פתיחה
פרק ט"ז במשלי עוסק בקשר שבין מעשה האדם לבין הנהגת ה' בעולם: בין השכלת האדם ותכנוניו לבין ההשגחה שמכוונת את הצעדים. בשיעור זה נעמוד על שני פסוקים מרכזיים: פסוק כ' - "מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב וּבוֹטֵחַ בַּה' אַשְׁרָיו", ופסוק כ"א - "לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח". שני הפסוקים יחד מלמדים אותנו שתי אמנויות: אמנות ההתבוננות והביטחון, ואמנות ההמתקה - כלפי הזולת וכלפי עצמנו.
משכיל על דבר ימצא טוב - כוח ההתבוננות
מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב וּבוֹטֵחַ בַּיהֹוָה אַשְׁרָיו׃ (משלי טז, כ)
רש"י מבאר: מי שנותן לב להתבונן בדבריו ולפלס את דרכיו - ימצא טוב. זו הערה פשוטה וקלה: כאשר אדם מתבונן בדברים לפני שהוא עושה אותם, יש לו בהם הצלחה. לעומת זאת אדם ספונטני, שמחליט מיד ועושה הכול בשליפה - אין שום ביטחון שמה שייצא בסוף יהיה טוב. אבל מי שמשכיל על הדבר, מעמיק בו, ורק אחר כך מפלס את דרכיו - באמת ימצא טוב.
ומהו "ובוטח בה' אשריו"? אדם פילס את דרכיו, בדק ועיין, וגילה שיש כאן מצווה גדולה, אבל מאידך גיסא יש בה גם קצת סכנה או חיסרון כיס. לכאורה על פי חשבון ההשכלה לא ראוי לעשות. ובכל זאת הוא אומר: אני אבטח בה' ואעשה. איני מדבר על סכנת נפשות ממש, על מצבים שהסיכוי לצאת מהם חי הוא קלוש - אלא על מצב שבו הוא רואה סיכון מסוים או הפסד כספי, ובכל זאת בוטח בה' ועושה. זה "אשריו". ללמדך שלא די בהשכלה בלבד, שהרי מתוך ההשכלה עלול אדם להגיע למסקנה שלא כדאי. יש שלב שבו האדם צריך לומר: אני מניח את כל החשבונות, אני פורץ קדימה לשם שמים, עושה נחת רוח ליוצרי - אף שעל פי החשבון הגשמי יש בדבר נזק.
הדוגמה הקלאסית היא רות. כשבאה להתגייר, התחילה נעמי לשכנע אותה מדוע לא כדאי לה, וכמה מצבה כבת מלכים במואב טוב יותר. ובאמת, אילו הייתה מתבוננת בחשבון ההשכלה, הייתה אומרת: מה לי להתחבר לעם ישראל כשאני אלמנה ולא נשאר לי כלום? ללכת עם אישה זקנה שאינה עוד חמותי, להגיע לארץ ולדאוג לה - וכי לשכת סעד אני? עדיין צעירה אני, עוד יכולה להתחתן. ומה אלך ללקט גרגירים בשדות של יהודים, ובת מלכים אני? ואחר כך, את מי תשדך לי - זקן בן שמונים, ויש אומרים בן ארבע מאות היה בועז באותו לילה, ומי יודע אם לא ימות מחר - וכך באמת היה. על פי חשבון ההשכלה העסקה הזאת אינה משתלמת כלל. אבל יש המשך לפסוק: "ובוטח בה' אשריו". אדם הולך ועושה לשם שמים, אף שעל פי חשבון הדברים זה נראה מסוכן, נראה הפסד וחיסרון כיס - אבל זו מצווה, להתקרב לעם היהודי, לסייע לאותה אישה מסכנה, לעשות נחת רוח לבורא. אשריו! זכתה וראתה שבעה דורות, זכתה וראתה את שלמה, צאצא ממנה, יושב על כיסא מלכותו. איך זוכים לזה? בהליכה בביטחון בה'.
רבנו יונה: כשההשכלה מראה שאין בכוחך
רבנו יונה מבאר: מי שמשכיל על דבר קודם שיעשה אותו, ומתבונן אם ייצא ממנו דבר טוב - על ידי זה ההצלחה תזדמן בפניו, "ימצא טוב". שכן מחיסרון המחשבה והעצה יקרה הפסד פעמים רבות. ממה באים ההפסדים? מכך שלא התבוננת כראוי, פתחת עסק בפזיזות בלי לעשות סקר שוק; ייתכן שהמוצר נראה לך אגדי, אך אין מתעניינים בו. איני שולל שיש תמיד עניין של מזל, אבל כשאדם אינו בודק את הדברים כראוי - אין שום ביטחון שימצא טוב. וכשישכיל - רוב הסיכויים שימצא טוב.
ומהו "ובוטח בה' אשריו" לדעת רבנו יונה? אדם התבונן והגיע למסקנה שהדבר אכן צריך להיעשות, אלא שהוא רואה שאין בכוחו לעשותו, למעלה מיכולתו. השכיל, עיין, בדק - כך צריך לעשות, אבל אין ביד שכלו להוציא את הדבר אל הפועל. על זה אומר הכתוב: אתה תעשה את שלך והקדוש ברוך הוא יעשה את שלו. תבטח בה' שיסייע בידך לעשות את מה שצריך להיעשות.
הרב מבריסק והמודעות שנגנזו
מסופר על הרב מבריסק, שפעם היו בבריסק בחירות שהיו אמורות להכריע מי ינהל את הקהילה: החופשיים והמשכילים או שומרי המצוות. הדבר נגע להמון עניינים - ניהול השחיטה, הקבורה, ואלף ואחד עניינים שנגעו לעיקרי הדת, והייתה זו מלחמה קשה ביותר. הרב הוציא מודעות כנגד המשכילים, אף שכביכול היה אמור להיות ניטרלי, אלא שכיוון שעת לעשות לה' - הלך הרב ודיבר וכתב בחריפות נגד המשכילים וראשיהם, וקרא להצביע רק לשומרי התורה והמצוות. שמעו המשכילים שהרב התערב, והוציאו מודעות של חירוף וגידוף נגדו: מה הוא לוקח צד, מה לרבנים ולפוליטיקה - ביזיון גמור כלפי הרב.
המודעות של הרב היו אמורות להיתלות, והרב התנה: רק אם יתלו אותן לפחות שעתיים לפני שבת. עד שיצאו מבית הדפוס עבר הזמן, ונשאר פחות משעתיים לכניסת שבת. אמר הרב: בשום אופן לא לתלות. אמרו לו: רבי, הבחירות ביום ראשון, אלו כל סיכויינו, לפחות את המאמץ הזה אנו חייבים לעשות. אמר להם: אם יש חשש ולו הקל ביותר לחילול שבת - איני מוכן, כל המערכה אינה שווה. המודעות נגנזו. אבל המשכילים לא טמנו ידם בצלחת, ותלו את המודעות שלהם. ואז יהודי בריסק ראו מודעות של חירוף וגידוף כלפי הרב - בשעה שהרב לא עשה מאומה ולא אמר דבר, ואיש לא הבין מה רוצים ממנו. ראו האנשים כיצד מרימים יד בתורת משה ומבזים את הרב בלא סיבה. הדבר גרם למהפך, והקהילה האורתודוקסית ניצחה בבחירות בגדול. אמר להם הרב: אתם רואים שמשמירת שבת לא מפסידים? אילו היינו תולים את המודעות שלנו, היינו נותנים לגיטימציה למתקפה שלהם - "הרב מתערב", "הרב נוקט עמדה". משלא עשינו כלום, נתפסו דבריהם כקנטור בעלמא, וזה פעל נגדם כבומרנג.
זהו "משכיל על דבר ימצא טוב" בהמשכו: כשאדם מתבונן ורואה שאין בכוחו לפעול - יש חשש חילול שבת, ואיני יכול - מה שנותר לו הוא "ובוטח בה' אשריו". ומה יהיה עם הבחירות? תבטח בקדוש ברוך הוא. ואז בסופו של דבר זה כבר לא רק "ימצא טוב", אלא "אשריו".
הגאון מווילנא: תורה בהשכלה, תפילה בביטחון
הגאון מווילנא מסביר ש"משכיל על דבר" מדבר על התורה: מי שמשכיל את עצמו ויגע בתורה - ימצא טוב. אבל בענייני העולם הזה אין עניין להתייגע ולהתאמץ, אלא "ובוטח בה' אשריו" - יהיה מאושר גם בעולם הזה וגם לעולם הבא. וכך גם בתורה ובתפילה: בתורה האדם הוא בגדר "משכיל על דבר", עוסק בתורה בהשכל; ובתפילה - "בוטח בה'".
ומה כוונת הביטחון בתפילה? שלא יתפלל לכוונת עצמו דווקא. שהרי "תוחלת ממושכה מחלה לב". מהי תוחלת ממושכה? תקווה גדולה. כשאדם מייחל מאוד לדבר מסוים והדבר אינו בא - יש לו כאב לב גדול. כגודל הציפייה כן גודל האכזבה; מי שאינו מצפה יותר מדי, גם אינו מתאכזב יותר מדי. מתי האכזבה הגדולה ביותר? "לא האמנתי שהוא יעשה כזה דבר, כל כך ציפיתי והאמנתי בו" - הפגיעה גדולה יותר כשמדובר באדם שהייתה לנו ציפייה גדולה ממנו. לכן בתפילה צריך אדם להיזהר שלא תהיה לו ציפייה גדולה מדי, אלא יבטח בה' שיעשה הטוב בעיניו. חושב ה' שמגיע לי - ייתן; חושב ה' שטוב לי יותר שלא יהיה לי - לא ייתן. אני בוטח בה', וזהו האדם המאושר. אבל אם הוא מבקש לצורכו וכביכול אונס את הקדוש ברוך הוא לתת לו - הדבר יגרום לו רק צער.
ואילו בתורה - "משכיל על דבר". שם אתה צריך להתאמץ ולהשקיע. "לא גדלים מברכות". אנשים רבים לוקחים את הילד לצדיק שיברך אותו שיהיה גדול בתורה. נפלא מאוד, ואיני מזלזל, ודאי יש כוח לברכת צדיק. אבל אם הוא יהיה בטלן - וכי הברכה תועיל לו? הברכה תועיל אם ירצה ויחליט לעסוק בתורה באמת, ואז תלווה אותו ותיתן לו סייעתא דשמיא. אבל היא אינה הופכת רשע לצדיק; מברכות לא נעשים צדיקים.
לא להתפלל על דבר ספציפי
לפעמים אדם מבקש דבר מסוים שאינו טוב לו, והנורא מכול - שייתנו לו אותו. הוא בטוח: "ברוך ה', נעניתי". ומה נענית? הזיקו לך. מפני שביקשת והפצרת יותר מדי - נתנו לך, ונגרם לך נזק, שהרי היה מיועד לך משהו טוב יותר, או שמן הדבר עצמו ייצא לך היזק. סיפרתי כאן פעם על אישה שקראתי עליה, שעברה דירה אחרי שחסכו זמן רב, ובאותו יום שנכנסו לבית ניקתה את התריסים, מעדה ונפלה אל מותה, ה' ירחם. אדם יכול להתפלל: ריבונו של עולם, את הדירה הזאת דווקא - ובסופו של דבר אולי שם תהא קבורתו. לכן אל תתפלל בוודאות על דבר מסוים; התוחלת הזאת יכולה רק להזיק לך. אלא "בוטח בה'": ריבונו של עולם, אני סומך עליך שתיתן לי את הטוב ביותר בשבילי.
לכן אמרנו תמיד: לא להתפלל על דבר ספציפי. לא "תזמן לי את הדירה הזאת", "את האישה הזאת", "את הרכב הזה שיסכים למכור לי". אלא: ריבונו של עולם, אתה יודע שאני צריך רכב - תזמן לי את הרכב הטוב ביותר, את האישה הטובה ביותר, את הדירה הטובה ביותר, את העבודה הטובה ביותר. אני הולך לראיון, אני עושה את ההשתדלות; אבל להתפלל שיקבלו אותי דווקא כאן - מי אמר שזה טוב לי? אלא כך יתפלל: ריבונו של עולם, אם המקום הזה יהיה טוב לי - אנא סייע בידי שאמצא חן ושכל טוב בעיני המראיין, שאתקבל בקלות ואצליח. ואם לא - עזור לי להיפטר מהמקום הזה בקלות. לפעמים הטרטור כואב הרבה יותר: מזמינים אותך לעוד ראיון ועוד הזדמנות, ובסוף "מצטערים, אין תקן" - ויצא לך רק כאב לב. לכן: ריבונו של עולם, אם זה לא בשבילי - שייגמר מיד ולא יהיו לי ציפיות; ואם זה בשבילי - שילך בקלות. כך צריכה להיות התפילה.
המלבי"ם: משכיל, מצליח ובוטח
המלבי"ם מבאר: מי שעושה את מעשיו בלי להשכיל, ואינו בוחר את האמצעים הטובים ביותר להצליח - לא ימצא טוב. מהו "טוב"? התכלית. רצית להגיע לתכלית מסוימת ולא בחרת את האמצעים המתאימים - לא תגיע אליה. משל למי שרוצה להגיע ליעד בשעה מסוימת: אם לא בירר מהי הדרך הקצרה ביותר, מהי הדרך הפחות פקוקה בשעות הללו, ומהי הדרך הבטוחה - ייתכן מאוד שלא יגיע ליעד בשעה הנקובה. אבל מי שמשכיל על הדבר, בודק ובוחן כיצד להגיע אל התכלית הנרצית - ימצא טוב ויגיע ליעדו.
ומדייק המלבי"ם: כתוב "משכיל" ולא "מצליח", ויש הבדל ביניהם. כבר עמדנו על כך בספר יהושע: "כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל". לכאורה בשני הביטויים הכוונה להצלחה, ומה ההבדל בין "בכל אשר יפנה ישכיל" ל"בכל אשר יפנה יצליח"? אלא שהמשכיל מצליח על פי מחשבת השכל, מפני שבחר את התנאים הנאותים ביותר להצלחה: בדק את כל הדרכים, בירר מהיכן כדאי לנסוע והיכן יש בעיות. ואילו המצליח - מצליח במקרה, במזל. שואלים אותו: איך הגעת לפניי? והוא משיב: איני יודע, נכנסתי לאוטו ואמרתי "ריבונו של עולם, לאן שרגליי יוליכוני", ובחסדי ה' הדרך הזאת עקפה את הפקקים ואת העבודות בכביש. נסע כ"עיוור", בשיטת מצליח, וליבו מפרפר כל הדרך; אין לו שקט.
אבל אדם שנשאל "על מה אתה מסתמך?" ומשיב "אני הולך עם הריבונו של עולם, אני סומך על הקדוש ברוך הוא" - הוא בגדר בוטח בה', והוא היחיד המאושר. מהו המאושר? השקט והרגוע. שכן גם המצליח וגם המשכיל נתונים במידה מסוימת של מתח, ואילו הבוטח בה' יודע בוודאות שהוא בידי בורא עולם: או שתהיה לו הצלחה, או שגם אם לא תהיה - עצם הביטחון בה' הוא כבר אושר נפשי, שהרי אם לא הצלחתי - רצונו יתברך היה שלא אצליח. לכן אין לו תחושות של פספוס, הפסד וכישלון צורב, כפי שיש למי שלא השכיל או לא הצליח. הוא לא היה במתח מראש, ולא התאכזב בסוף.
ואגב, מה עדיף לאדם - השכלה או הצלחה? למעשה עדיפה הצלחה, שכן הצלחה פירושה מזל, וגם אם אינך עושה דבר, כשהמזל אתך אתה מצליח בכול. ודאי שצריך אדם לעשות את דבריו בהשכל, אבל אם ישאלו אותנו במה לבחור - יש לבחור בהצלחה. וכבר המשילו זאת לוויכוח שהיה בין המזל ובין השכל: השכל טען שבלעדיו אי אפשר לעשות דבר, והמזל השיב שלא יועיל כל השכל אם אין מזל - והחליטו להעמיד את הדבר במבחן.
לחכם לב יקרא נבון - כוחה של המתקה
לַחֲכַם־לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח׃ (משלי טז, כא)
רש"י מבאר: מי שלמד חוכמה מרבו, והוא חכם לב - סופו שייקרא נבון. ומהו נבון? המתבונן בדברים ומפלפל בחוכמתו, המבין דבר מתוך דבר. אם החכמת חוכמת לב מפי רבך, תזכה על ידי זה להוסיף בינה. ואחר שאמר שהלומד חוכמה מרבו זוכה להיות נבון, בא הכתוב ומלמד מהי הדרך ללמד את התלמיד חוכמה: "ומתק שפתיים יוסיף לקח". אם תלמד אותו במתק שפתיים, בנחת ובסבר פנים יפות - התלמיד יוסיף לקח, יקבל את הדברים וילמד טוב יותר. אבל אם תלמד אותו בכעס, ברוגז ובהקפדה - לא יוסיף לקח ולא יקבל את הדברים.
וכיצד יתיישבו הדברים על ליבו של התלמיד עד שיזכה לחוכמה ומשם לבינה? על ידי שהמלמד מטעים את דבריו וממתיקם בטעמים. יכול אדם למסור שיעור, לומר את העקרונות וללכת הביתה; ויכול מורה אחר למסור את אותו שיעור עצמו, אלא שעל כל עיקרון הביא משלים ודוגמאות, קירב את הדבר אל הדעת ונתן לתלמידים להבין אותו על בוריו - ואלה יוצאים מן השיעור אחרת לגמרי. במתק השפתיים אתה הופך את הדבר למובן; ובלעדיו התלמיד לא יוסיף לקח.
רבנו יונה: הבינה שבפה
רבנו יונה מבאר: מי שמחדש דברי חוכמה בשכלו ומבין דבר מתוך דבר - הוא הנקרא נבון, מלשון התבוננות ועיון. "ומתק שפתיים יוסיף לקח" - יוסיף לחכם הלב לקח. כשם שהחכם הנבון מחדש דברי חוכמה בכוח העיון וההתבוננות - לימדת אותו דבר אחד, "אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי", והוא מסיק ממנו מסקנות נוספות ומפלפל ומעמיק - כך הוא מוסיף לקח כשהוא מבטא את דברי החוכמה בשפתיו. כשהוא בא לומר את הדברים ולדרוש אותם ברבים, אין דבריו מבולבלים, רפים וחלשים, אלא אדרבה, תוך כדי דיבור הוא "ימריץ את הטעמים במבטא שפתיו", עד שכל מה שיאמר יהיה מובן לשומעים כאילו הדברים פרוסים לפניהם כשמלה.
והיינו: אחרי שאתה חכם לב ומתבונן בדברים, אתה מגיע בהם להעמקה, ואז כשתבוא לומר אותם - יהיו פרוסים כשמלה. פעם שאל אחד ממגידי השיעורים בדף היומי את אחד מגדולי הדור מהי העצה למסור שיעור טוב יותר. השיב לו: טיב מסירת השיעור תלוי בטיב הכנתו. ככל שתכין אותו טוב יותר והדברים יהיו מחוברים אצלך - יהיה קל לך יותר להעביר ולהבהיר אותם לשומעים. שהרי הקושי הגדול ביותר הוא להבהיר דבר שאצלך עצמך אינו ברור במאה אחוזים. וכבר אמר חכם אחד: מה ההבדל בין המלמדים "רזין" למלמדים "רזין דרזין"? ברזין - המלמד מבין והשומע אינו מבין; ברזין דרזין - גם המלמד עצמו אינו מבין מה הוא אומר. ואם יש לו בעיות בהבנת מה שהוא מוסר, ודאי לא יוכל להעביר את החומר הלאה. לכן כל חזרה נוספת מבהירה לך יותר את הסוגיה, ונותנת לך כוח להסביר את הדברים בבהירות.
כישרון הביטוי אינו העוצמה עצמה
כל זה כשיש לאדם את הכלים המתאימים, שכן יש אנשים שאין להם. החזון איש, גדול הדור, היה חלש מאוד בדיבור; לא היה נואם ולא איש דברים. גם רבי חיים קנייבסקי לא היה דרשן גדול. פעם הביאו את החזון איש לכולל חזון איש שימסור שיעור, ומספרים שדיבר רבע שעה, גמגם, הסמיק וירד - וזה היה ניסיונו היחיד. עוצמות אדירות היו לו בראש, אך לא כל מי שיש לו עוצמות אדירות ניחן בכישרון להוציאן ולבטאן. וגם להפך: לא כל מי שמסוגל לבטא ולהסביר דבר בבהירות סימן שיש לו עוצמות. אלו שני כוחות נפרדים.
אגב, כוח הדיבור נמצא בחלק השמאלי של המוח, ואצל האישה החלק השמאלי חזק יותר ואצל האיש החלק הימני. לכן כמעט לא תמצאו נשים מגמגמות; אין להן בעיות דיבור, ניתנו להן תשעה קבין. הן מדברות בשטף, אינן נתקעות. ואילו גבר - רואים שיש לו קושי עד שהוא מתחבר עם מישהו ופותח עמו בדברים. האם זה אומר שנשים חכמות יותר? אין לזה קשר. זהו כוח מסוים שנתן ה' לאדם. אבל ודאי שמי שיש לו כוח הדיבור, וישנן את הדברים וימתיק אותם לשומעים - דבריו יהיו ברורים הרבה יותר ויתקבלו על הלב.
להוציא את הדברים בפה
אני מבקש להוסיף על קו זה של רבנו יונה: כשאדם רוצה להבין דבר על בוריו ולבדוק אם באמת הבין אותו נכון - מה עליו לעשות? לקחת ולהסביר את הדברים למישהו אחר. זהו המבחן. פעמים רבות אנו קוראים משהו, ואחר כך מישהו מבקש שנסביר לו - ואתה נתקע ומגלה שאין זה ברור לך לגמרי. "רגע, קודם קראתי והיה נראה לי שהבנתי". זו טעות נפוצה מאוד: בשעת הקריאה נדמה לך שהבנת, וכשתבוא לבאר תראה שהדברים מוקשים. יש עוצמה גדולה בהוצאת הדברים מן הפה כדי לברר אותם.
כך היו לומדים גדולי ישראל. כך מובא על החפץ חיים, וכך על הרב אלישיב. ראיתי אחד מגדולי ישראל שכתב בקבלות שלו - הוא למד בכולל עם הרב אלישיב באוהל שרה - "לסכם את הסוגיה בפה ובקול לאחר לימוד הסוגיה, כמו שעושה רבי יוסף שלום". היה לרב אלישיב חברותא שלמד אתו שנתיים ומעולם לא דיברו ביניהם. כיצד? הרב אלישיב היה קורא את הגמרא ואומר: אביי שואל, איך ייתכן שתאמר כך, הרי אם קודם אמרנו אחרת, חייב להיות שהדין הפוך - הוא היה מגיד שיעור לעצמו, ממש יושב ומוסר שיעור. ולא רק זאת: כשסיים את הסוגיה, היה חוזר ומסכם בעל פה - אביי טען כך, ורבא השיב שאין הדבר ייתכן, והתוספות מסבירים שרבא חולק על אביי בנקודה אחת ומסכים עמו בשנייה. ואחר כך: מה המסקנות להלכה - אם הזיק את חברו שלא במתכוון הדין כך, ואם בשעה שישן הדין כך, ולדעת הש"ך כך ולדעת הסמ"ע אחרת. וזה שישב לידו - היה לו מגיד שיעור פרטי, שנתיים שלמד עמו בלי להחליף מילה. עכשיו מובן מדוע בכל סוגיה שלמדו אתו, ואפילו בסוגיות נידחות שאיש אינו לומד, הייתה לו בהירות בלתי רגילה, פורס את הדברים כשמלה עם כל השיטות, ראשונים ואחרונים ומסקנות להלכה. ודאי שהייתה לו גאונות עצומה, אבל צורת הלימוד הזאת היא שגרמה שהדברים יהיו בהירים ומחוברים אצלו.
לפי זה אפשר להכניס גם בפסוקנו: "לחכם לב יקרא נבון" - ודע לך, "ומתק שפתיים יוסיף לקח": אם תמתיק לעצמך את הדברים, תוציא אותם משפתיך ותבאר אותם לעצמך - זה יוסיף לך לקח והבנה שלא היו לך קודם. ואני רואה זאת בעצמי פעמים רבות, בעיקר בלימוד הגמרא. יש לי שיעור יומי בגמרא, ולא אחת תוך כדי מסירת השיעור אני עוצר: רגע, איך ייתכן, יש כאן קושי גדול. אני מעיין ומגלה כאן ראשון שמאיר וכאן אחרון שמאיר. ואני שואל את עצמי: מדוע כשהכנת את הסוגיה לא ראית זאת? מפני שאז לא הוצאתי את הדברים בפה. אבל כשאני מוציא בפה - "זה אומר כך" ואחר כך "זה אומר כך" - פתאום אני שם לב שהדברים לכאורה סותרים, ואני עומד על כך. זהו שאמרה ברוריה, אשתו של רבי מאיר, לאותו תלמיד שראתה אותו לומד בלחש: אל תקרא "חיים הם למוצאיהם" אלא "למוציאיהם" - למוציאיהם בפה. ולא רק להוציא, אלא להמתיק בשפתיו ולבאר, ועל ידי זה תגדל ההבנה וההעמקה.
ההמתקה שאצל הרשעים - וההמתקה שבמצוות
אומר רבנו יונה: כך אנו רואים גם אצל הרשעים, שנאמר באיוב "אם תמתיק בפיו רעה". הרשעים מוסיפים חיזוק בשפתיים לרעה שלהם: מביאים טיעונים וצידוקים לכל ההבלים והתאוות, והכול הם ממתיקים בשפתיהם. וזה מה שאתה צריך לעשות, להבדיל אלפי הבדלות, בתורה הקדושה: להמתיק את הדברים בשפתיים ולבאר אותם כדי שהלב יימשך אחריהם.
ואוסיף כאן נקודה: כשאדם לומד דבר מסוים או מקיים מצווה, חשוב מאוד שימתיק אותה לעצמו. כבר דיברנו על כך בארוכה, ואתן רק את המשל. יעקב אבינו, לאחר שבא אליו המלאך ואמר לו "ראיתי את כל אשר לבן עושה לך", ונתברר לו שמלאך מלווה אותו כל הדרך, נצטווה לשוב לארצו. הגיע הזמן לעזוב את לבן, ויעקב צריך להודיע זאת לנשים. הוא קורא להן לשדה, הרחק מכל מכשירי הציטוט של לבן, עורך ועידה ואומר להן: אתן יודעות כמה רע ומר לנו כאן, כמה אביכן החליף את משכורתי עשרת מונים, ובסופו של דבר לא קיבלנו ממנו מאומה - ומאריך לספר להן כמה רע להן שם. ורק לאחר מכן אומר: וחוץ מזה, גם הקדוש ברוך הוא אמר שעלינו לעזוב. ואז הנשים משיבות: ודאי, קום ועשה, שהרי "ויאכל גם אכול את כספנו". ונשאלת השאלה: מדובר באימהות הקדושות, רחל ולאה, בלהה וזלפה. כשצריך ללכת על פי ציווי ה' - די היה להודיע להן: בורא עולם נגלה אליי, מחר אורזים והולכים. וכי מישהי הייתה מערערת? אנחנו לא היינו אומרים דבר, ורחל ולאה יאמרו? מדוע צריך לספר את כל מה שסבלנו שם?
אומרים בעלי המוסר: למד מכאן, שגם כשאתה צריך לומר לאדם דבר שהוא הכרחי בשבילו וחובה לעשותו ואין מקום להתחמק ממנו - המתק לו את הדברים, שיעשה אותם ברצון. וכך גם כשאתה מחנך את בנך למצווה: אל תאמר לו "אין חוכמות ואין בחירות, חייבים, אין לך ברירה, אנחנו יהודים וכך צריך". מה גידלת בזה? ילד ממורמר שיאמר: תראו, אנחנו הדתיים רק סובלים, חייב כך וחייב כך ואבא אומר אין ברירה - אז למה שאסבול? יש כאלה שאינם סובלים, ובשלב מסוים אחליט לעבור לכת שאינה סובלת. אבל אם אתה ממתיק לו את הדברים ומראה לו איזו שמחה יש בעבודת ה', ואיזו זכות להיות עובדי ה', וכמה מסכנים אלה שבחוץ ששתו עיניהם מראות, וכמה שכר יש על כל מצווה - הוא יקיים את המצווה, אבל בשמחה ומתוך רצון.
וזה מה שכתוב כאן: "לחכם לב יקרא נבון, ומתק שפתיים יוסיף לקח". גם בדבר מצווה, גם בדבר הכרחי - המתק אותו בשפתיך. אמור כמה הדבר טוב ומשובח וכמה תועלת תצמח לי ממנו. חז"ל בהרבה מקומות מראים לנו את התועלת שבמצוות, ואפילו תועלת גשמית: מי שעושה כך ניצול מדבר זה, ומי שנוהג כך לא יראה מחלה כל ימיו. וכי צריך לומר "לא, זה לא חשוב"? להפך - טוב שתדע שכשאתה מקיים מצווה אינך מסכן, ושיש בזה תועלת וברכה והצלחה. וכשעושים רע - "כי יהיה לך למוקש": זה מוקש, זה יכול להתפוצץ, היזהר, זה מסוכן. טוב שאדם מכניס זאת לעצמו, וזה יביא אותו לקיים את המצוות ביתר שמחה. שהרי המצוות לטוב לנו, וכמו שהתורה אומרת בפירוש "כי לקח טוב נתתי לכם". אתה צריך להכניס לעצמך שזה טוב לי, ולא לומר "זה רע, אני מסכן, אני סובל, אבל ה' אמר ואני חייב" - זה גורם למאוס במצוות ה'. את מלאכת ההמתקה עצמה תלמד ממחשבת הרשעים, שמוסיפים חיזוק בשפתיהם על מחשבתם לומר שמעשיהם נכונים וראויים; ואתה נהג כך בדברים הטובים, ודבר דברי שבח וטוב על המצוות, כמה ראוי ונכון לקיימן.
לסיכום:
שני הפסוקים מציבים לפנינו סולם. "משכיל על דבר ימצא טוב" - חובה על האדם להתבונן, לבדוק ולפלס את דרכיו, ולא לפעול בשליפה; וכך יגיע אל התכלית. אבל מעל ההשכלה עומד "ובוטח בה' אשריו": כשהחשבון מורה שאין בכוחך, או כשהמצווה כרוכה בהפסד, או כשעומדת מולך שמירת שבת - אתה עושה את שלך, ובוטח, והבוטח הוא המאושר, השקט והרגוע, בין שהצליח ובין שלא. ובתפילה - לא לתבוע דבר מסוים אלא לבקש את הטוב ביותר בשבילי, ואילו בתורה דווקא להשכיל ולהתייגע, שכן מברכות לבד לא גדלים. ופסוק כ"א מוסיף: חכמת הלב מביאה לבינה, ו"מתק שפתיים יוסיף לקח" - הן כלפי התלמיד, שילמדוהו בנחת ובסבר פנים יפות ויטעימו לו את הדברים במשלים ובדוגמאות; הן כלפי עצמנו, שנוציא את הלימוד בפה ונבארו לעצמנו, "חיים הם למוציאיהם", ובזה תתבהר ותעמיק ההבנה; והן בחינוך ובעבודת ה', שנמתיק לעצמנו ולבנינו את המצוות ונראה כמה טוב ומתוק בהן, "כי לקח טוב נתתי לכם".