פתיחה
פרק י"ט במשלי ממשיך את קו המחשבה של הפרקים הקודמים: מעמדו של הדל בעיני הבריות, ומידותיו של הנותן. ראינו קודם "וְדָל מֵרֵעֵהוּ יִפָּרֵד" - שכאשר אדם מידלדל ונופל לעוני, רעיו נפרדים ממנו. על רקע זה בא שלמה המלך ומוסיף: בוא ואומר לך על עוד אחת מן הרעות הפוקדות את הדל. בשיעור הזה נלמד שני פסוקים: "עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה" (ה, וכפילותו בפסוק ט), ו"רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב" (ו), על פי רבנו יונה, הגאון מווילנה, המצודות והמלבי"ם.
עד שקרים - הרעה שמביאה העניות
עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה, וְיָפִיחַ כְּזָבִים לֹא יִמָּלֵט. (משלי יט, ה)
אומר רבנו יונה: אחרי שלמדנו "ודל מרעהו יפרד", מוסיף שלמה ומגלה לנו עוד מן הרעות הפוקדות את הדל - שמחמת עוניו הוא מגיע לידי כזב. הוא חייב כסף לבני אדם, הפקידו אצלו פיקדון והוא איננו מחזיר. וכפי שאמר דוד המלך: "פֶּן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי" - על ידי שאהיה רש, אני עלול לגנוב. הדלות מעבירה את האדם על דעתו, עד שהוא נעשה עד שקרים ומפיח כזבים. ומהו "יפיח כזבים"? מסביר רבנו יונה: אדם שמפריח את הכזבים בפיו, במבטא שפתיו - זהו מפיח כזבים.
אף העניות היא שמביאה אותו להיות עד שקר: הבטיחו לו תשלום תמורת עדותו, והוא נענה. זוהי אחת מצרות הדלות, שהיא מביאה את האדם לעבור על דעת קונו. ועל כך אומר הכתוב "לא ימלט" - בסופו של דבר על אחד השקרים יתפסו אותך. תיפול באיזשהו כזב, ומשם כבר יכניסו אותך מאחורי סורג ובריח לשנים ארוכות. באחת מן הגניבות ייתפס. לא ייתכן שאדם החי בקביעות בשקר ובכזב יינקה ויימלט - באיזושהי הזדמנות יתפסו אותו.
מדוע על העד נאמר "לא ינקה" ועל הכזבן "לא ימלט"?
שימו לב להבדל הלשוני: על עד השקרים נאמר "לא ינקה", ואילו על המפיח כזבים - "לא ימלט". מסביר רבנו יונה: המפיח כזבים נענש יותר. מהו עד שקר? אדם ששכרו אותו לבוא לבית דין ולהעיד שקר כנגד חברו. כמה פעמים זה יכול לקרות? פעם בחודש? פעם בשנה? ובפרט שאם ישתמש בשיטה הזו יותר מדי, מהר מאוד יעלו על כך בתי הדין: רגע, האיש הזה ראה גם את המקרה ההוא וגם את המקרה הזה, ובשניהם צעקו הנתבעים שזה שקר וכזב - האיש הזה חשוד בעינינו. אדם אינו יכול להעיד שקרים ללא קץ; הוא שורף את עצמו במהירות. וגם: כמה כבר ישלמו לו כדי שיבוא ויעיד.
לעומת זאת, להפיח כזבים אפשר כל היום. יש אנשי כזב שאצלם זו רעה חולה בנפש: הם משקרים בלי סיבה, בלי טעם, ממציאים המצאות, מספרים סיפורים, מספרים היכן היו ומעולם לא היו שם, מדברים על מה שעשו ולא עשו מעולם, רק להתרברב. להפיח כזבים זה ללא מגבלה.
וכאן הדבר דומה לְמה שאומר החפץ חיים על לשון הרע: כל התאוות - כשמילאת את תאוותך, נסתמה תאוותך. אכלת עד המקסימום האפשרי, זהו, אתה נח. בכל תאווה ותאווה יש שלב שבו היא מתמלאת. אבל הלשון לעולם אינה מתעייפת. אדם מדבר ומדבר ומדבר, ואינו אומר "כואבת לי הלשון, אנוח קצת". לדבר אף פעם לא קשה, ולכן הדיבורים הרעים הם אינסופיים. אותו רעיון כאן: מי שמפיח כזבים עושה זאת בוקר, צהריים וערב. לכן מצבו קשה הרבה יותר מן העד: העד שקרים "לא ינקה" - יש עוד אפשרות שיימלט, שהרי כמה ישקר, פעם בחצי שנה; אבל המפיח כזבים "לא ימלט" - בוודאי ייתפס, יעלו על כזביו וידעו הכול: אדם זה כזבן הוא, אל תאמין לשקרן כרוני, אל תאמין למילה היוצאת מפיו.
הכפילות בפסוק ט - להעיר את העצל משנתו
עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה, וְיָפִיחַ כְּזָבִים יֹאבֵד. (משלי יט, ט)
מעיר רבנו יונה: בוא וראה שגם בסוף העניין חוזר שלמה על אותו רעיון, ושוב רואים את החומרה היתרה במפיח כזבים - הוא "יאבד" לגמרי, ואילו עד השקרים רק "לא ינקה".
ומה כוונת שלמה בכל זה? אומר רבנו יונה: להעיר את העצל משנתו. יש אדם שהוא עני מפני שכך נגזר עליו - כאבן עזרא, שחיבר על עצמו שיר שלם על גודל צרתו: אם אמכור תכריכים יפסיקו אנשים למות, אם אמכור נרות לא תשקע השמש. יש שנגזרה עליו גזירת עניות. אבל לא תמיד זה המצב. הרבה פעמים אדם עני מתוך עצלות. מציעים לו עבודה - "מה, בשביל ששת אלפים שקל אני אעבוד? שיציעו הצעה רצינית". ובינתיים הוא אינו עובד, מתבטל, מבזבז את זמנו, גם למדרשה אינו בא וגם לכולל ולניצול הזמן לתורה אינו הולך. מה עשית? בזבזת את זמנך והבאת על עצמך עניות. "וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה" - אם תנמנם כל היום, לא יהיה לך אפילו מה ללבוש.
זוהי כוונת שלמה: לגנות את מצבו של העני הצריך לבריות, שהרי "דל מרעהו יפרד", והוא עלול להיאלץ להפיח כזבים כדי להתפרנס. אל תחפש דרכים עקלקלות; לך וחפש עבודה מסודרת, עבוד כראוי, פרנס את בני ביתך ביושר, ולא תגיע חלילה למצב של "פן איורש וגנבתי". תתנער מן העצלות.
הגאון מווילנה: מה בין שקר לכזב
הגאון מווילנה מקדים הבחנה שגם המלבי"ם נוקט בה, וכן רוב מבארי המילים: מה ההבדל בין שקר לכזב? השקר - כבר בשעה שהוא מדבר אין בדעתו כן. השקרן מבטיח להביא לך מחר, ולרגע לא התכוון להביא לך דבר, לא מחר ולא בעוד עשרים שנה. הכזבן לעומתו הוא אדם שאכן חשב להביא, אבל בלילה נמלך בדעתו: "מה אני, פראייר? למה אני צריך להביא לו?" ולמחרת הוא יוצא ממנו בתירוץ: לא היה לי, לא עברתי ליד הבית, מישהו היה אמור להביא לי ולא הביא. זה נקרא כזב.
כזב הוא מלשון "נחל אכזב" - "הַנַּחַל אֲשֶׁר כָּזְבוּ מֵימָיו", שמימיו נפסקו. וכן הביטוי "אכזבה": אכזבה יש רק כשהייתה ציפייה. אם מראש לא הייתה ציפייה, אין אכזבה. אצל הכזבן הייתה תוכנית, הייתה כוונה לתת, ובסוף ירד מזה. זה ההבדל: בכזב הייתה בעבר תוכנית אמיתית לעשות, ובסוף הפסיק.
"לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה"
אומר הגאון מווילנה: כך הדבר גם בתורה, וכלשון תפילתנו "שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה". שקר - זה מי שלומד ואינו מקיים, וכבר בשעה שהוא לומד אין בדעתו לקיים את מה שהוא לומד. ולמה הוא לומד? כדי להוציא תואר: אמרו לו שכדי לקבל תואר צריך כך וכך סימנים בשולחן ערוך, כך וכך דפי גמרא - והוא לומד. זהו "ניגע לריק", הוא לומד לשקר, אין לו מראש שום כוונה לקיים מאומה. ולפעמים גרוע מזה - לומד לקנטר.
ולעומת זאת כזב הוא "נלד לבהלה": מי שלמד על מנת לקיים וגם קיים, אבל לא החזיק מעמד. קיים תקופה קצרה ואחר כך זנח הכול ופרש. זהו אכזב - התחיל ולא המשיך. "לא ניגע לריק" - כנגד השקר, שהרי ללמוד רק לשם תואר הוא ריק, אין בו ממש. "ולא נלד לבהלה" - כאן כבר יש תוצאות, נולד ילד: הוא קיים את מה שלמד, המעשה נתן פירות. אבל הילד הזה "לבהלה", אין לו המשכיות. התחלת לקיים מצוות והפסקת. שנה ופירש - קשה מכולם.
ומכאן מפרש הגאון מווילנה את הפסוק: "עד שקרים" - זה אותו אחד שמתחילה כל כוונתו ללמוד לשם קנטור, לשם תואר ולשם כבוד, ולא כדי לקיים מצוות ה'. עליו נאמר "לא ינקה", והוא כנגד "לא ניגע לריק" - אדם כזה ישלם על כך מחיר. "ויפיח כזבים" - זה מי שלמד וקיים ובשלב מסוים הפסיק, והוא כנגד "ולא נלד לבהלה". עליו נאמר "לא ימלט", ומידה כנגד מידה: בהתחלה היה לך רצון להיטיב, למדת כדי לקיים ולעשות רצון הבורא, הייתה לך כוונה טובה, ואחר כך נתהפכה כוונתך לרעה - "אין לי כוח, תעזוב". כך גם בעונשו: בתחילה לא תבוא עליו הרעה, אבל כשתבוא - לא יימלט ממנה. אצלו התחיל טוב וסיים רע, וכך גם הפורענות תתחיל ברחמים ותסתיים בלי מנוס.
מצודת דוד: העדות, ההזמה ודין שמים
המצודת דוד מפרש את הדברים כפשוטם: "עד שקרים" - עד שבא להעיד עדות שקר בבית דין. כאשר העד הוזם, מקיימים בו "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו", ואז לא רק שאינו נקי, אלא מקבל את העונש באותה מידה: רצית שיהרגוהו - יהרגו אותך. אבל לפעמים לא ניתן להזים אותו: לקחו עד שקר שהיה לו סיפור כיסוי מלא, ואיש לא הצליח לומר לו "עמנו הייתם באותה שעה במקום אחר". אם לא הוזם, אי אפשר לעשות לו כאשר זמם, ונדמה שיצא נקי. על כך אומר הכתוב: אל תדאג, "עד שקרים לא ינקה".
וכאן ההבדל בינינו לבין אומות העולם. אצל הגויים, מי שאמור להוציא את האמת לאור הוא בית המשפט. לכן כשהם רואים עוול במשפט, או שהדין לא נפסק כפי שהם מבינים - ויכול להיות שהם מבינים נכון - או שעבריין שפגע בבנם ורצח לא קיבל את העונש הראוי בעיניהם, הם יוצאים בהפגנות, עושים רעש, אינם שוקטים ואינם שלווים. מדוע? מפני שבעיניהם מי שמוציא את הצדק הוא בית המשפט, נקודה. וכך גם, לצערנו, אלה שהולכים במנהגי הגויים ורחוקים מן התורה והמצוות.
לעומת זאת, היהודי שומר המצוות לרוב אפילו לא יגיע לאולם המשפט. "היום היה משפטו של המפגע" - ומה זה משנה לי? מה משנה לי מה יאמר בית המשפט? אני יודע שאותו קרוב שנהרג בפיגוע - כך נגזר עליו מלמעלה. ומה עם המפגע? אני יודע שלמעלה יש מחבת, וכבר מחממים אותה זמן רב. מתי שיגיע - אין זה משנה לי אם בעוד שנתיים או בעוד חמישים שנה, אם בסיכול ממוקד או שימות על מיטתו; למעלה הוא יקבל את המגיע לו. זהו "לא ינקה": גם אם בית הדין כאן בארץ לא נפרע ממנו על רשעו, מדין שמים לא ינקה, ואת עונשו יקבל כראוי לו. אל תאמר "הנה ראיתי שיצא נקי, בא לבית משפט וקיבלו את דבריו" - בסוף ישלם בדין שמים.
ולעומת זאת "ויפיח כזבים לא ימלט": היות שהוא רגיל תמיד לדבר כזב, בסופו של דבר יעיד גם בבית המשפט בכזב, ואת האדם הזה יתפסו אי פעם ויזימו אותו, ואז לא יימלט מן העונש, ויקיימו בו "ועשיתם לו כאשר זמם" בדיוק כפי שזמם לעשות לאחרים.
רבים יחלו פני נדיב
רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב, וְכָל הָרֵעַ לְאִישׁ מַתָּן. (משלי יט, ו)
מהו נדיב? אומר רבנו יונה: נדיב ייקרא המתנדב ונותן לפי יכולתו וכמסת נדבת ידו, וגומל חסד ומטיב לחבריו מעמל נפשו וטורח גופו, ודורש טוב לבריות. במילים פשוטות: אדם שמחפש להיטיב בכל דרך שהיא - בכסף כפי מסת ידו, בגופו כשהוא עוזר ומסייע לחברו, ובנפשו כשהוא מרגיע ומדבר דברי תנחומים על ליבו. זהו גדרו של נדיב.
ממילא מובן מדוע "רבים יחלו פניו": אדם כזה הוא מפעל חסד מהלך, וכל מי שפוגש בו יודע שאצלו בוודאי יקבל עזרה. לא כן אצל אחרים: אתה פונה לפוליטיקאי - "תפנה לעוזר שלי, לעוזר של העוזר של ראש הלשכה", והכול כדי להיפטר ממך. אתה בא לעשיר ומספר לו על מפעל חסד או על ישיבה קדושה - "הנה הטלפון של המזכיר, אל תפעיל עליי לחצים". מאדם כזה אינך מצפה להרבה. אבל מי שהוא בגדר נדיב, שכל כולו נתינה - רבים יחלו פניו. "יחלו" כמו "ויחל משה": יפנו אליו ויבקשו ממנו עזר ותועלת.
"וכל הרע לאיש מתן" - לפי רבנו יונה, "הרע" כאן מלשון שבח, כמו שאומרים "יש להריע לו" על אדם שעשה כך וכך. כל השבח הוא לאיש מתן, לאדם הנותן מתנות גדולות ברוב נדיבותו; על ידי כך יוצא לו שם, וראוי הוא לשבח. ומוסיף רבנו יונה שייתכן שנדיב ואיש מתן עניין אחד הם, ששניהם מדברים באנשים שכל כולם נתינה, וסוף הפסוק מבאר את תחילתו. ולפי זה אפשר לפרש "הרע" מלשון רעים: כולם רעיו של האיש הנותן והמעניק לאחרים.
האם ראוי לשאוף לעושר?
מה למדנו כאן משלמה? שאלה גדולה עומדת לפנינו: האם נכון לשאוף לעושר? התשובה אינה חד־משמעית. מצד אחד אנו רואים שהעושר מביא את האדם לידי גסות, והעולם הזה אינו אלא פרוזדור - ומה לך לרדוף אחר תאוות והנאות? ודוד המלך אומר "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי", והתורה אומרת "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ" - העושר מרחיק. מצד שני, אנו מתפללים "חיים שיש בהם עושר וכבוד", ובכמה וכמה תפילות מזכירים את ענייני העושר כדרישה לגיטימית שהכניסו לנו כחלק מן התפילה.
ורבנו יונה פותר לנו את הבעיה במשפט אחד: "ובא המקרא הזה להורות התועלת שישיג אדם מן העושר, ותכלית מעלתו הוא החסד והמתן". יש תועלת בעושר, ותכלית מעלתו היא הנתינה - בשביל זה נתנו לך. "כי נכון לטרוח ולעשות חיל על הכוונה הזאת": אם זו כוונת שאיפתך לעושר, היא טהורה, וזו דרך נכונה לשאוף לעושר - כדי שיהיה לי לתת לאחרים, כדי שאוכל להנהיג ולסייע לעוד אדם. ואם ימצא אדם בנפשו תאוות חסד ונדיבות לב, ראוי לו להימשך אחר העושר ולטרוח בו.
ווארט על ההתחלה והסוף
אבל צריך להיזהר מאוד. אחד מגדולי ישראל אמר ווארט - ואיני מתכוון חלילה לכלול בו אף אדם, אך ייתכן שיש בו קצת מן האמת: מה ההבדל בין ראש ארגון חסד לראש כולל או ראש ישיבה? ראש כולל, אמר, מתחיל שלא לשם שמים - אני רוצה משרה, חשיבות, כבוד, תלמידים, וגם משכורת; ראש כולל מקבל משכורת מכובדת יותר מאברך. אבל אחרי תקופה זה הופך להיות לשם שמים: הוא רואה כמה קושי יש בזה, וכמה בזיונות הוא סופג מן האברכים, שתמיד יש להם ביקורת עליו - למה איחר במשכורת, למה הוריד לו בגלל איחור. הוא רואה כמה טרחה וכמה דם הוא יורק עד שמצליח להביא תרומה כדי לעמוד במשכורות האברכים - ומסיים לשם שמים.
ובארגון חסד, אמר, הדבר הולך הפוך. מתחילים לשם שמים: אדם פותח מחסן קטן בביתו, בלי שום הכנסה ובלי רווח, משאיל כלים לחולים - הכול לשם שמים. ולאט לאט הדבר הופך ממוסד, יש הוראות קבע, וזה נעשה עסק. הוא כבר נוסע בג'יפ ולא הולך ברגל כמקודם, וברוך השם יש לו דירה, ובתור ראש ארגון מגיעה לו משכורת. מתחיל לשם שמים וגומר שלא לשם שמים. ושוב אני חוזר ומדגיש: אין כאן הכללה חלילה, ויש הרבה אנשים שמתחילים לשם שמים ומסיימים לשם שמים, ואין לחפש דמויות במשפט הזה - אבל גם דברים כאלה יש.
הגאון מווילנה: שר בתורה ואיש צדקה
הגאון מווילנה מפרש בפשט: רבים מבקשים את פני השר, והאדם שנותן מתנות - כולם רעים ואהובים לו; הוא מחלק ונותן ומעניק, וכולם חברים שלו. אך כדרכו, הגר"א לומד את הכול בהקשר לתורה. "רבים יחלו פני נדיב" - רבים מחלים את פניו של השר בתורה, כלשון "הלוואי כשר לפני המלך וכעבד לפני המלך". מי שהוא שר בתורה, גדול בתורה, רבים מחלים את פניו: ראשית, אולי יסכים ללמוד עמי, שהרי כל אחד היה שמח שאדם גדול יהיה חברותא שלו. וכנגדו "וכל הרע לאיש מתן" - הגדול בצדקה, שכולם רוצים להיות רעיו כדי לקבל ממתת ידו. יש גדול בתורה ויש גדול בצדקה: הגדול בתורה - רבים יחלו פניו שילמד עמם; ואיש המתן - כולם רוצים את קרבתו.
הביאור השני של הגר"א: בעולם הבא
עוד מפרש הגאון מווילנה שהפסוק אינו מדבר בעולם הזה אלא בעולם הבא - ובעצם גם וגם. "רבים יחלו פני נדיב" - הגדול בתורה, רבים מייחלים לפניו הן בעולם הזה והן בעולם הבא. בעולם הזה, כפי שהסברנו, רוצים שילמד עמם. ובעולם הבא - הרשעים ממתינים שתבוא נפש הצדיק, כדי להוציאם מן הגיהנום. שנאמר "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ, גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה". ומי הם "עוברי בעמק הבכא"? כמעט אין צדיקים שאינם רואים פני גיהנום; הצדיקים עוברים דרך הגיהנום כדי להוציא משם נשמות שהן משורש נשמתם ולתקנן. והרשעים מייחלים: מתי כבר יבוא הנדיב, מתי יבוא הגדול בתורה ויוציא עמו את נשמותינו מעמק הבכא.
ואגב זה כבר הזכרתי לכם פעם את דברי המהרש"א על מה שאמרו חז"ל שהרשעים אפילו על פתחו של גיהנום אינם שבים בתשובה. איך ייתכן - הוא רואה שלוקחים אותו לגיהנום ואינו שב? אלא, אומר המהרש"א, הוא בטוח שהוא צדיק גדול כל כך, ואם מוליכים אותו לשם, הרי זה רק כדי שיעבור ויוציא משם נשמות של רשעים ויקחן עמו לגן עדן. רק לאחר שמכניסים אותו פנימה ואומרים לו "אדוני, התנור שלך", רק אז הוא מבין שכאן ישב ולא יביט יה. אבל בפתח - הוא עדיין בטוח שבא לאסוף נשמות רשעים.
ולא רק הרשעים מייחלים לצדיק, אלא גם הצדיקים בישיבה של מעלה. כתוב שיש שמחה בפמליה של מעלה בבוא נפש צדיק - מדוע? כי יש לנו עוד כוח בישיבה. ראש ישיבה שמגיע אליו תלמיד מבריק, אינו שמח? הוא מחפש כאלה, רודף אחריהם, ואף מוכן לשלם. וכך שם: שומעים שעומד להגיע תלמיד מבריק, שנפטר גדול הדור - איזו שמחה יש בפמליה של מעלה. הרשעים מייחלים שיוציאם, והצדיקים מייחלים שיתווסף כוח לישיבה של מעלה ותגיע נפש קדושה נוספת. ועוד: מצפים לו שיבוא ויאמר חידושי תורה, ויגלה להם את מה שנתחדש לו. ואפשר לפרש גם שהצדיקים כאן מייחלים לנפש הצדיק שנפטר, שהרי הרבה פעמים הצדיק שנפטר בא ומלמד אותם תורה - כמו אותם שלמדו עם אליהו הנביא ועם צדיקים אחרים מן העולם העליון. נמצא שרבים מייחלים לפניו: הרשעים, הצדיקים שם, והצדיקים כאן.
"ולאיש מתן" - אדם הזהיר במצוות צדקה, שפתח תמיד את ידיו לעניים, בעולם הבא כולם רעיו ואהוביו. הוא עזר להם ותמך בהם, ולכן שם יהיו לו רעים ואהובים רבים. זהו הביאור השני של הגר"א, שהפסוק מדבר בעולם הבא.
המלבי"ם: ההבדל בין נדיב לאיש מתן
המלבי"ם הוא היחיד כאן שעומד על הבחנה ברורה בין "נדיב" לבין "איש מתן". הנדיב, אומר המלבי"ם, הוא הנותן כפי הראוי, בזמן הראוי, לאיש הראוי - כגון לעני בעת דוחקו. הנדיב נותן לנזקקים; אין הוא שופך כסף בחינם. אתה נזקק, אתה משיא בת, אתה במצב קשה - עכשיו הוא נותן. זהו נדיב. ואילו איש מתן הוא הטיפוס ה"לארג'": ארוחת הערב עליי, השתייה לכל החבורה עליי. אין אנו דנים כרגע בחיוב או בשלילה שבדבר, אלא בהגדרה: מי ששופך מכספו ונותן בלא חשבון, גם לעני וגם לעשיר, ומפזר ממונו - הוא איש מתן. ומי שנותן למי שנצרך, בעת הראויה, כמה שנצרך - הוא הנדיב.
ומכאן, אומר המלבי"ם, שימו לב: לנדיב אין רעים. העשירים אינם רעיו, שהרי אינו נותן להם דבר. והעניים והנצרכים גם הם אינם בגדר רעיו - וכי הוא אומר עליהם "זה חבר שלי"? לא, הם רק מחלים את פניו. העני בא כדל השואל על הפתח, לחלות את פניו ולבקש שירחם עליו, ואי אפשר לקרוא לו "רע". לכן לא נאמר "רבים רעי נדיב", אלא "רבים יחלו פני נדיב". ודייק: "רבים" - ולא "כולם", שהרי העשירים יודעים שממנו לא תצמח להם ישועה ושלא ייתן להם מאומה, וממילא אינם מחלים את פניו.
לעומת זאת באיש המתן נאמר "וכל הרע" - כולם. האיש מתן נותן בלא גבול ובלא סלקציות, לכולם, ולכן כולם רעיו: עניים ועשירים כאחד מתחברים אליו. וזכרו את מה שהסברנו בפסוקים הקודמים: "רע" הוא אדם שמתחבר לחברו מתוך אהבת עצמו, מתוך האינטרס - מה יֵצא לי מן החברות אתך. לכן כולם רוצים להיות רעיו של איש המתן, שכן זו רעות שתצמיח להם טובה: אהיה רעו, וממילא ישפיע ויתן לי מרוב עושרו ומרוב כספו. נמצא שכל ה"רע" שבעולם הוא לאיש מתן.
לסיכום:
למדנו שני יסודות. הראשון - חומרת הכזב: העד שקרים "לא ינקה", והמפיח כזבים "לא ימלט" ואף "יאבד", שכן הכזב הוא בלא גבול, כלשון הרע שאין הלשון מתעייפת ממנה. רבנו יונה קושר זאת לעניות המביאה את האדם לידי שקר, ומזהיר את העצל להתנער משנתו ולפרנס את ביתו ביושר; הגר"א מוצא בזה את "לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה" - הלומד שלא על מנת לקיים והלומד שהתחיל ופירש; והמצודות מלמד שגם כשבית הדין שלמטה אינו נפרע, דין שמים לא ינקה. השני - מעלת הנתינה: הנדיב הוא הנותן לראוי בעת הראויה, ואיש המתן מפזר לכול; רבים יחלו פני הנדיב, וכל הרע לאיש המתן. ותכלית מעלת העושר היא החסד והמתן - ועל כוונה זו נכון לטרוח ולעשות חיל, ובלבד שיישמר האדם שלא תתהפך התחלה לשם שמים לסיום שלא לשם שמים.