פתיחה: המגדל שבו רץ הצדיק
פרק י"ח במשלי עוסק בהרבה מן המידות שבין אדם לחברו ובכוח הדיבור, ובתוכו קבועים שני פסוקים סמוכים המעמידים זה מול זה שני סוגי בני אדם: מי שמבטחו בשם השם, ומי שמבטחו בהונו. נעמוד על הפסוקים הללו לאור המלבי"ם, הגאון מווילנה ורבנו יונה, ונראה עד כמה השאלה "במה אתה בוטח" קובעת את כל חיי האדם.
מִגְדַּל־עֹז שֵׁם יְהֹוָה בּוֹ־יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב׃ (י)
"בו ירוץ" - הכוח לרוץ בלי לאות
הפסוק אומר לך: מי שהוא צדיק יהיה לו כוח לרוץ מבלי לאות, ויהיו ימי העבודה בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. אם יש לך אהבת תורה - הכול נעשה כימים אחדים. אתה מתענג על התורה, ואינך מחפש כל הזמן איך לפרוק ואיך להוריד מעליך את העול. "ונשגב" - יש לו ביטחון בהשם, ולכן הוא יישגב מכל צרה. ועליו נאמר "וקוֹוֵי השם יחליפו כוח, ירוצו ולא ייגעו".
מה פירוש הדבר? הם יטרחו טורח מרובה, כי הצדיק באמת עוסק בתורה עד כלות. כבר ספרנו סיפורים על גדולי ישראל, איך היו עוסקים בתורה ממש עד כלות כל הכוחות. ואדם כזה צריך בעצם כוח, צריך סיעתא דשמיא, צריך שישפיעו עליו כוח מן השמיים. מי שהוא מקוֵוי השם - יחליפו כוח, יהיה לו כוח נוסף, וירוצו ולא ייגעו. זה מה שכתוב כאן: "בו ירוץ צדיק ונשגב". הקדוש ברוך הוא ייתן לך כוח לעשות את רצונו ומלאכתו.
כי אם היינו מתבוננים בדרך הטבע, כל גדולי ישראל היו צריכים להיות אנשים חלשים בלי שום עוצמה. ולעומת זאת אתה רואה את גדולי ישראל עד גיל זקנה ושיבה: החפץ חיים בגיל שבעים נשא אישה שנייה והוליד ילדים. הרב אלישיב הגיע לגיל מאה ושתיים. אנשים זקנים - ומאין הכוח? היה ישן כמה שעות בלילה, ובשתיים לפנות בוקר כבר קם ללמוד תורה. אדם רגיל תעיר אותו בשתיים בלילה, אחרי שלוש דקות הוא קורס על הספר. אלא מאי? "קוֹוֵי השם יחליפו כוח". וכשיש כוח כזה - אפשר לרוץ. ויש מצוות שצריכות טורח, זריזות והקדמה, אומר רבנו יונה, כמו פדיון שבויים והצלת נפשות. אם אתה מקוֵוי השם - יחליפו כוח, ואז תוכל לרוץ במצוות, לא להתמהמה ולא לדשדש. מי שמגדל העוז שלו הוא שם השם, שהוא בוטח רק בו והוא המגדל־עוז שלו - הוא באמת יכול לרוץ בלי שום חשש עייפות.
התורה מתשת כוחו - והראיה לכוח שמלמעלה
מה שנאמר שהתורה נקראת "תושייה" ומתשת כוחו של אדם - הכוונה לכוח הפיזי לשאר הדברים. תבקש מאדם כזה להרים משהו, אינו מסוגל; אנשים חלשים ביותר. אבל לעומת זאת תראה אותו בעסק התורה או בקיום מצוות - ארי. הוא יושב ולומד שמונה שעות, עשר שעות בהתמדה. אדם אחר אחרי עשרים דקות קרס, אחרי חצי שעה עובר למצב מאוזן, מתעייף. והרי אותו אדם שבעניינים פיזיים הוא חלוש ביותר - מאין באים לו הכוחות? מכאן אדרבה, ראיה שאין זה כוח טבעי. זה הקדוש ברוך הוא: "בו ירוץ צדיק ונשגב". נשגב ממי? מן השם שמְשַׂגֵּב אותו, שומר עליו, מציל אותו ונותן בו את הכוח.
וכבר הסברנו מהו "יחליפו כוח". אדם רגיל, שואלים אותו איך עשית זאת, והוא אומר: אתה יודע כמה כוח השקעתי כאן? כמה מאמצים, כמה מחשבה? אבל מי שמקווה אל השם ובוטח בו - הוא "יחליף כוח", כלומר הוא מחליף ואומר לך: לא, זה לא הכוח שלי, זה הכוח שלו. הוא יודע מי בעל הכוח האמיתי, ולכן הוא מחליף ואומר: זה לא אני, זה הוא. הכול מאת ריבונו של עולם. ומי שאינו כן - חושב שהכוח שלו.
"ילכו ולא ייעפו" - ההולך בעבודת השם
"ילכו ולא ייעפו" - לא "יעופו" אלא לא תהיה להם עייפות. מדוע? כי יש מצוות, אומר רבנו יונה, המצריכות שקידה והתמדה לילה ויומם: תלמוד תורה, קניית מידת היראה, "שיוויתי השם לנגדי תמיד", דקדוק המצוות, זהירות במה שאדם מוציא מפיו ובמה שאדם רואה. כל אלה מצריכים עבודה יומיומית. ומהו "ילכו"? לאן הוא הולך? "התהלך לפניי והיה תמים" - ההליכה היא בעבודת השם. "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" - מי שעובד את השם הוא בגדר מהלך.
וכך נאמר על מרדכי, "ומרדכי מתהלך". ואגב, מרדכי היה גלגולו של יעקב אבינו, ויעקב אבינו לא מת - נמצא שאצלו המת הלך, אין אצלו מיתה. ומכל מקום מה שרציתי לומר הוא, שזה בגדר מהלך - מהלך בעבודת השם וביראתו. אדם רגיל בא לקיים מצווה ומיד: מעייפות המצוות האלה, מתי גומרים כאן את השיעור, אמרת שיש כיבוד - מתי? מתי מנחה? מתי הרב מסיים? הוא מחפש כל הזמן איך להשתחרר; זה מעייף אותו. לעומת זאת, מי שהוא מקוֵוי השם - יחליפו כוח, ילכו בעבודת השם ולא ייעפו, שום דבר אינו מעייף אותו. ועוד: "בו ירוץ צדיק ונשגב" - לא לקלים המרוץ, וכאן הוא אינו קל, שהרי התורה מתשת כוחו של אדם; אבל כשיש כוח מאת השם - "ירוצו ולא ייגעו".
וביאור העניין: שבשם יתברך יימצא כוח בנפש הצדיק לרוץ מפני הרודף אחריו, ולא ישיגהו, ונשגב ממנו. מאיזה רודף? מכל הרודפים, הגשמיים והרוחניים. יהיה לו כוח לרוץ ולברוח מן היצר הרע, וכן להינצל מן הרודפים הגשמיים - והכול מכוח השם יתברך.
הגאון מווילנה: צדיק ונשגב, עשה ולא תעשה
הגאון מווילנה מסביר: "מגדל עוז שם השם" - שם השם הוא מגדל עוז, והצדיק שהשם היה מבטחו ובו הוא בוטח, יכול לרוץ מבלי להיכשל, שהרי יש לו במי לבטוח. עד כאן כשאר הביאורים. אלא שיש לשים לב, שיש כאן שני ביטויים: "צדיק" ו"נשגב". ומה ביניהם? אומר הגאון: "צדיק" - במצוות עשה, שהוא צדיק לקיים כל אשר השם ציווה. "נשגב" - לשון נשמר, שהוא נשמר ונזהר שם; וזה כנגד מצוות לא תעשה, בחינת "פן" ו"אל". צדיק לקיים את מצוות השם, ונשגב ונשמר ונזהר מן ההווין, מלא תעשה.
ועוד אומר הגאון מווילנה: "מגדל עוז" - המגדל גבוה, ומי שיושב שם למעלה נמצא כביכול במקום הגבוה ביותר, והוא צוחק מכולם. מי יכול לו שם? כמו "עז כנמר" - הנמר, מאיזה בעל חיים הוא ירא וחרד? מאף אחד. כולם יראים ממנו, יש לו עוז. כך היושב במגדל וזורק משם אבנים ובליסטראות או יורה מלמעלה, יש לו את היתרון של המקום הגבוה, יש לו עוז. "בו ירוץ צדיק ונשגב" - שם, לצדיק ולנשגב, יש את העוז ואת העוצמה הזאת.
ארבעת הדברים שבמשנה ושם בן ארבע
אומר הגאון מווילנה: אם תעקוב תשים לב שיש כאן בעצם ארבעת החלקים שעליהם דיבר התנא - "הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי". "מגדל" - כדי להגיע למגדל צריך להיות קל כנשר, להמריא למעלה; להגיע לדרגה שאדם רגוע ויש לו ביטחון מושלם בהשם יתברך. "רץ כצבי" - זה "בו ירוץ צדיק", הריצה הנמשלת לצבי. "גיבור כארי" - זה "ונשגב", שהארי יש לו עוז מפני שהוא מעל כולם; וכך היושב במגדל, הוא מעל כולם ומי יוכל לו.
וכנגד מה נאמרו הארבעה? תורה, תפילה, עשה ולא תעשה. "קל כנשר" - זו התפילה, שהתפילה עולה למעלה וממריאה. מספרים על הבעל שם טוב שנכנס לבית מדרש שלא למדו בו כל כך ברצינות, ואמר: אני מרגיש שהמקום הזה מלא תורה ותפילה. הרגישו טוב עם עצמם - איזה שבח אומר עלינו הבעל שם טוב. אמר להם: תראו, כשאדם מכוון לשם שמיים ולימוד תורתו לשם השם, עולה תפילתו למעלה ועולה לימודו למעלה. אבל כשיש לו מחשבות זרות בתפילה, ולימודו רק להתגדל ואין בו שום כוונה לשם השם - הכול נשאר כאן למטה. ואני נכנס לבית המדרש הזה והכול כאן למטה, המקום מלא תורה ותפילה: במקום שיעלו למעלה, הם נשארו כאן. וזה "קל כנשר" - צלותא דיתבא על מגדלא, שהתפילה עולה אל המגדל, אל האין סוף ברוך הוא.
"עוז" - זו התורה, כמו שכתוב "השם עוז לעמו ייתן"; ולכן "מגדל עוז שם השם": המגדל כנגד התפילה העולה למעלה, והעוז כנגד "עז כנמר" שהוא כנגד התורה. "רץ כצבי" ו"גיבור כארי" - אומר הגאון מווילנה - הם עשה ולא תעשה. מדוע? כיוון שלרוץ ולרדוף - רודפים אחרי המצוות; אין אדם רץ כדי להשיג עבירה, אם אני רץ הרי זה כדי להשיג את המצווה, וזו מצוות עשה. לעומת זאת "גיבור כארי" - איפה נדרשת מאדם גבורה? להימנע. התגברתי ולא עניתי לו, התגברתי ולא פגעתי בו, התגברתי ולא אכלתי מן המאכל האסור. אלה דברים שדורשים התגברות. וזו בחינת "ונשגב" - גיבור כארי להינצל ולהישגב מן האיסור. הרי לנו כאן תורה, תפילה, עשה ולא תעשה.
וארבעת הדברים הללו הם שם הוויה ברוך הוא בארבע אותיותיו. כי כידוע כל דבר ביהדות נחלק לארבע, והמקובלים אומרים שהכול נובע משם בן ארבע, ומתפרט לעשר - הן העשר ספירות. תורה, תפילה, עשה ולא תעשה - כנגד ארבע אותיות הוויה. קל כנשר, רץ כצבי, גיבור כארי, עז כנמר - כנגד ארבע אותיות הוויה. אצילות, בריאה, יצירה, עשייה - כנגד ארבע אותיות הוויה. ארבעת היסודות אש, רוח, מים, עפר - כנגד ארבע אותיות הוויה. וכן הלאה, כל דבר שהוא מחולק לארבעה הוא כנגד ארבע אותיות הוויה. ואיפה זה רמוז? "מגדל עוז שם השם" - שם י-ה-ו-ה. שכל ארבעת הדברים הללו נובעים משם השם, משם בן ארבע. לכן "מגדל עוז שם השם", שהוא היסוד לכל הדברים המתפרטים לארבעה.
שני מגדלים: שם השם לעומת ההון
הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה בְּמַשְׂכִּתוֹ׃ (יא)
המלבי"ם מחבר את שני הפסוקים. "שם השם" הוא המגדל־עוז באמת; מה שנקרא החומה הבצורה והמגדל החזק - להישגב בו ולבטוח בו - זה שם השם. והצדיק הוא זה שבצדקותו כביכול כונן את המגדל הזה ועומד עליו: הוא נשגב ובוטח בשם השם בצורה מוחלטת, כל מעשיו לשם שמיים, והוא רק חפץ ומקווה לקיים רצון בוראו. ובמגדל־עוז זה נשגב הצדיק מן האויבים, הן הגשמיים והן הרוחניים. מן האויבים הגשמיים - "השם לי לא אירא, מה יעשה אדם לי"; מכיוון שהשם לי, יש לי משגב עוז, אני בוטח בהשם ואיני חושש מאף אחד. וגם מן האויבים הנפשיים, כי אדם שאין לו ביטחון בהשם, שאינו מרגיש שהקדוש ברוך הוא נמצא איתו בכל צעד ושעל, קל לו ליפול בכל ניסיון; אבל מי שמרגיש שהשם איתו, אדרבה, הדבר נותן לו עוז ותעצומות להתגבר כנגד יצר הרע. נמצא שהמגדל הזה מציל גם מן האויבים הגשמיים וגם מן האויבים הרוחניים שמכוחות היצר.
"הון עשיר קריית עוזו" - ולעומת הצדיק, העשיר: מהי קריית עוזו, היכן המקום שבו הוא מרגיש "זה העוז שלי, כאן אני נשגב, זו ההצלה שלי"? הונו. הצדיק - קריית עוזו שם השם, "בו ירוץ צדיק ונשגב", בו הוא בוטח ובו הוא נשגב. אבל העשיר - ההון שלו הוא קריית עוזו, וההון הזה הוא כמו חומה נשגבה. על מה הוא נסמך? תשאל אותו: מה יעזור לך? הוא עונה: אתה יודע כמה כסף יש לי? מה יכולים לעשות לי? יש לי כאן ויש לי שם, ואם לא - יש לי מכרות באפריקה, ואם לא - יש לי השקעות בסקנדינביה. יש לי על מה לסמוך. ההון הוא חומתו הנשגבה.
"במשכיתו" - עולם הדמיונות
ושימו לב למילה "במשכיתו". המלבי"ם מסביר שהכוונה למקום שבו העשיר סומך ומניח את ביטחונו, והוא מביא את הלשון "משכיות לבב" - מחשבות, מה שאדם מעלה על דמיונו. כמו שרה אמנו שנקראה "יסכה", שהייתה סוכה ברוח הקודש, רואה בכוח דמיונה ברוח הקודש; וכמו "הנותן לשכווי בינה", וכמו "שכיות חמדה". אלה ביטויים המבטאים את דמיון האדם, את הציורים שהוא מעלה על ליבו. אומר המלבי"ם: "הון עשיר קריית עוזו וכחומה נשגבה" - אבל הוא לא ירוץ בהם. כלומר, אין זה באמת דבר שהוא יכול להישגב בו ולסמוך עליו. אלא מה כן? "במשכיתו" - בדמיונותיו. העשיר מדמיין שהונו יכול לעזור לו ולהציל אותו, ופעמים רבות אין זה אלא דמיון שווא נתעה שאין בו שום ממש. הוא חושב "יש לי וזה יכול לעזור לי", ופתאום אתה רואה עשיר שקיבל איזה וירוס, ותוך שלושה ימים לוויה. מה קרה? אין שום דבר, אין ביטוח נגד מלאך המוות. כל ההישגבות, כל החומה הבצורה וקריית העוז של העשיר - הכול "במשכיתו", דמיונות.
וידוע מה שאומר רבי נחמן מברסלב, שהעולם הזה מטעה אותנו, שהכול דמיון, וכבר דיברנו בזה כמה פעמים. והבן איש חי אומר: קח את האותיות הפנימיות של המילה "עולם" - ע' מורכבת מיו"ן, ו' מווי"ן, ל' מלמ"ד ודל"ת, מ' יש בתוכה עוד מ'; אסוף את כולן ויצא לך "דמיונים". לומר לך שעולם זה עולם הדמיונות הוא. אדם מדמיין שהוא נהנה, מדמיין שיש לו, מדמיין שהוא מצליח. אבל עולם האמת - שם האמת הגמורה, שם מתברר מי הוא האדם באמת. וכאן זו מציאות של דמיון. כל אותם קניינים מדומים של העולם הזה, שהעשיר בטוח שבהם יישגב, אינם אלא "במשכיתו" - במשכיות הדמיון ולא במציאות.
רש"י: חדרי משכיתו
רש"י מסביר "משכיתו" - חדרי משכיתו, חדרים שהיו מרצפים אותם ברצפת אבן. ומאין אנחנו רואים זאת בתורה? "ואבן משכית לא תיתנו בארצכם" - אסור לאדם לשים אבן על הארץ ולהשתחוות עליה, אסור להשתחוות על ריצוף אבן, וזה נקרא אבן משכית. ולגבי קרמיקה יש דיון, ועדיף לשים שטיח או בד או כדומה, כמו שעושים בכריעות של יום הכיפורים, שלא יהיה חשש אבן משכית. ונקרא "משכית" לשון סככה, כמו סוכה, שהאבנים סוככות על הארץ. והנה, היום הריצוף מובן וברור לנו, אבל צריך לדעת שבזמנם לא היה ריצוף; לכל אדם היה עפר בביתו, וכשרצו לנקות מעט הביאו עפר נקי. רק לעשירים היו ארמונות מרוצפים. ולכן "הון עשיר קריית עוזו וכחומה נשגבה במשכיתו" - בחדרים הפנימיים, הצפונים והחשובים, המרוצפים, ששם נמצא עושרו.
רבנו יונה: הביטחון בעושר הוא סיבת הנפילה
רבנו יונה אומר: הצדיק, כמו שראינו בפסוק שלפני כן, בוטח בהשם; והעשיר בוטח בעושרו, וזו חומתו הנשגבה בחדרי משכיתו. והוא מסביר שהביטחון בהשם יתברך הוא עצמו הישועה מן הצרה - אם אתה בוטח בהשם, השם יושיע אותך. ולעומת זאת הביטחון בעושר הוא סיבת הנפילה של האדם. וזה חידוש: היה ניתן להבין שאם אתה בוטח בהשם יש לך הצלה, ואם אתה בוטח בדבר אחר אין לך הצלה; אבל לומר שהדבר עצמו יהיה סיבת נפילה? מחדש רבנו יונה שכן, הביטחון בעושר הוא סיבת הנפילה מן השלווה, כמו שכתוב:
לִפְנֵי־שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֶב־אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה׃ (יב)
יגבה ליבו ויבטח בעושרו - ומה בא אחר כך? שבר. "בוטח בעושרו הוא ייפול" (לעיל פרק י"א, פסוק כ"ח). הייתי יכול להבין שהבעיה בביטחון בעושר היא שאינך בוטח במי שאמר והיה העולם, כלומר חיסרון פסיבי. אומר רבנו יונה: לא, אתה אקטיבי - במקום השם שמת לך משהו אחר, את העושר, את הכסף, וזה הרבה יותר גרוע, ולכן זו סיבת הנפילה. וזה שנאמר "וישמן ישורון ויבעט": עצם הביטחון בעושר מביא אותו לבעוט בהשם יתברך, ובזה הוא מכפיל את חטאתו.
חובת הלבבות: "אי אלוהימו צור חסיו בו"
יתרה מזו, מי שבוטח בעושרו, הרי זה כעין מה שאומר חובת הלבבות על אדם הבוטח בדבר זולתי השם יתברך. גם כאן היה ניתן להבין שהבעיה היא רק שאינך בוטח בהשם; אומר חובת הלבבות: הבעיה חמורה בהרבה. הקדוש ברוך הוא אומר: אתה בוטח במשהו אחר מבלעדיי? אניח אותך ביד אותו דבר שבו אתה בוטח. וזה כבר גרוע מאוד. וזה פסוק מפורש בתורה: "אי אלוהימו צור חסיו בו, אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה". אומר הקדוש ברוך הוא: איפה האלוה שאתה בוטח בו ועליו אתה נסמך? להם אתה מנסך, להם אתה זובח - יקומו ויעזרו לך. אתה סומך עליו? הנה, אני מוסר אותך בידו; גש אליו שיעזור לך. ומי יעזור לך? אמריקה? בבקשה, גש לנשיא ובקש ממנו רשות לבנות מרפסת בגילה, תתמקח איתו על כמה מטרים. הצבא יעזור לך? במי אתה בוטח?
ומדוע זה כך? כי כשאדם בוטח בדבר מה, הוא כביכול נותן כוח לאותו דבר. כשאני בוטח בהשם, זו בחינת "תנו עוז לאלוקים" - ודאי לא להשם יתברך בעצמותו, שכבר דיברנו כמה פעמים שבעצמותו אין מוסיפים לו ואין גורעים ממנו כלום, והדברים מדברים רק בהשתלשלות הספירות; אבל זו בחינה של "תנו עוז לאלוקים". וכשאדם בוטח בעבודה זרה שלו, הוא כביכול נותן לה כוח, ואומר לו הקדוש ברוך הוא: בבקשה, שהכוח הזה יעזור לך. אתה מסיר כוח מאת השם ונותן כוח לדבר הבל אחר, שהוא יעזור לך. אבל אם אתה בוטח בהשם יתברך - הגעת למקור, הגעת ליסוד, ואז יש לך ביטחון גמור להינצל מכל נזק.
הגאון מווילנה: שני מיני יצר הרע
מפורסמים דברי הגאון מווילנה שישנם שני מיני יצר הרע: פנימי וחיצוני. מהו היצר הרע החיצוני? לפעמים הוא השכן שלך. התחלת לקיים מצווה, להדר בדבר מה, או שאדם רחוק התחיל לשים כיפה - ומיד: מה השטויות האלה? מה הדברים האלה? מה קרה לך, הכול בסדר אצלך? זה היצר הרע שבא מבחוץ, "לפתח חטאת רובץ" - הוא מבחוץ, והוא זה שבא להפריע לי מקיום מצוות השם. אני רוצה ללמוד - הוא בא להפריע בלימודי; אני רוצה לקיים מצווה - הוא בא לקלקל ולהזיק.
לכן, כשאדם יוצא מביתו, מי יגן עליו? אומר הגאון מווילנה: לכן קבעו לו את המזוזה בפתחו. כשאתה יוצא, שים עיניך וליבך על המזוזה, תבטח בהשם ותתפלל אליו - והיצר הרע החיצוני לא יוכל לפגוע בך. וכידוע, הגאון מווילנה היה לומד את שער הזהירות לפני שיצא מביתו, וכמדומני שהיה חוזר עליו שלוש עשרה פעמים. ומה פירוש הדבר? שלצאת מן הבית זו סכנה, יש יצר הרע בחוץ, ומן היצר הרע החיצוני הזה צריך הצלה.
לסיכום:
שני פסוקים סמוכים מעמידים שתי קריות עוז. "מגדל עוז שם השם" - הצדיק הבוטח בהשם מקבל כוח שאינו טבעי, "קוֹוֵי השם יחליפו כוח", ולכן הוא רץ ואינו יגע, הולך בעבודת השם ואינו נעף, ונשגב מכל אויב גשמי ורוחני. הגאון מווילנה מראה שבפסוק אחד גנוזים ארבעת קווי העבודה - קל כנשר, עז כנמר, רץ כצבי וגיבור כארי, שהם תפילה, תורה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה - וכולם נובעים משם בן ארבע. לעומתו, העשיר עשה את הונו קריית עוזו, אך כל חומתו אינה אלא "במשכיתו", בדמיונותיו, ועולם זה עולם הדמיונות הוא. ולא עוד, אלא שהביטחון בעושר עצמו הוא סיבת הנפילה - "לפני שבר יגבה לב איש" - ומי שבוטח בזולתי השם, מניחים אותו ביד מבטחו. אבל מי שבא אל המקור, אל שם השם, יש לו מגדל־עוז אמיתי: כוח לרוץ במצוות והגנה מפני היצר, גם הפנימי וגם החיצוני.