שולחן ערוך, הלכות ספירת העומר, המשך סעיפים ז'-ח'
"היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד"
(שולחן ערוך)
(בשיעורים הקודמים נתבארה צורת הספירה, ובכללה דין עמידה וברכה, וכן הטעם שאומרים "יום אחד" ולא "יום ראשון". כאן חוזרים אל דיוקי הנוסח שבמשנה ברורה ובביאור הלכה.)
דיוקי לשון בנוסח הספירה - משנה ברורה
- מי שלא סיים את מנין השבועות: המשנה ברורה עוסק במי שאמר "היום שמונה ימים" ולא סיים "שהם שבוע אחד ויום אחד", מפני שכבר הזכיר שבועות ביום השמיני. פרטי דין זה לא נתבארו בשיעור זה.
- שבוע לשון זכר: אומרים "שבוע אחד" ולא "שבוע אחת", וכן "שני שבועות" ולא "שתי שבועות", מפני ששבוע הוא לשון זכר. מאחר שהדברים נאמרים בעקבות ברכה, יש להקפיד על לשון מדויקת.
- "ימים" ו"יום": עד עשרה אומרים "ימים" ("היום עשרה ימים לעומר"), ומאחד עשר ואילך אומרים "יום" ("היום אחד עשר יום").
- הקדמת המספר הקטן: יש לומר מעין המועט בתחילה, כגון "אחד ועשרים יום", ולא "עשרים ואחד יום".
- אין הכל מקבלים דיוק זה. במקרא אמנם מצוי סדר זה, אך אינו אחיד בכל המקרא, ולכן כתבו הפוסקים שכך נהוג וכך נתקבל בסידורים, אך אין הדבר מוכרח.
- הראיה מלשון ההזאות: בגמרא מובא נוסח המניה "אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים", דהיינו הקדמת המספר הקטן, וכך נהגו ביהודה, ובגליל נהגו להיפך. אין הדימוי מדויק לגמרי, שכן שם מדובר בשתי ספירות נפרדות, אחת למעלה ושתיים למטה, אך מכל מקום מבואר שם שהיו בזה שתי שיטות ונתקבלה אחת מהן.
- ספירה כזכר למקדש: יש שרצו לתלות את הנוסח במה שנהגו בבית המקדש, שהרי הספירה בזמן הזה זכר לעבודת המקדש, אך אף בזה נחלקו מה בדיוק אמרו במקדש.
"וכל אלה הדברים אינם לעיכובא, אלא לצורך הלשון"
(משנה ברורה)
ספירה בראשי תיבות ובמספרים עקיפים - ביאור הלכה
- הנידון: מי שמנה בראשי תיבות או בגימטריה, כגון שאמר "היום ב' ימים לעומר", וכן מי שאמר "היום ל"ג ימים לעומר" בלשון המורגלת "ל"ג בעומר". האם יצא, או שצריך לומר את המספר במפורש.
- דעת החוק יעקב (הובאה בביאור הלכה): נחלקו בזה האחרונים, וכיוון שרוב הפוסקים סוברים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, אין להחמיר מספק, ולכן יחזור ויספור בנוסח הרגיל אך בלי ברכה, שהרי אפשר שכבר יצא במה שאמר "ב' ימים".
- הקושי על הצד המחמיר: עיקר הספירה תלוי בהבנת הסופר. כשם שהמונה בלשון אחרת יוצא אם הוא מבין את דבריו, כך המונה "ב' ימים" מבין שהכוונה שני ימים. ולפי זה גם "היום ארבעים חסר אחד", שהוא ביטוי מצוי בגמרא, וכן "שניים בריבוע" למי שמבין את החשבון, אין בהם חסרון.
- מסקנת השיטה המקילה: יש שכתבו שדברי המשנה ברורה כאן צריכים עיון, שאם הסופר מבין את דבריו יצא ידי חובה, ואם אינו מבין אינו יוצא בכל אופן, ומה מקום לספק.
- לעצמו ולהוציא אחרים: לעצמו אין בזה בעיה גדולה, אבל להוציא אחרים בנוסח כזה יש מקום לפקפק.
מי שנשאל כמה סופרים היום
- עיקר הדין: מי שעדיין לא ספר ונשאל כמה סופרים היום, לא ישיב את המספר, שעל ידי כך הוא כבר סופר, ושוב לא יוכל לברך על הספירה.
- מי שכבר ספר: אם כבר אמר "היום שלושה ימים לעומר" ויצא ידי חובתו, פשוט שיכול להשיב לשואל.
- הבחנה בין השאלות: נחלקו הפוסקים מה נחשב ספירה. אם נשאל סתם "כמה ימים" והשיב "חמישה", אפשר שאין זו ספירה, שאין ניכר מדבריו לאיזה עניין כיוון. אבל אם נשאל "כמה ימים בעומר" והשיב "היום חמישה ימים", הדבר מסובך יותר.
- יש מקילים: יש מי שמתיר להשיב אף את המספר עצמו, כל שאינו אומר "לעומר" ואינו מתכוון לספירה, אלא מודיע לשואל מספר בלבד.
סעיף ח' - "לעומר" או "בעומר"
- שני הנוסחים: יש הנוסחים "בעומר", ולפי רוב הפוסקים הנוסח "לעומר".
"עיקר דבר זה אינו אלא כדי לבאר שהוא מונה מיום שהקריבו את העומר והלאה"
(משנה ברורה)
- הקושי בדברי המשנה ברורה: לשון זו צריכה ביאור. מה מוסיפה ההדגשה, וכי מי שאומר "היום שבעה ימים לעומר" אינו יודע ממילא שהמניין הוא מיום הקרבת העומר והלאה.
שאלת ספר החינוך - מדוע מונים בעלייה ולא ביורד
- תכלית הספירה: שבועות הוא החג היחיד בתורה שאין לו תאריך, אלא הוא נקבע ביום החמישים לספירה. נמצא שכל מטרת הספירה היא ההגעה למתן תורה: יצאו ממצרים וצריכים להגיע לקבלת התורה, ולכן סופרים.
- הקושי: דרכו של המצפה לדבר היא למנות את הנשאר ולא את שעבר. חייל היודע שבעוד חמישים יום הוא משתחרר מונה ארבעים ותשעה, ארבעים ושמונה, וכן הלאה, ותולש דף בכל יום. ואם כן היה ראוי לספור "היום חמישים יום לקראת מתן תורה", ולא "היום יום אחד".
תשובת ספר החינוך
- יסוד התשובה: אם היה המניין מתחיל בחמישים, לא היה אדם מרוויח דבר מן הספירה, שכן כל זמן שהמספר גדול הוא דוחה את ההכנה: עוד חמישים יום, אין הדבר בוער; עוד ארבעים וחמישה יום, אין הדבר בוער; ואינו נדרש להכנה כלשהי, לא ללימוד נוסף ולא לשינוי.
- לכן מונים במספרים קטנים: כשאומר "היום יום אחד לעומר", אף שהוא יודע שהמועד רחוק, אין המרחק מדבר אליו, ואין הוא תולה בו את דחיית ההכנה.
- הסתייגות: תירוץ זה קשה במקצת, שהרי האדם יודע את האמת, ואין כאן אלא שינוי לשון בלבד.
(שאלה שנשאלה על צד של "מעלין בקודש" נדחתה להמשך.)
תירוץ האלשיך
(נוהגים לומר "האלשיך", ובעצם ראוי לומר את שמו: משה אלשיך, בעל הפירוש הידוע על התורה.)
- מנחת העומר משעורים: כל המנחות שבמקדש באות מן החיטים, ואין בתורה אלא שתי מנחות הבאות מן השעורים: מנחת העומר ומנחת סוטה.
- טעם מנחת סוטה: הגמרא מבארת שהיא מביאה מנחת שעורים, שהוא מאכל בהמה, מפני שנהגה כבהמה.
- הנמשל בספירה: ביציאת מצרים היו ישראל בדרגה נמוכה, כבהמה, ולכן מנחת העומר באה מן השעורים.
- מה מבדיל אדם מבהמה: הבהמה אין לה חוקים והיא נמשכת אחר יצרה, רוצה לאכול אוכלת ורוצה לנוח נחה. האדם אף שיש בו תאוות, החוקים שנתנה התורה מעמידים אותו מעל היצר: רוצה לאכול בשר, צריך לשחוט קודם; אכל בשר, צריך להמתין קודם החלב. החוקים הם ההופכים את הבהמה לאדם, שהאדם שולט ביצרו.
(המשך הביאור נשאר לשיעור הבא.)
בדרך אגב · ספר החינוך ומחברים שהעלימו את שמם
- מחברו אינו ידוע: ספר החינוך הוא מן התעלומות בספרות ההלכה, ועד היום אין ידוע מי חיברו. בהקדמה חתם המחבר "איש לוי מברצלונה" ולא יותר. יש המייחסים את הספר לרבי אהרן הלוי, ואין הדבר מוכרע. לפי כל הידיעות נכתב הספר במאה השתים עשרה או השלוש עשרה, בברצלונה.
- מבנה הספר: אין הוא ערוך לפי סדר הגמרא, ולא לפי סדר הרמב"ם, ולא לפי סדר ענייני, אלא לפי סדר מצוות התורה, מצווה אחר מצווה כסדר הפסוקים, אף שאין קשר בין מצווה לחברתה. משום כך מצוות העומר נדונה אצלו בפרשת אמור, מקום כל המועדות.
- למי נכתב: לפי המסורת וההקדמה כתב המחבר את הספר לבנו, ולכן כתבו בסגנון קליל שיש בו הלכות וגם טעמים ונימוקים.
- טעם העלמת השם (החיד"א): בזמנו כבר נהגו מחברים לכתוב את שמם, ובכל זאת יש שהעלימו את שמם מדרך ענווה: מה אני שאכתוב ספר. העיקר הוא התוכן ולא שם המחבר.
העלמת שם המחבר בעולם הקדום
- חז"ל: עורך המשנה, וכן רב אשי ורבינא שהגמרא נערכה על ידם, לא רשמו את שמם בשום מקום כמחברים. כך גם המדרשים, שאין ידוע מי כתבם.
- לא רק בספרים: אף באמנות העתיקה אין שם היוצר, כגון פסל של נירון קיסר בקיסריה שאין למטה שם הפַּסָּל, בשונה מן הנהוג היום.
- הטעם: היצירה מדברת בעד עצמה, ואין המחבר עיקר. די בכך שילמדו את הספר, ומה חשיבות יש בשם הכותב.
המפנה בפיוטים
- הפיוטים הקדומים: בפיוטי ינאי, שהוא מן הקדומים, אין כמעט רמז לשם המחבר. אף "סדר העבודה" הנאמר ביום הכיפורים אין לדעת ממנו את מחברו, ורק מכוח מסורת נאמר שחיברו יוסי בן יוסי הכהן.
- מהקליר ואילך: מתקופה מסוימת חל שינוי, והפייטנים החלו לרמוז את שמם באקרוסטיכון, באותיות הראשונות של הטורים, ולפעמים גם את מקומם, ובסוף אף המילה "חזק".
- טעם השינוי (ספר חסידים): ספר חסידים ער לבעיה זו, וכתב שאנשים שאינם מהוגנים חיברו פיוטים, ואין לומר בתפילה קטעים שחיברו כאלה. משחתם הפייטן את שמו, יכול הציבור להכריע אם הפייטן ראוי ואם לומר את פיוטו, וכן אין אדם חותם בשם אחר, שכל רצונו שיידעו שהוא המחבר.
מארץ ישראל לאשכנז, ופיוט "ונתנה תוקף"
- הפייטנות צמחה בארץ ישראל: רוב הפיוטים החשובים הנאמרים בתפילה מקורם בארץ ישראל. בבבל ישבו היהודים במנוחה מאות שנים עד סביב שנת חמש מאות, ללא בעיות של ממש עם השלטונות, והישיבות היו מפותחות ושם נלמדה ונערכה הגמרא. בארץ ישראל, לעומת זאת, מסביב לשנת שלוש מאות שלושים היו גזרות ופרעות, החכמים נאלצו לברוח והישיבות נסגרו, ותחת הלימוד הגלוי בבית המדרש צמחה הפייטנות. בפיוטים הקדומים יש דינים הרבה, סוגיות ורמזי מדרשים, וצריך ידיעה רבה כדי לעמוד עליהם.
- מסלול המעבר: במהלך הדורות הגיעו הפיוטים מארץ ישראל לאיטליה, לגרמניה ולשאר אירופה, ולא כולם הגיעו בשלמותם, ומקצתם נשתכחו.
- "ונתנה תוקף": מן הפיוט עצמו אין לדעת מי חיברו. בעל האור זרוע, שחי כמאה או מאה וחמישים שנה אחרי רבי אמנון ממגנצא, הוא המספר את המעשה: לחצו של השר עליו, קיצוץ ידיו ורגליו, העלאתו לבית הכנסת ופטירתו, והתגלותו בחלום.
- לימד ולא חיבר: בכל המקורות נאמר שרבי אמנון לימד את הפיוט, ולא שחיברו. לפי המחקר מקורו של הפיוט בארץ ישראל, ויש שייחסוהו לינאי רבו של הקליר. הפיוט הגיע לאשכנז, נשכח מסיבה כלשהי, ורבי אמנון החזירו. אפשר לחלוק על כך, אך זה מה שאומרים.
מן הפיוטים אל הספרים
- בעל הרוקח: כשם שנקבע בפיוטים שיחתום הפייטן את שמו, כך נאמר בספרים, ובעל הרוקח כתב שחייב אדם לכתוב את שמו בראש ספרו. בעלי גישה זו היו מאותו חוג שממנו ספר חסידים.
- שם הספר כרמז לשם המחבר: מכאן התפתחו דרכים שונות, כגון קריאת שם הספר על שם המחבר: "מנחת יצחק" למחבר ששמו יצחק.
- מחברים שהעלימו שמם ונתגלו: ברוב המקרים נתגלו שמות המחברים שהעלימו את עצמם, מתוך ציטוט של אחר או מתוך עדות בספר אחר. אף בדורות האחרונים: הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים, שהיה רב בירושלים, כתב בחלק הראשון של חייו ספר על דינים שונים ולא גילה בו את שמו, ואף נתן לו הסכמה כדי שיבינו שאינו המחבר, ובכל זאת נתגלה הדבר משהזכירו אחר בספרו.