סיבות שמחמתן הם קרובים אליך. ומי באמת קרוב אליי? מי שמחפש רק את טובתי - התורה, המצוות והמעשים הטובים, שהם מה שנשאר לי לנצח. ולכן כשהתורה קוראת לי לעסוק בה ולבוא לבית המדרש, היא האוהב האמיתי - יותר מן הקריאה לקפוץ לחתונה או לביקור אצל מי שמזמן לא היינו אצלו. מי האוהב האמיתי? מי שדואג לי לנצח. ואיני אומר לבטל לחלוטין את זה או את זה, שוודאי כל החיים מצבים שצריך לדעת להתמודד עמם, ולפעמים צריך גם קצת מזה וגם קצת מזה; אבל ודאי שיש לראות מהי הדרך הנכונה, שלא יימשך אחרי רעיו וידידיו או אחרי ממונו ויאבד עולמו בזה ובבא. "בהתהלכך תנחה אותך" - היא הדבקה עמו בעולם הזה ובעולם הבא.
המלבי"ם מביא את מה שאמרו המחקרים, כלומר אנשי הפילוסופיה והחכמה: הקונה אוהבים רבים, אפילו אחד אין לו. כי האהבה יחידה היא, וכל שתתרבה - בטלה ונפרדה.
וכבר הבאנו את המשל באב שבנו היה מתרועע תמיד עם ידידים, והיה מספר על חברים ואוהבים. שאל אותו האב: כמה חברים יש לך? אמר: כשלושים. שאל: חברים אמיתיים? אמר: אמיתיים בלב ונפש. אמר לו: מפליא אותי מאוד מה שאתה אומר, לי יש חצי חבר. חצי - ולך עשרות? בוא נבדוק את הדבר. שחט האב כבש, לקח את הראש, שם אותו בשק ואמר לבנו: קח זאת, וברח, ואמור לחבריך שרצחת אדם, והראש שלו כאן בשק, ובקש מהם שיחביאו אותך, ואז תראה. כל הלילה עבר הבן מחבר לחבר ומידיד לרע: זה אינו יכול, הוריו אינם מרשים; זה אין לו אפשרות כעת; זה לומד עורך דין ואינו רוצה להסתבך פן ישללו ממנו את רישיונו. חזר הבן הביתה בפחי נפש. אמר לו אביו: לך עכשיו אל חצי החבר שלי, אמור לו שאתה בנו של פלוני, ותראה אם יעזור לך. ניגש לשם, ומיד: אה, בנו של פלוני, בטח, מה השאלה, בוא היכנס. דאג לו, הרגיע אותו, השקה אותו, סידר לו מיטה, החביא אותו ואמר לו: אין לך מה לדאוג, כל עוד אתה אצלי אתה יכול להיות רגוע. חזר הבן הביתה ועזב את החבר'ה, כשהבין שמי שיש לו הרבה - אין לו כלום.
והדבר מובן גם בשכל הפשוט: האם יכול אדם להיות נשוי לנשים רבות ולאהוב את כולן? אין בזה חוכמות, זה אינו שייך. אם יהיה נשוי לאישה אחת - יש סיכוי שיאהב אותה ויהיה קשור אליה במאוד; אבל שיהיו לו חמש נשים ויהיה קשור לכולן מאוד - אין דבר כזה. קשר אמיתי הוא לאחד, ואי אפשר להיות קשור באמת לכמה, שכל שתתרבה האהבה - בטלה ונפרדה.
ועוד יסוד לשוני של המלבי"ם, שכבר ראינו כמה פעמים: בניין התפעל מורה תמיד על הפועל המדומה, לא על האמיתי. "יש מתעשר ואין כל" - מתעשר, כאילו נעשה עשיר; "ויש מתרושש והון רב" - כאילו מתרושש. אף כאן "איש רעים להתרועע" - התפעל, כאילו יש לו רעים, כביכול חברים שלך, אבל לא באמת.
יש חברים "על בטרייה": הוא חבר שלך והכל טוב ויפה, ופתאום כשאתה צריך אותו מתברר שנגמרה הבטרייה, ובפעם הבאה אין, אינו עובד, אלא רק כשהוא צריך אותך. וחשמלאי אחד הגדיר לי זאת אחרת: זה חבר "על דיודה". הדיודה מוליכה בכיוון אחד בלבד, ואינה מוליכה לשני הכיוונים. כך אותו חבר - רק לקבל ממך. אתה צריך משהו ממנו? פתאום אינו יכול, אין לו זמן, הוא לחוץ, בדיוק עכשיו נתן הלוואה למישהו, בדיוק עכשיו התקשרו אליו מן הבנק - ולעולם אינך מוצא אותו. וזהו "להתרועע": אתה מדמיין שיש לך רעים, זה חבר מדומה ולא חבר אמיתי. אבל "ויש אוהב" - לא רעים רבים אלא אחד, אוהב - והוא "דבק מאח", דבק בך יותר מאהבת אחים. מדוע? מפני שהוא אוהב, והוא אחד. אבל אם יש לך רעים הרבה - אין לך כלום.
שני הפסוקים מלמדים על אותה נקודה משני צדדים. "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" - גם בעניות יש גנאי, שהיא מביאה לחנופה ולהיזקקות לבריות, וגם בעושר יש פחיתות, שהוא מביא לגאווה, לעזות ולסירוב להודות באמת; ולכן ביקש הכתוב את הדרך הממוצעת, "הטריפני לחם חוקי". ובעומק: בתפילה יהא אדם כרש, ובתורה יהא עשיר קשה כברזל שאינו מתגמש; התלמיד ידבר תחנונים אף כשרבו גוער בו, והרב יזרוק מרה כדי להעמיד את הלימוד על תילו; ובדרכי הרגעה אדם משקיט ריב ומכניע את עזות זולתו. ו"איש רעים להתרועע ויש אוהב דבק מאח" - ריבוי רעים הוא לרוב רעות מדומה, שכל שתתרבה האהבה בטלה ונפרדה, ואילו האוהב האחד דבק באדם אף ממרחק; והאוהב האמיתי שאינו עוזב את האדם לא במחלה ולא בקבר, אינו הממון ואינם הקרובים, אלא התורה, המצוות והמעשים הטובים, ש"בהתהלכך תנחה אותך".