שולחן ערוך סימן תפ"ט, סעיף ט'
"ליל שבת וליל יום טוב מברכים וסופרים אחר קידוש בבית הכנסת, ובמוצאי שבת ויום טוב קודם הבדלה"
(שולחן ערוך)
השלמה משיעור קודם - הגדרת "תדיר" בספירת העומר ובקידוש לבנה
- הכלל: תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. הנידון הוא מהי ההגדרה המדויקת של "תדיר", ואחת הדוגמאות לכך היא היחס שבין ספירת העומר לקידוש לבנה.
- הצד שספירת העומר תדירה: ספירת העומר נוהגת בכל יום ויום, ומצד זה היא תדירה יותר, אף שהיא מוגבלת לפרק זמן מצומצם בשנה.
- הצד שקידוש לבנה תדיר: קידוש לבנה נוהג שנים עשר פעמים בשנה, לאורך כל השנה כולה, ומצד זה יש לראותו כתדיר.
- מחלוקת האחרונים: הדבר נחלק באחרונים, וזו דוגמה נוספת לוויכוח בהגדרת "תדיר".
- ההכרעה למעשה: רוב הפוסקים נקטו שקודם סופרים את העומר ואחר כך מקדשים את הלבנה, וזאת בלא תלות בשאלת תדיר ושאינו תדיר: קידוש לבנה הוא מדרבנן בוודאי, ואילו ספירת העומר בזמן הזה היא ספק דאורייתא ספק דרבנן, והיא חלק מסדר התפילה.
סדר הספירה בליל שבת וליל יום טוב
- השאלה: מדוע הספירה נעשית לאחר הקידוש שבבית הכנסת ולא לפניו. תשובה אחת שנאמרה היא מצד תדירות הקידוש, החוזר בכל שבוע, לעומת ספירת העומר הנוהגת בפרק זמן מסוים.
"אחר קידוש בבית הכנסת - שכל מה שתוכל להקדים קדושת היום יש לנו להקדים"
(משנה ברורה)
- טעם המשנה ברורה: אף שקדושת השבת נתקבלה כבר בתפילה, הקידוש הוא המאפיין את כניסת השבת, ולכן מקדימים אותו לספירה.
- הרעיון שביסוד הדבר: חביבות השבת. אדם מבקש להקדים את קבלתה כמה שאפשר, ולכן מקדים את הקידוש לספירת העומר.
הסופר בביתו
"ואם סופר בביתו יספור קודם קידוש"
(משנה ברורה)
- הטעם: אסור לאכול קודם קיום המצווה, ולכן בביתו, שהקידוש שם הוא קידוש שעל הסעודה, יש לספור תחילה ורק אחר כך לקדש.
- ההבדל מן הקידוש שבבית הכנסת: הקידוש שבבית הכנסת נועד לאורחים ולא לאדם עצמו, ולפיכך אין בו התנגשות בין הקידוש ובין האכילה.
טעם האיסור לאכול קודם קיום המצווה
- שמא ישכח: כל מצווה שזמנה מתחיל בצאת הכוכבים, אסור לאכול ואסור להתעסק בדברים אחרים קודם קיומה, מחשש שמתוך האכילה או העיסוק ישכח לקיימה.
- קריאת שמע שעל המיטה: אין להקשות ממנה, שכן קריאת שמע של חיוב נאמרה כבר בתפילת ערבית קודם האכילה. קריאת שמע שעל המיטה מוגדרת מעצם הגדרתה כקריאה שאומרים לפני השינה, ולכן מקומה לאחר האכילה.
סדר הספירה במוצאי שבת ויום טוב
"קודם הבדלה - דאפוקי יומא מאחרינן ליה כל מה שאפשר"
(משנה ברורה, ס"ק מ')
- הכלל: כשם שמקדימים את קבלת השבת, כך מאחרים את יציאתה. לפיכך סופרים תחילה את העומר ומרחיקים את ההבדלה כמה שאפשר, ובבית הכנסת ההבדלה היא הפעולה האחרונה במוצאי שבת.
- הביטוי המקובל: מי שממהר לקבל את השבת מאחר לצאת ממנה, וכפי שאומרים בזמירות שבת: המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא.
- העניין שבדבר: בכל דרך שאפשר יש להראות עד כמה שבת קודש חביבה, לקבלה מוקדם ולהוציאה מאוחר.
רקע - מבנה השולחן ערוך וחלוקת הטור
- אורח חיים: החלק שנלמד כאן עם המשנה ברורה. עוסק בברכות, בתפילות, בקריאת התורה, בסדרי בית הכנסת, וכן בסעודות שבבית ובברכות שמזמן לזמן.
- יורה דעה: החלק השני, והמורכב מכולם.
- אבן העזר: שמו נלמד מן הכתוב "אעשה לו עזר כנגדו", והוא עוסק בכל ענייני נשים: גיטין, כתובות, יבמות וכיוצא בזה.
- חושן משפט: עוסק במשפטים שבין אדם לחברו, בכללם דיני מזיקים.
- מי קבע את החלוקה: רבי יעקב בן אשר, בעל הטורים, שחיבר את ארבעת הטורים. עליהם כתב רבי יוסף קארו את ספרו החשוב בית יוסף, ובו כל המקורות וההסברים. כיוון שהיקף הדברים גדל עד שאין אדם מסיימו, קיצר את הדברים, וקיצור זה הוא השולחן ערוך.
- שמירת סדר הטור: השולחן ערוך אינו ספר עצמאי לגמרי אלא שומר על סדר הטור, ולכן פתיחת הטור בסימן תפ"ט תעלה את אותן הלכות פחות או יותר, עם תוספות השולחן ערוך. וכיוון שהטור מחולק לארבעה חלקים, אף השולחן ערוך מחולק לארבעה חלקים.
- אין קשר לחלוקת הרמב"ם: אין החלוקה מסתמכת על הרמב"ם, שספרו בנוי מארבעה עשר ספרים בחלוקה אחרת לגמרי. חלוקת בעל הטורים היא עצמאית.
אופיו של חלק יורה דעה
- תחילתו מוגדרת: מה שחסר בכל שאר החלקים הוא ענייני הכשרות, השולחן היהודי והמטבח היהודי. לפיכך פותח יורה דעה בהלכות שחיטה, ואחריהן בשר וחלב, טריפות, ביצים, דם וכל הקשור לאכילה, בערך מאה סימנים.
- סופו: הלכות כיבוד ספר תורה, מזוזה, כיבוד הורים, כיבוד תלמידי חכמים והלכות אבלות.
- האמצע: הלכות מצוות התלויות בארץ, אף שהמחבר יושב בספרד. יש שקראו לכך הלכות ארץ ישראל, והוא כתב בהן מעט, אולי כזכר לדבר ומפני רבנים שעלו לארץ.
- נספחים שקשה לעמוד על מקומם: הלכות עבודה זרה, הלכות כישוף, הלכות מעונן ועין הרע, וכן הלכות נידה, שלכאורה מקומן באבן העזר העוסק בענייני נשים. יש אומרים שכל מה שלא נמצא לו מקום אחר נכנס לשם, וצריך עיון מה הייתה תוכניתו.
מקומו של סעיף י' כאן
- אינו מעניינו של אורח חיים: הסעיף עוסק באיסור אכילה, ולא בברכות ראשונות או אחרונות. כשם שאין אומרים כאן שאסור לאכול בשר בלא שחיטה אלא ביורה דעה, כך אין מקומו של איסור חדש כאן.
- עיקר הנושא ביורה דעה: שם הוא נדון בהרחבה, בהלכות מאכלות אסורות ובהלכות מצוות התלויות בארץ.
- הטעם להבאתו כאן: מפני שהאיסור תלוי בזמן העומר ובכתוב "ממחרת השבת", הכניסו רבי יעקב בעל הטורים אצלו, ואחריו השולחן ערוך. לפיכך כל הסעיף הוא בבחינת נספח. ומכל מקום, מכיוון שהוא כאן, המשנה ברורה והביאור הלכה מרחיבים בו, וזהו עניין מעשי מאוד.
איסור חדש - יסוד הדין
"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם"
(ויקרא, פרשת אמור)
- גדר האיסור: עד שאין מניפים את מנחת העומר אין לאכול מן התבואה החדשה, לחם קלי וכרמל, והאיסור הוא בחמשת מיני התבואה.
- זמן העומר: קוצרים את העומר בליל ט"ז בניסן, מביאים אותו למקדש בבוקר ט"ז ומניפים אותו שם, ומאותה שעה כל ישראל מותרים בתבואה החדשה.
- העומר מתיר בגבולים: לשון הגמרא היא שהעומר מתיר את החדש "בגבולים", כלומר לכל ישראל בכל מקום, ולא במקדש.
- שתי הלחם מתירות במקדש: לאחר הנפת העומר עדיין אסור להביא מן התבואה החדשה קרבן מנחה לבית המקדש, ואיסור זה נמשך עד הקרבת שתי הלחם בשבועות.
- ההבדל שבין שני הקרבנות: מנחת העומר באה מן השעורים, שהן מקדימות לצמוח, ושתי הלחם באות מן החיטים. משום כך יש שני קרבנות: העומר מתיר את אכילת ישראל, ושתי הלחם מתירות את המזבח.
- שלושת סוגי הקרבנות: מן החי, מן העוף (שתי תורים או שני בני יונה) ומן הצומח, ומנחת העומר ושתי הלחם הן מן הצומח.
איסור חדש לאחר חורבן הבית
- היום מתיר: משנחרב בית המקדש אין עומר, ולמדו מן הפסוקים שאם אין עומר, היום עצמו מתיר, כלומר התאריך.
- הקושי: לפי זה היה ראוי להתיר את התבואה החדשה ביום ט"ז בניסן עצמו, באותה שעה שבה היו מניפים את העומר.
- תקנת רבן יוחנן בן זכאי: מחר ייבנה בית המקדש, ואז יהיה מותר לאכול רק לאחר הנפת העומר. אנשים שאכלו בשנה שלפני כן בשעה מוקדמת יטעו לחשוב שהדבר תלוי ביום ולא בעומר, ויאכלו קודם ההנפה. כדי להימנע מתקלה זו תיקן שכל יום ט"ז בניסן אסור באכילת חדש.
- ציפייה לבניין הבית: מכאן נראית ציפייתו של רבן יוחנן בן זכאי, וכן בכמה גזירות שבגמרא הנוסח הוא "מהרה ייבנה בית המקדש", שיהודי צריך לחשוב בכל שעה שמחר בונים את בית המקדש.
- המסקנה: מותר בתבואה החדשה רק משיוצא יום ט"ז ומתחיל ליל י"ז, ובחוץ לארץ מוסיפים יום, כדרך שתמיד מוסיפים בחוץ לארץ יום שני.
"אסור לאכול חדש אף בזמן הזה, בין לחם בין קלי וכרמל, עד תחילת ליל י"ח בניסן, ובארץ ישראל עד תחילת ליל י"ז"
(שולחן ערוך)
(תוספת היום בחוץ לארץ אינה תלויה בעונות הגידול שבמקומות השונים, אלא בעצם הדין של תוספת יום בחוץ לארץ.)
הגדרת "חדש" - משנה ברורה ס"ק מ"ד
"אסור לאכול חדש - היינו תבואה שנשרשה אחר ט"ז בניסן, שהוא זמן קציר העומר, ואם נשרשה קודם העומר, העומר מתירה, כדאיתא ביורה דעה סימן רצ"ג"
(משנה ברורה, ס"ק מ"ד)
- ההגדרה: חדש הוא תבואה שהשרישה לאחר ט"ז בניסן, ואם השרישה קודם לכן, העומר של אותה שנה מתירה.
- בחמשת המינים בלבד: האיסור נוהג רק בחמשת מיני התבואה.
- הנפקא מינה למעשה: תבואה שנזרעה והשרישה לאחר ט"ז בניסן נאסרת עד העומר של השנה הבאה. בארץ ישראל אין הדבר שכיח, שכן אין תבואת קיץ, אך מדובר בזן או במקרה שבו נזרעה תבואה לאחר הזמן.
- שיעור ההשרשה: הדבר נחלק בפוסקים, ורוב הדעות ששלושה ימים לפני ט"ז בניסן די בהם כדי שתשריש התבואה.
- מקום פירוט הדינים: המשנה ברורה מפנה ליורה דעה סימן רצ"ג, ששם עיקר הסוגיה, וכאן הדברים דרך אגב. שם נדון גם משך הזמן הנדרש להשרשה ואם יש הבדל בין שעורים לחיטים ולכוסמין.
- האיסור בזמן הזה: איסור חדש נוהג אף בזמן הזה, ולפיכך יש לדעת את דיניו, וזה עניין מעשי מאוד.
בדרך אגב · שאלות שנשארו לעיון
- המקדים יציאת שבת לזמן רבנו תם: נשאל מה קודם למי שמקפיד להוציא את השבת כשיטת רבנו תם, ספירת העומר או ההבדלה. לפי הכלל האמור כאן, שמאחרים את יציאת היום כמה שאפשר, נראה שספירת העומר קודמת, אך הדבר לא הוכרע כאן.
- איזו תבואה נאסרת: שאלת התבואה המיובאת ממקומות שונים כאוקראינה, רוסיה או ארגנטינה היא סוגיה בפני עצמה, ואינה נוגעת לשאלה עד מתי חל האיסור. עניין זה יידון בהמשך.