פרק ה' באיכה הוא תפילה: קינת סיום שכולה פנייה אל הקב"ה - "זכור ה' מה היה לנו". בסופו של הפרק, לאחר תיאור השפלות והחורבן, מגיעים הפסוקים הגדולים של הנחמה והבקשה: "אתה ה' לעולם תשב", "השיבנו ה' אליך ונשובה". בשיעור הזה נמשיך מן המעשה הידוע ברבי עקיבא וחבריו, שממנו נלמד כיצד להביט נכון על החורבן, ומשם נעלה אל הפסוקים החותמים את המגילה.
מה הביאור בשני המעשים שבהם רבי עקיבא משחק והחכמים בוכים? רבי עקיבא, בתוך הגלות ובתוך החושך, ראה את האור. הוא ידע שהחורבן לא נעשה לשם תכלית של חורבן ולא לשם קלקול, אלא אדרבה: כל מטרתו וכל עניינו ליצור מציאות חדשה, בנייה מתוך החושך, אור שיפציע ויבליח מן החושך בבחינת איילת השחר העולה מתוך המציאות הקשה.
ההבדל בין "גולה" ל"גאולה" הוא בסך הכול האות א'. אם אתה עם הריבונו של עולם - אתה בגאולה; ואם אתה בלי הריבונו של עולם - אתה בגולה. א' זה קודשא בריך הוא, א' זה אלופו של עולם, וא' בקבלה היא בגימטרייה כ"ו: יו"ד עליונה, יו"ד תחתונה וו' באמצע - הרי כ"ו, שם הוי"ה ברוך הוא. אם אתה רואה את הריבונו של עולם כאן, אינך בגולה כלל אלא בגאולה: "קרבה אל נפשי גאלה" - זו הגאולה הפרטית שלי, המציאות של התקרבות אל הבורא.
וכן המילה "חורבן" מורכבת משתי מילים: ח"ר - חרון, כעס; ב"ן - התחלה של בנייה. חרון אף שלא נועד להרס אלא לבניין, כדי ליצור מציאות חדשה. ולכן כתוב שמשיח נולד בתשעה באב. וכי תשעה באב אינו יום של חורבן? אומר רבי עקיבא: אינך מסתכל על היום נכון. "חורבן" סתם פירושו הריסה, אבל חורבן בית המקדש הוא בנייה, שהרי בזה שכילה הקב"ה חמתו בעצים ובאבנים נתן שיור לעם ישראל, ונוצר מצב שממנו יתחיל הכול מחדש. מכאן ייוולד משיח, וביום הזה נולד משיח. ולכן תשעה באב נקרא "מועד" - "קרא עלי מועד" - שהרי מועד הוא זמן של שמחה.
ומכאן גם דברי חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בנחמתה". לא נאמר "יזכה ויראה בנחמתה", "יזכה ויראה בבניינה", אלא מי שמתאבל על ירושלים כראוי ומבין מה היה עניינו של החורבן - כבר עכשיו הוא זוכה ורואה בבניינה. הוא מבין איך כל מטרת החורבן הייתה לבנות, להציל עם שיזכה לאחר מכן לגאולה.
כך כותב הרמב"ן על הגזירה "ושממו עליה אויביכם": בשורה טובה היא, שלא תקבל הארץ את אויבינו. לכאורה זו שממה נוראה - הקב"ה אומר שתגלו מן הארץ והארץ תהיה שוממה. אבל אומר הקב"ה: הבט נכון, אין זו מכה שנועדה לשבור אלא מכה שנועדה לבנות. שהרי אם הארץ תהיה פורחת ומשגשגת, יבואו האויבים ויתיישבו בה, ושוב לא תוכל לשוב ולנחול אותה. אומר הקב"ה: אני רוצה שתחזור לכאן - ואיך תחזור אם הארץ תהיה פורחת? לכן "ושממו עליה אויביכם". נשמעת גזירה קשה, ורבי עקיבא אומר: צריך את המשקפיים הנכונות, לראות בתוך החורבן את הבנייה, ובתוך ההרס את חפץ ה' בנו ואת היסודות למה שעתיד לצמוח ולפרוח מכאן.
עוד הסבר במעשה רבי עקיבא: פעמים רבות אנו מסתכלים על מעשה ורואים אותו כמעשה רע, אבל חותמו של הקב"ה אמת. מהו "חותמו אמת"? קחו חותמת והביטו בה - הכתב בה הפוך; אבל כשאתה חותם בה על הנייר, הנה הכתב יוצא ישר. כך הרבה פעמים מעשי ה' נראים לנו הפוכים ממה שהם באמת, אלא שאינך קורא את הדברים נכון - אתה מסתכל על החותמת ואינך רואה באיזו צורה זה יוצא בסופו של דבר. ומתברר לאחר מכן שכל מעשי ה' טובים, ורק לעינינו נגלו כרע.
ולכן שימו לב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" - סופי תיבות אמ"ת, אלא שלא כסדר: בראשי"ת ת', בר"א א', אלוהי"ם ם' - תא"ם. למה לא כסדר? מכיוון שהרבה פעמים אינך רואה סדר בדברים; אתה צריך לעיין כדי לראות את הסדר, ובינתיים נראה לך שזה רע ושזה לא טוב. אומר הקב"ה: התבונן היטב ותראה שזו אמת, שזה ממני ושהכול לטובה. אינך רואה זאת בצורה ישירה, אבל דע לך - כן הוא, זו האמת וזו הטובה.
וזה מה שמובא על "מזמור לאסף אלוהים באו גויים בנחלתך". וכי "מזמור"? אומרים חז"ל: משל למלך שהיה לו בן קשה שלא היה שומע לו. מה עשה המלך? התמלא עליו חימה, נכנס לחופת בנו ביום חתונתו, והיה מחתך וקורע ומשליך הכול לאשפה, עד שקרע את הכול והשליך את הבן מתוכה. אמר המלך: לא יפה עשיתי שקרעתי חופתו של בני? יפה עשית. למה? כי לפי רוב זעמו היה ראוי הבן להריגה, וכיוון שכילה המלך את חמתו בחופה - נותר הבן קיים.
צריכים לראות את החסד שבתוך הכעס, את החסד שבתוך החרון אף. כך אומר אסף: אני מזמר על כך שבאו גויים בנחלתך ושמו את נחלתך לעיים, שה' כילה את חמתו רק בעצים ובאבנים; "ויצת אש בציון" - ואנחנו נותרנו קיימים, ועל זה יש לי לזמר. וזה מה שרבי עקיבא אומר לחבריו: אתם בוכים על המראה החיצוני. במראה החיצוני באמת נראה חורבן, שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. אבל אדרבה - אינכם רואים כמה חסד יש בכך שה' שפך חמתו על העצים ועל האבנים? אילולא ראיתי את בית המקדש חרב, היה עם ישראל חרב. לכן כשאני רואה את בית המקדש חרב, זו סיבה לשמוח, שהרי עם ישראל ניצלו; ואילו חס ושלום היה מכלה חיציו בנו - לא היה נותר מאיתנו שריד ופליט.
ראינו ביאור אחד בעניין השועל - שהשועל חוזר לאחוריו. ולערוך לנר יש ביאור נוסף. בתקופת בית ראשון התפללו ישראל שהקב"ה יציל אותם מיצר הרע של עבודה זרה. אמרו: ריבונו של עולם, ראה כמה צרות ואסונות ונזקים גרם היצר הזה, שבסופו של דבר החריב את בית המקדש, שהרי היה בהם חטא של עבודה זרה. אומרת הגמרא שבסופו של דבר הצליחו החכמים וביטלו את יצר הרע של עבודה זרה, ויצא "גוריא דנורא" מבית קודשי הקודשים - דמות של גור אריה של אש. אמר להם זכריה הנביא: זהו יצרא דעבודה זרה. וברוך ה' היום אין לאף אדם תאווה לעבוד עבודה זרה, ובזמנם הייתה תאווה כזו.
ונשים לב להבדל: בבית ראשון יצא מבית קודשי הקודשים גור אריה של אש, ובבית שני, כשהולכים רבי עקיבא וחבריו ורואים את המקדש חרב, יוצא מבית קודשי הקודשים שועל. למה שם אריה וכאן שועל? אומר הערוך לנר: בית ראשון חרב בגלל שלוש העבירות החמורות ביותר - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. זה אריה של אש: עבירות קשות שכמה קשה להתגבר עליהן, ובזמנם הייתה עבודה זרה קשה כמו גילוי עריות. לכן כשהתפללו - יצא גור אריה של אש, שהאריה הוא החזק.
אבל בבית שני כבר התבטל יצר העבודה זרה, ועל מה נחרב הבית? על שנאת חינם. ומהי שנאת חינם? כשועל. מה אופיו של השועל? ערמומי. וזהו היצר שנותר לנו: לא יצר של אריה אלא יצר של שועל, שהולך ונושא דברים מזה לזה, מפתה את זה ומנסה להפיל את זה, והכול בערמומיות; משכנע שכנגד פלוני צריך להילחם, "ולמה אתה שותק לו, אני כל כך דואג לך, חבל לי על הכבוד שלך, כואב לי שפגעו בך" - והכול בערמומיות, ועל ידי זה מעורר מדנים ושנאת חינם. אבל ברוך ה' זה אינו אריה אלא שועל. ואם כן, למה אינכם מתגברים עליו? למה אינכם מתמודדים כנגדו? הרי זה יצר שניתן לכבוש אותו ולהתגבר עליו - ומשום כך התביעה עלינו קשה הרבה יותר.
עַל־זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל־אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ׃ עַל הַר־צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ־בוֹ׃
רואים שבדורות הקודמים ידעו להתאבל. "על הר ציון ששמם" - הם בכו, הם הרגישו צער. היום אדם הולך לכותל המערבי ואומר: איזה מקום יפה, איך הוא בנוי. אנחנו שוכחים שעל זה עצמו צריך להתאבל, שוכחים שעל זה אמור להיות דוה ליבנו ואמור להישבר הלב.
מסופר על הצדיק רבי חיים סינוואני, תלמיד חכם גדול, מקובל אדיר, שהיה רבה של חוג'רה שבתימן. מסופר עליו שבמשך שלושים שנה שהיה בארץ הגיע לירושלים פעם אחת בלבד. פעמים רבות ניסו לשכנע אותו שיעלה לירושלים ויתפלל בכותל, מקום שלא זזה ממנו שכינה ושהתפילות עולות בו לכיסא הכבוד - ולא הסכים. היה אומר: סכנת נפשות היא בשבילי לנסוע לירושלים. ולא בגלל הערבים בשער שכם; לא זה מה שהפריע לו.
פעם אחת הגיע תלמיד, שכר מונית כדי להסיעו, ואמר לו: רבנו, המונית ממתינה, בוא ניסע לירושלים. השיב לו: בעוונותינו בית המקדש חרב, כוהנים אינם בעבודתם, לויים אינם בדוכנם וישראל אינם במעמדם - לשם מה נעלה לירושלים? ועוד אמר: לא די בכך שבכל לילה אני בוכה בחצות (מיוחד היה באמירת תיקון חצות, ובוכה בשברון לב נורא על צער השכינה, על הגלות ועל חורבנה של ירושלים) - אתה רוצה שאבכה גם ביום? כשאראה את החורבן, את השועלים שהילכו בו, את כיפת הסלע, ואראה שבמקום שבו היה קודש הקודשים עשו הטמאים המשוקצים בית תפילה להבל שלהם. בסופו של דבר שילחו את המונית והרב נשאר ביהוד. ופעם הזמין אותו תלמיד לחתונה בירושלים - לא לכותל, לחתונה - ואמר לו: פעם אחת ויחידה הייתי בירושלים, וכשראיתי אותה בחורבנה, שוממה ועזובה, נשבר ליבי מחילול הקודש והמקדש. סכנת נפשות עבורי לעלות לירושלים. אני מחכה לגאולה הקרובה, וכשתבוא - בעזרת ה' נעלה לציון ברינה.
ומסופר גם על החזון איש. אחותו, אמו של רבי נסים קרליץ, סיפרה שפעם אחת ביקר בכותל, וכשראה אותו סערה רוחו והתעלף. התעלף. ואילו אנו רואים אנשים בכותל מדברים ומצטלמים - מי בכלל חושב מהו הצער, על מה צריך להתאבל ומה היה לנו. ומסופר שכאשר ניתקו הלגיונרים הערבים את מזרח ירושלים והפכו אותה לשטח כבוש, גרם הדבר לצער נורא, שאי אפשר לעלות לירושלים ואי אפשר להתפלל בכותל, ואלה שהצליחו לחדור עשו זאת במסירות נפש עצומה. באו יהודים לפני החזון איש ושאלו: רבנו, מה עושים עכשיו? אי אפשר להתפלל בכותל המערבי. נאנח החזון איש ואמר: כבר לגמרי שכחנו שצריך להתפלל על עוד שלושה כתלים.
על מה אנחנו שואפים - שיחזור אלינו הכותל המערבי? שכחנו שיש עוד שלושה כתלים? אנחנו מסתפקים במועט: יש לנו את הכותל המערבי, שממנו מעולם לא זזה שכינה - אבל זהו כותל אחד של החומה החיצונית. יש עוד שלושה כתלים של החומה החיצונית, יש ארבעה כתלים של החומה הפנימית, יש היכל, יש קודש הקודשים - ומי חושב על כך בכלל? ופעם שאלו את החזון איש למה אינו פוקד את הכותל המערבי, והשיב: אני מחכה ליום שבו כל ארבעת הכתלים יעמדו על תילם, ליום הזה אני מחכה. ואילו אנחנו מסתפקים בכך שיש לנו כותל מערבי, וסבורים שבזה די.
אַתָּה יְהֹוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר׃ לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים׃
מסבירים ה"לחם דמעה" והמהרי"ט: כנסת ישראל אומרת לקב"ה - ריבונו של עולם, אילו חס ושלום היינו פוגמים בך יתברך, היה זה דבר שאינו ראוי למחילה ואינו ראוי לכפרה. אבל הרי כל עוונותינו אינם פוגמים בקודשא בריך הוא: "אם צדקת מה תיתן לו ומה מידך ייקח", וכשאדם עובר עבירה אינו מזיק לקב"ה. השם יתברך הוא שלמות הטוב, ולא שייך בו פגם ולא חיסרון.
ואם כן באה כנסת ישראל ואומרת: ריבונו של עולם, האמת היא ש"אתה ה' לעולם תשב, כסאך לדור ודור" - השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך, ואפילו שחרב בית מקדש של מטה, אין זה מחסר מאומה ממך יתברך. ואם כך, למה רוב הכעס? "למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים"? למה הגלות מתארכת כל כך? אילו היינו פוגמים בך - אמרת שאין זה ראוי לכפרה; אבל בקודשא בריך הוא עצמו לא פגמנו כלל, ואם כן למה תשכחנו לנצח ותעזבנו לאורך ימים?
הֲשִׁיבֵנוּ יְהֹוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם׃
"השיבנו ה' אליך" - התחל להשיב אותנו אליך קצת, ואחר כך "ונשובה" - קרב אותנו לחלוטין, עד ש"חדש ימינו כקדם", שזו הקרבה הגדולה ביותר עם הריבונו של עולם. ולכן יש כאן הפסק, לרמז על ההדרגה: כמו בן מלך שמרד באביו, שכאשר האב מתרצה לו אינו מושיב אותו מיד לצידו כבתחילה.
וכך היה אצל אבשלום: תחילה, כשמרד והרחיקו דוד, ביקש אבשלום מיואב שידבר על ליבו של דוד שיחזירו. הסכים דוד, אבל כיצד החזירו? לירושלים בלבד - שיֵשב בירושלים ופניו לא יראה. רק לאחר מכן, כשהפעיל לחץ נוסף, ראה גם את פני אביו (עד שבסופו של דבר קם ומרד ונהרג). מה למדנו? שכאשר יש ריחוק ומתחילה קרבה, אין זה הופך ברגע אחד לבשר אחד, אלא הקרבה באה קימעא קימעא. כך גם אנו אומרים: השיבנו ה' אליך קצת, ואחר כך נשוב עוד.
ונשים לב: כתיב "ונשוב" וקרי "ונשובה" - גם כאן רואים את ההדרגה. מה ההבדל? "נשוב" לשון זכר, "ונשובה" בה' לשון נקבה. למעשה כאן אין הבדל בין זכר לנקבה, אבל האות ה' מרמזת תמיד על נקבה. כמו "ריב" ו"מריבה": אמרו "אל תהי מריבה" - והרי כתוב "ויהי ריב"? אלא שריב הוא זכר, וזכר אינו מוליד; מריבה היא נקבה, ונקבה יולדת. יש כאן ריב שהוא עקר, אבל "אל תהי מריבה" - אתה יודע איך זה מתחיל, אבל אחר כך זה הולך ומתפתח, ומריב תיווצר בסוף מריבה. כך גם כאן בדרך רמז: בתחילה "ונשוב", שיבה קטנה, ואחר כך "ונשובה" בה' - שיבה שיש לה תולדות, שיבה גדולה יותר, עד "חדש ימינו כקדם". ומהו "כקדם"? אפשר לומר כמעמד הר סיני, ואפשר לומר עוד יותר: כאדם הראשון קודם החטא, שזו הדרגה הגבוהה ביותר שאפשר להיות בה בקרבת אלוקים.
המגיד מדובנא וה"קול יעקב" מסבירים: "השיבנו ה' אליך ונשובה" - ריבונו של עולם, החזר אותנו כל עוד אנו ראויים להשבה, כל עוד יש את מה להשיב. משל לאדם דל ואביון שהיה לו בגד מכובד לשבת, והוצרך ללוות, ומישכן את בגדו. אותו עני לא היה עשיר, וממילא גם רזה בהתאם, והבגד היה תפור למידותיו. הגיע זמן הפירעון, המלווה ממתין עוד קצת ועוד קצת, והלווה אינו מביא את הכסף. מה עשה המלווה? יצר קשר עם החייט שיפרום את הבגד ויתאימו למידותיו שלו, שהרי המשכון עובר לרשותו.
שמע זאת העני, מיהר ורץ, לקח הלוואות, גייס מכאן ומשם והשיב את הכסף כדי לפדות את הבגד. שאלוהו: מה קרה עכשיו, למה נזעקת? אמר: כל עוד הבגד שלם איני מוטרד - מחר או מחרתיים אקח אותו, אפילו בעוד חודש, והוא מותאם למידותיי. אבל ברגע שיפרום אותו - גמרנו, כבר אינו מתאים לי, איבדתי אותו. לכן הבנתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי לפדות את הבגד.
כך אומר הקב"ה: יש עם מיוחד, עם שהותקן לפי המידות שהקב"ה רצה, לפי תוכניותיו של ריבונו של עולם - "עם זו יצרתי לי", בתכנון מדויק ולפי מידות מסוימות, "תהילתי יספרו". כל עוד אנו שומרים על הצביון שלנו, על אותו "עם זו יצרתי לי" לפי המידות המקוריות שבהן יצר אותנו ה' בתחילה - יש תקווה להיגאל. אבל אם בעקבות הגלות "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם", והפכנו להיות כאחת האומות, אומר הקב"ה: המידות שונו, זה כבר לא הבגד שלי, זה מעיל אחר.
ואז כביכול אומר הקב"ה: כבר אין לי מה לגאול. ויש דעה שעשרת השבטים אינם עתידים לחזור - נוראות. זהו בדיוק מה שאנו מדברים: כאשר תשתנה, אומר הקב"ה, זה כבר לא הבגד שלי. ומה עם הבגד שלך? מאלה שנותרו - מהם אתפור לי בגד חדש. כך אמר הקב"ה למשה: "הרף ממני ואשמידם" - ומה עם ההבטחה? "ואעשה אותך לגוי גדול", אתה תהיה ההמשך. הקב"ה יכול לעשות המשך משני שבטים, מבנימין, מיהודה, משבט לוי, מאלה הקיימים היום. מכאן למדנו: אם עברנו שינוי, כביכול איננו עוד הבגד של הריבונו של עולם ואיננו ראויים לגאולה.
לכן אנו אומרים "השיבנו ה' אליך ונשובה" - בעוד אנו ראויים להשבה, בעוד ניכרים בנו סממנים של הבגד הקודם, בעוד ניכר שזה בגדו של ריבונו של עולם. אל תמתין שניטמא, אל תמתין שנלך לאיבוד בין הגויים. והקב"ה אכן לא המתין: כאשר עמד עם ישראל להתבולל באירופה, שלח הקב"ה את הגוי כדי שייצור חיץ ויאמר לנו בצורה הברורה ביותר שעם ישראל לא ילך לאיבוד. ואם חס ושלום יביא זאת על עצמו - הגוי יזכיר לו: אתה יהודי, היזהר. יש מי שעדיין רוצה אותך, יש מי שמעוניין בך, וזהו הריבונו של עולם.
ספר "אלון בכות" מסביר: "השיבנו ה' אליך ונשובה" - ריבונו של עולם, אם מחמת הצרות ומחמת הגלות התרחקנו, אנו מבקשים שאתה תעשה את שלך כדי להחזירנו בתשובה, ואז נשוב מרצוננו. ולכאורה יקשה: אם ה' משיב אותנו, מה יצא מזה? הרי זו כפייה לתשובה, התבטלה הבחירה החופשית ואין בזה תועלת. על כך אנו אומרים: לא ולא - "השיבנו", גם אם יהיה זה בכוח; ואין זו כפייה, שהרי "ונשובה" - רצוננו הפנימי לעשות רצונך, ומי מעכב? השאור שבעיסה, היצר הרע.
דומה הדבר למי שמסרב לתת גט ומלקין אותו עד שיאמר "רוצה אני". שואל הרמב"ם: והרי זה גט כפוי, ואין פיו וליבו שווים, שהרי נתן בעל כורחו? ומשיב: לא כן. דע לך שבפנימיותו כל אדם מישראל רוצה לעשות טוב, אלא שיצר הרע מונע אותו. מה עושים? מכות אחדות ליצר הרע, והוא זז. ומה נשאר? הלב, והלב כמות שהוא רוצה לעשות טוב. וכשנתן לבסוף את הגט, מי אמר "איני רוצה"? היצר הרע שלך אינו רוצה, אבל אתה באמת כן רוצה. נמצא שלא כפינו אותו אלא גילינו מחדש את פנימיותו, שהיא האמיתית.
כך גם כאן: ריבונו של עולם, השיבנו. במכות? מכות לבדן אינן שוות כלום, ואין זו תשובה. אלא בתוך תוכנו אנו רוצים לעשות רצונך, ולכן "ונשובה" - תראה כיצד הדבר יגרום לנו להתעורר מצד עצמנו לעבוד אותך, שהרי בפנימיותנו אנו באמת רוצים לעבוד את ה'.
ונשים לב שכתוב "השיבנו ה' אליך ונשוב" חסר ה' - לומר לך שאפילו אם התשובה אינה שלמה, עם כל זה אנו מבקשים שתקבל אותה. גם אם אין זה "ונשובה" אלא "ונשוב", תשובה שאינה שלמה - ריבונו של עולם, קבל את תשובתנו. כך מסביר ה"אלון בכות".
ועוד הסבר, על פי מה שהסברנו לעיל: "ונשובה" פירושו "ונשוב ה'". השכינה מרומזת באות ה' שבשם הוי"ה, ו"שכינתא איהי בגלותא" - השכינה נמצאת בגלות. ועל מה אנו מבקשים באמת? על צער השכינה, שתצא מן הגלות. ואם כן זו הבקשה: "השיבנו ה' אליך" - ונשוב ה', שתשוב השכינה הקדושה המרומזת בה' תתאה, הה' השנייה שבשם הוי"ה ברוך הוא. אדרבה - מבקשים על גלות השכינה, שזו עיקר הבקשה.
פרק ה' נחתם בתפילה, ובתפילה זו טמון כל המסר של רבי עקיבא: לראות בתוך החורבן את הבנייה, לדעת שהחרון נועד לבניין, ושחותמו של הקב"ה אמת גם כשהכתב נראה הפוך. מצד אחד עלינו לחוש את הכאב באמת, כאותם צדיקים שליבם נשבר על הר ציון ששמם ועל שלושת הכתלים שאיננו זוכרים כלל להתפלל עליהם; ומצד שני לזכור ש"אתה ה' לעולם תשב", ושאין בעוונותינו פגם בו יתברך - ועל כן יש מקום לזעוק "למה לנצח תשכחנו". ומכאן אל הבקשה: "השיבנו ה' אליך ונשובה" - השב אותנו קימעא קימעא, בעוד אנו ראויים להשבה ובעוד ניכרות בנו מידות הבגד שתפרת לנו, עורר את פנימיותנו הרוצה באמת לעשות רצונך, והוצא את השכינה מגלותה, עד ש"חדש ימינו כקדם".