בחלק זה של הפרק הרביעי עוברת הקינה מתיאור הרעב והמצור אל השאלה הגדולה: כיצד ייתכן שירושלים נכבשה? הפסוקים שלפנינו עוסקים בתדהמת אומות העולם למראה כיבוש העיר, בשורש החטא שהביא לכך - חטאי נביאי השקר והכהנים ושפיכות דמים - ובתוצאה: רחובות מלאי דם, עם מגורש ומרוחק, וציפייה עקרה לעזרת בשר ודם. נלך על סדר הפסוקים.
לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם
מבאר האלון בכות: מלכי הארץ לא האמינו שדבר כזה אפשרי, שהרי אפילו סנחריב לא היה יכול לכבוש את ירושלים. ראו הכול כיצד בא מלאך ה' והכה מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות בשערי ירושלים, ולא נשארו אלא סנחריב ושני בניו, שראצר ואסרחדון, ויש אומרים שנשארו גם נבוכדנצר ונבוזראדן.
ומשום כך, כשהקדוש ברוך הוא מצווה את נבוכדנצר לבוא ולהחריב את ירושלים - הוא אינו רוצה. להסתבך עם הנושא הזה, זה תיק שלא יוצאים ממנו; כבר ראה מה קרה לסנחריב. במקומו שלח את נבוזראדן רב טבחים, וזה צר על ירושלים שלוש שנים וחצי ולא יכול לה. כתוב ששלח נבוכדנצר לנבוזראדן ארבע מאות פרדות טעונות פטישים של ברזל - ברזל השולט בברזל, ברזל מחוסם וחזק במיוחד שבכוחו לשבור ברזל - כדי לנתץ את החומה. ואומר המדרש: כולם נבלעו בשער אחד של ירושלים. שער אחד לא הצליחו לנתץ, וכל ארבע מאות הפטישים נבלעו בו.
מכאן: 'לא האמינו מלכי ארץ כל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב'. 'צר' זה נבוכדנצר, ו'אויב' זה נבוזראדן. ומעניין שגם בשמו של נבוזראדן מצויות אותיות 'אויב'. לא האמינו שאחרי המפלה של סנחריב יבואו אלה בכלל להילחם כנגדנו ויגיעו בשערי ירושלים.
ויש עוד מדרש, מדרש תימן קדום, המבאר שלא האמינו מלכי ארץ משום שהיו אומרים: השכינה שורה בירושלים, ואם כן אין שום אויב שיוכל להם. והם לא ידעו שהקדוש ברוך הוא השרה את שכינתו על תנאי. שלושה דברים ניתנו לישראל על תנאי: מלכות בית דוד, ארץ ישראל ובית המקדש. אף בית המקדש כאן ניתן על תנאי, והתנאי הוא שילכו בדרך ה', יעשו מצוותיו, לא יעבדו עבודה זרה וכל מה שהתורה מתנה. את זה לא ידעו, ולכן לא האמינו שתהיה אפשרות לכבוש את ירושלים, עיר ה', והקדוש ברוך הוא שוכן בביתה. לכן מה שקרה כאן היה דבר כל כך לא טבעי, דבר שכל כך לא מתקבל על הדעת.
מֵחַטֹּאות נְבִיאֶיהָ עֲוֺנֹת כֹּהֲנֶיהָ הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים
מסביר הלחם דמעה שהפסוק חוזר אל הפסוק הקודם. לכאורה קשה: אם יש להם חטאים, אדרבה, זה עצמו סיבה להאמין שיבוא צר ואויב. אלא הכוונה כך: הגם שידעו על 'חטאות נביאיה עוונות כהניה', חטאים חמורים לא האמינו שיש בישראל. אמרו: יש כאן עניין של חטאות נביאים ועוונות כהנים, אבל לא עד כדי כך חמור. כי לא ידעו את ה'השופכים בקרבה דם צדיקים' - לא ידעו שיש בנו עוונות חמורים של רצח.
מי שיקרא תיאורים על מה שהיה לפני החורבן יראה דברים נוראים ואיומים. מביא ספר יוסיפון שהיו אנשים הולכים עם סכינים קטנים מוחבאים בבגדיהם, אדם היה עובר ליד חברו בשוק, נועץ בו את הסכין בבטנו וממשיך ללכת. פתאום רואים אדם נופל בשוק, מתחילים לחפש, לעשות החייאה, ואיש אינו יודע מי דקר - הצפיפות בשוק כה גדולה שאיש לא שם לב שזה היה חיסול ממוקד. היום יש צלף, יש משתיקי קול; בזמנם היו שיטות אחרות. ברור הוא שמלאה ירושלים דמים מפה לפה, ושלוש עבירות היו בהם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לכן לא האמינו מלכי ארץ שיבוא צר ואויב, כי חשבו שיש רק 'חטאות נביאיה עוונות כהניה', ולא ידעו שדם צדיקים נשפך שם כמים.
ויש מפרשים להיפך: לא האמינו מלכי ארץ שהעונש יהיה רק כיבוש, שהרי לפי 'מחטאות נביאיה עוונות כהניה השופכים בקרבה דם צדיקים' ראוי היה להם עונש הרבה יותר גדול, כחטאת סדום ההפוכה כמו רגע. לפי זה המחשבה הייתה הפוכה: 'צר ואויב' קל מדי לעוונות כאלה.
התרגום מסביר שמידת הדין אומרת: כל זה לא בא להם אלא בגלל חטאות נביאיה. ורש"י מבאר ש'נביאיה' היינו נביאי השקר - חס ושלום שנחשוב על הנביאים האמיתיים. 'עוונות כהניה' - שהיו מקטירים קטורת לעבודה זרה, והם אלה שגרמו לשפיכת דם צדיקים בתוכה.
האלון בכות מבאר על פי חז"ל ש'חטאות נביאיה עוונות כהניה' מכוון לדמו של זכריהו בן יהוידע שהרגוהו בבית המקדש: 'נביא הוה, והוה מוכח להן במילי דשמיא'. היה נביא בתוכנו, מוכיח אותנו בדבר ה', וקמו כנגדו ורגמוהו באבנים בתוך בית המקדש - 'אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא'.
ואפשר לבאר את הלשון 'מחטאות נביאיה' בשני פנים. האחד: מה שחטאתם בנביאיה, שהלכתם ורצחתם את זכריהו בן יהוידע. והשני: שהיה גם חטא אצל הנביא עצמו. וכשמדברים על גדולים צריך לדעת שמדברים בדק מן הדק עד אין נבדק. כתוב על זכריה שהיה רואה עצמו גדול מכל העם - היה חתן המלך, היה כהן והיה נביא - והיה מדבר גדולות. הנביא מקבל מסר מאת ה', אבל העיבוד הוא שלו; אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, אף ששניהם מאותו מקור, שכן הניסוח שייך לנביא. וכאן היה עליו לנהוג כאהרן, שלא היה בא לאדם ואומר לו 'סרחת, קלקלת', אלא היה בא אליו בעדינות ובדרכי נועם ומחזירו למוטב. נמצא שהיה כאן משהו דק מן הדק אצל הנביא: התוכחה באה קשה מדי וחזיתית מדי, ובסופו של דבר גרמה לכך שהנביא נהרג.
ועדיין קשה: אם החטא היה שהרגו נביא אחד, מדוע נאמר 'נביאיה' בלשון רבים? אלא שהכוונה לדמו ולדם זרעיותיו, כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לקין 'קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה' - דמו ודם כל העתידים לצאת ממנו. כך גם כאן: היו עתידים לצאת ממנו נביאים וכהנים, ולכן 'חטאות נביאיה' ו'עוונות כהניה' בלשון רבים.
נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת נְגֹאֲלוּ בַּדָּם בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם
הרב אלמושנינו מסביר שהמקונן מתאונן כאן על כך שדרך בני אדם להדריך את העיוור המהלך בדרך, לתת לו יד ולסייע בידו, וכאן לא היה מי שיובילם - 'נעו עיוורים בחוצות'. וזה נובע מן הפסוק הקודם: מחטאות נביאיה עוונות כהניה. אילו הכהנים והנביאים היו מדריכים את העם בדרך הישר, לא היו מגיעים לכך; אבל כשאין מי שידריך, העם נע כעיוור בחוצות.
רש"י מסביר שהעיוורים היו הולכים בשוק, נעים, ורגליהם נשמטות בדם ההרוגים שהיו הרשעים הורגים בתוכה. לפי זה אין מדובר עדיין באויב, אלא בעוונות שלנו - ברצחנים שבתוכה. העיוור היה הולך בשוק ואינו יודע שכאן נהרג מישהו, והיה מחליק על הדם, 'נגואלו בדם', עד שהתלכלכו בדם והקרובים שלהם לא היו יכולים לגעת בבגדיהם, והיו אומרים להם 'סורו טמא' כפי שנראה בפסוק הבא.
ויש ביאור נוסף של תורת חסד, הלחם דמעה והאלון בכות: הכתוב מתאר את רוב הדם שברחובות, שהאנשים שהיו הולכים בחוצות היו נעים ומועדים כעיוורים, ומתוך כך דורכים על החללים ומתלכלכים בדם. והיו חלשים כל כך שלא יכלו אפילו להרים את בגדיהם שלא יתלכלכו - 'בלא יוכלו יגעו בלבושיהם': לא היו יכולים לגעת בלבושם כדי להגביהו, ולכן הלבוש נסרח על הארץ ומתלכלך בדם.
ובמדרש איכה רבה מובא על 'נעו עיוורים בחוצות': היו אומרים, איה זכריה, נלך ונחבקהו וננשקהו. והחיגרים שבהם היו אומרים: יראו לנו את דמו של זכריה, שנלך ונתפרכס בו. לקיים מה שנאמר 'בלא יוכלו יגעו בלבושיהם'. כבר התחרטו והבינו את טעותם, והרי דמו של זכריה היה מבעבע שנים ארוכות - אבל בסופו של דבר לא יכלו לתקן את מה שקלקלו.
סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר
לפי רש"י זהו המשך הפסוק הקודם: היות שהעיוורים הלכו בחוצות ונגואלו בדם, והקרובים להם לא יכלו לגעת בבגדיהם המטונפים מדם, היו קרוביהם אומרים להם 'סורו טמא' - סורו מאיתנו, אתם טמאים, אתם מלוכלכים בדם; 'סורו סורו אל תיגעו' - אל תיגעו בנו שלא תלכלכו אותנו. והטעם: 'כי נצו גם נעו'. 'נצו' מלשון סרחון ולכלוך, כמו 'מוראתו בנוצתה' שהתרגום שם 'באוכליה', שהכוונה לפרש; כלומר מטונפים הם. 'גם נעו' - שהיו הולכים ונשמטים ומחליקים על גבי הדם.
הלחם דמעה מסביר שיש כאן רמז לגלות ישראל, שגלינו בין עמים שאם היינו נוגעים בכליהם היו שוברים אותם. 'סורו טמא קראו למו' - הגוי אומר ליהודי התרחק ממני שלא תטמא אותי; 'סורו סורו אל תיגעו' - אל תיגע בנו ואל תיגע בכלינו. והסיבה: 'כי נצו' - מלשון מצה ומריבה, המחלוקת והמריבה שהייתה בינינו. ו'גם נעו' - או שמתוך המריבה יצאו ונעו בגלות, או ש'נעו זה מזה', שהיו נדים ומתרחקים איש מרעהו, לא הייתה ביניהם אהבה וקרבה אלא מצה ומריבה, ואחר כך כל אחד נע מחברו ומתרחק ממנו. ובמובן מסוים ריחוקם של הגויים מאיתנו הוא לטובתנו.
מסופר על הבעל שם טוב שהלך פעם עם תלמידיו ועברו ליד כומר שהלך עם פרחי הכמורה שלו. שמעו את הכומר אומר לתלמידיו: בואו נתרחק מן היהודים, שמא יעוף מפיהם רוק טמא וייגע בבגדינו ויטמא אותנו. אמר הבעל שם טוב לתלמידיו: ראו כמה חסד עשה איתנו ה', שאיננו צריכים אנו להתרחק - הם כבר מתרחקים מאיתנו. הלוא אנו יודעים מי המטמא ומי שכל הסחי והמאוס בו, והקדוש ברוך הוא ברוב חסדו נתן בלב הגוי מחשבה שלא מתאים לו להיות עמנו, וכך הוא עצמו יוצר את הריחוק בלי שנצטרך להתאמץ.
ויש מסבירים, כך מביא האלון בכות, שיש כאן רמז לנביאי השקר, כחנניה בן עזור שניבא שבעוד שנתיים ימים ישובו כל כלי בית ה' ויכניה וכל גלות יהודה. הם באו לבטל את דברי ירמיהו וחלקו עליו - 'כי נצו', מלשון מצה ומריבה, שעשו עמו מריבה. 'אמרו בגויים לא יוסיפו לגור' - מה ירמיהו מזהיר שתהיה גלות ושגם אתם תגלו? לא ולא, אמרו: נגמרו הגלויות, ואדרבה, גם אלה שגלו עומדים לחזור. וכבר דיברנו על כך שאנשי התקשורת אוהבים מאוד רבנים כאלה: רבנים סימפטיים, מתקדמים, שתמיד אומרים את הטוב ואת מה שהעם אוהב לשמוע. זהו 'מחטאות נביאיה' שבפסוק הקודם - נביאי השקר שמכרו לעם אשליות.
והתורת חסד מסביר ש'נצו גם נעו' הוא מלשון נוצה: היינו קלים כנוצה לגולה, ברגע אחד נעקרנו ועפנו לגלות, ומגלות אחת לגלות אחרת.
ומהו 'אמרו בגויים לא יוסיפו לגור'? בחומת אנך מסביר שזהו טעם לכך שהאויבים הרעו לנו כל כך ולא חששו שמא ישובו ישראל לארצם ויחדשו ימיהם כקדם וינקמו בהם בסופו של דבר. כי הגויים אמרו על ישראל: 'לא יוסיפו לגור' - לא יוסיפו לחזור ולגור בארצם. כמו שהצהיר לפני כחמש מאות שנה אחד מראשי הוותיקן, שהקדוש ברוך הוא זנח את ישראל בגלל עוונותיהם ובחר לו את הנוצרים לעם, והראיה לדבריו - שישראל לעולם לא יחזרו לארצם. תוך פחות מחמש מאות שנה התנפצו דבריו אל סלע המציאות. שאלו את האפיפיור, אמר: הכוונה לירושלים. וחזרו ישראל גם לירושלים בשנת תשכ"ז. וכשיש להם בעיה הם טומנים את ראשם בחול: ראש הוותיקן הגיע בזמנו ולא היה מוכן להיכנס לירושלים - ירושלים מבחינתי לא קיימת, עם ישראל לא חזר, לא ראיתי אותם, לא הייתי שם. ראו מה זה להגיד נבואה: אדם אינו יודע מה יהיה בעוד שעתיים. אצלם ניסה אחד לומר דבר על העתיד, ולא חלפו שנים רבות והדברים התמוססו במציאות. כך שהגויים אמרו 'לא יוסיפו לגור', ושיבת ישראל היא מכה אלוקית שאינה כמנהגו של עולם.
פְּנֵי ה' חִלְּקָם לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ וּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ
ואם תאמר, הקדוש ברוך הוא ירחם עליהם והם כן יחזרו - על זה בא הפסוק הזה: פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם. ומדוע? 'פני כהנים לא נשאו וזקנים לא חננו'. ואם כן מי יורה להם את הדרך שילכו בה כדי שתושב שבותם? אין מי.
מסביר הלחם דמעה שיש המפרשים 'פני ה'' - שם הוי"ה מורה על רחמים, ולכאורה אין זה מתיישב עם פשט הכתוב המדבר בפורענות. אלא ש'פני ה' חלקם' מדבר על החלק הטוב שבעניין: שהקדוש ברוך הוא חילק את ישראל מן האומות, הבדיל אותם, 'יעקב חבל נחלתו'. ראה איזו מעלה זכינו לה, והכול בבחינת שם הרחמים. ולאן הגענו כעת? ש'לא יוסיף להביטם' - שאיננו זוכים אפילו להבטה מאת ה'. והסיבה: 'פני כהנים לא נשאו וזקנים לא חננו' - כיוון שישראל לא כיבדו את הכהנים ולא חננו את הזקנים, כביכול גם הקדוש ברוך הוא אינו נושא לנו פנים. כשאיננו מכבדים את החכמים והזקנים, נגמר הדבר.
עוד אומר הלחם דמעה שיש המפרשים שיש כאן בקשה ותפילה: ריבונו של עולם, אותם פנים שבהם חילקת והפצת אותם בגויים - 'לא יוסיף להביטם' באותם פנים, אל תוסיף להסתכל עליהם באותה צורה שלילית. כלומר, כשם שנהגת בהם עד כה, אל תוסיף להתנהג עמם בדרך זו.
והלחם דמעה מביא בשם רבו שהפסוק הזה הוא המשך ישיר לקודם. 'לא יוסיפו לגור' מלשון 'אוגר בקיץ בן משכיל', לשון אסיפה. וכן 'לא תגורו מפני איש', שאחד הביאורים שם הוא: לא תאגור דבריך מפני החכם - שאם יש לך מה לומר, ואתה יודע לימוד זכות או לימוד חובה, או שאתה רואה שהחכם עומד לפסוק שלא כהלכה, לא תאגור את דבריך אלא תטען טענותיך, שיש זכות לזכאי וחובה לחייב. ולפי זה אומרים הגויים: ישראל לא יאספו עוד אל ארצם. וההמשך מנמק על סמך מה הם אומרים כך: 'פני ה' חלקם' - ה' הסתכל עליהם בפנים של זעם, חילקם והפיצם בעולם, 'לא יוסיף להביטם'. וכיוון שכך ניתנה לגויים לגיטימציה לעשות בנו כל רע, שאין להם עוד ממה לחשוש.
ואפשר לבאר על אותו יסוד את 'לגור' מלשון מגור ופחד: הגויים אומרים, לא נוסיף לפחד ולחשוש מלהצר לישראל. וממה נחשוש, מנקמת ה'? הרי 'פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם' - כבר חילקם והפיצם ואינו מסתכל עליהם עוד. 'לא יוסיפו לגור' - לא יוסיפו הגויים לפחד מלנגוע בבבת עינו של הקדוש ברוך הוא, שכביכול כבר מאס בהם.
והלחם דמעה מסביר עוד שיש כאן רמז לגלות ספרד ולגלויות נוספות, ש'אמרו בגויים לא יוסיפו לגור' - שהגויים גירשו אותנו ממחוזותיהם ואמרו שלא יוסיפו יהודים לגור אצלם. וכך היה בגירוש ספרד, בגירוש יהודי אנגליה, בגלות מוזע בתימן, ובתחומי מושב שלא הרשו ליהודים להיכנס אליהם. 'אמרו בגויים לא יוסיפו לגור' - שלא יוסיף יהודי לגור במחוזותינו. וזה מראה לנו את גודל תוקף עוצם הגלות שעדיין לא השתחרר ממנה עם ישראל.
עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ
מסביר האלון בכות שרמוז כאן מה שאומרים חז"ל, שכשישבו אבותינו על נהר פרת בא לשם משה רבנו עליו השלום. כשראוהו ישראל אמרו: בא בן עמרם לפדותנו מיד צרינו. יצאה בת קול ואמרה: גזירה היא מלפניי. וזהו 'עודינו תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל' - חשבנו שתהיה לנו עזרה, והתברר שזו ציפיית הבל, שלא זכינו להיוושע על ידי משה. ואפשר לומר בדרך רמז, על פי מה שהסברנו בספר משנת הגלגולים, שמשה רבנו הוא גלגולו של הבל, ו'משה' ראשי תיבות משה שת הבל. ולפי זה הדברים נפלאים: 'תכלינה עינינו אל עזרתנו' - של מי? של הבל. חשבנו שהנה בא הבל, הוא משה שהוא גלגולו, לגאול אותנו ולהושיע אותנו, ואז 'בציפייתנו ציפינו אל גוי לא יושיע' - ראינו שאין בישועה זו ממש.
הלחם דמעה מסביר שאף שברור לנו שאין לנו עזרה מן המקור שאליו אנו מצפים, בכל זאת 'עודינו תכלינה עינינו' מרוב ציפייה. מוכרת לנו המציאות שהטובע נאחז בכל קש: אדם הנתון בצרה ובצוקה נסמך על דברים שאדם רציונלי לא היה נסמך עליהם ולא היה בונה עליהם כלל. אתה שואל אותו: מה הסיכויים? והוא עונה: זה הסיכוי היחיד שיש לי, זו התקווה היחידה שלי. הוא בונה על איזו ירושה שאולי יקבל, ומה הסיכויים שיקבל, ומה הסיכוי שהוא בכלל חלק מן העניין - כלום. אבל כשאדם נמצא בצרה הוא מצפה גם לדברים לא הגיוניים. זהו 'עודינו תכלינה עינינו' - מרוב שכלו עינינו ואין מי שיוציאנו מן הצרה, ציפינו אפילו לעזרת הבל, לדבר שאין בו ממש. 'בציפייתנו ציפינו אל גוי לא יושיע' - גוי שמה הסיכוי הטבעי שיעזור לך, ושירצה בכלל להכניס עצמו לצרה כזו כדי להיות לך לעזר ולאחיסמך.
וזה מזכיר את המצב שלנו היום, שכשאנו נקלעים לבעיה אנו מצפים שהרשות הפלסטינית תמגר את הטרור. קשה לומר זאת בלי לחייך: הרשות שכרתה ברית עם החמאס, שבימים האחרונים נורו מאות טילים, ואנו מצפים שהם ילחמו בטרור. בכל פעם ששומעים את הציפייה הזו יש לשאול מי מוביל את האנשים האלה. 'אני מצפה מאבו מאזן שיפעל להשבת החטופים' - באמת, תתעורר, איפה אתה חי. וזה התחיל כבר אצל ערפאת: היו מבקשים ממנו שימגר את הטרור - הוא שמימן אותו, הוא ששילם כסף למתאבדים, הוא שקרא שמות רחובות על שם שהידים, הוא שאמר שאנו במלחמת קורייש, מלחמה שאמנם נותנים בה משהו אבל המטרה היא לחסל את האויב לחלוטין. הוא דיבר ברור, בלי כחל ושרק. וזהו 'עודינו תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל' - אתה מצפה להבל; 'בציפייתנו ציפינו אל גוי לא יושיע' - אין בו שום ישועה. אבל כשאדם אומר אין לי משהו אחר, ואלוקים אין לו, אז הוא מקווה שהרשות הפלסטינית תדע לעשות את מה שצריך.
ובזמנו, כששאלו את רבין כיצד הוא נותן רובים לרשות הפלסטינית, אמר: הם יטפלו בהם בלי בג"ץ ובלי בצלם. איזו תמימות. זה הנרטיב שלהם וזו האג'נדה שלהם, ובשבילם להרוג זה כמו לחלק סוכריות לכולם, ואתה מצפה שהם יבינו שלא טוב להם שיורים לכאן טילים ויטפלו בהם. 'בציפייתנו ציפינו אל גוי לא יושיע' - כמה עיוורון וכמה חוסר הבנה של המציאות. וזה מזכיר את ציפייתו של נשיא ארצות הברית ל'אביב עמים' חדש, שהלך לקהיר לשאת נאום על דמוקרטיה - בפני מי? בפני אלה שכעבור חצי שנה או שנה בחרו להם באביב שלהם את האחים המוסלמים להנהיגם. במקום שיש ערבים אין דמוקרטיה, מיד יש טרור ופיגועים; ניסו זאת בעיראק וראו כמה הצליח. ציפייתנו הבל, אנשים מצפים אל גוי לא יושיע, אינם קולטים את המציאות, אינם רואים נכוחה, וחיים בבועה ובדמיון שלהם. וזו גם המציאות שלנו היום: 'עודינו' - עדיין אנו מצפים אל גוי לא יושיע.
בספר אהבת ציון מביא שיש הבדל בין עזרה לישועה, ולכן נאמר 'תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל' ואחר כך 'בציפייתנו ציפינו אל גוי לא יושיע'. עזרה היא מקרוב: אדם עושה דבר ובא אחר לסייע קצת בידו. ישועה היא מרחוק: כששואלים אדם מה המצב והוא עונה 'מצפים לישועה' - כוונתו לדבר שאינו עכשיו, ציפייה למשהו שיגיע מרחוק, כמו שכתוב 'הנני מושיעך מרחוק'. ולפי זה אומר המקונן: 'תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל' - העזרה שנעזור לעצמנו מתוכנו, מקרוב, הבל היא, אין שום סיכוי שנעזור לעצמנו. אם כן אולי ניאלץ לקבל ישועה מרחוק - 'בציפייתנו ציפינו אל גוי לא יושיע', וכי תחשוב שהגוי הזה יבוא מרחוק לעזור לך?
וכך ראינו בהיסטוריה: שילמו לאומות דמי חסות, נשענו על מצרים, והנביא מודיע להם שמצרים שאתה נשען עליה היא משענת קנה רצוץ אשר האוחז בו הקוצים נכנסים בתוך ידו. וכל אלה שסמכנו עליהם וציפינו להם - תוחלתם נכזבה, ונוכחנו לראות שבסופו של יום אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים, ורק לישועתו ולעזרתו יש לצפות.
וכמו שאומר הגר"א על 'טוב לחסות בה' מבטוח באדם, טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים': מה בין 'לחסות' ל'בטוח'? 'בטוח' הוא הבטחה - הבטיחו לי ישועה, אמרו לי אין לך מה לדאוג, אני מבטיח לך, העניין סגור. 'לחסות' הוא כאדם שיש הפגזה, שומע טילים, והולך וחוסה בצל מקום כלשהו; אותו מקום לא הבטיח לו דבר, אלא הוא עצמו טומן עצמו ומקווה שלא ייפגע. ואומר הגר"א: טוב לחסות בה' בלי שום הבטחות, מלבטוח בנדיבים ובאדם שהבטיח לי לדאוג לי. מוטב לחסות בה' בלי הבטחה מאשר לחסות תחת אדם עם הבטחה. וכל הבעיה התחילה בכך ש'עודינו תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל' וציפינו אל גוי לא יושיע; אילו רק היינו חוסים בה', הכול היה מסתיים אחרת.
וכדאי לקרוא כאן את רש"י: כשבאה עלינו הרעה עדיין היו עינינו צופות אל חיל פרעה, שנאמר בהם 'ומצרים הבל וריק יעזורו', שהיו מבטיחים אותנו עזרה ולא באו, כמו שנאמר 'הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרימה' - אותם שציפית להם חזרו לאחוריהם. ומצינו במדרש קינות שהיו באים בספינות, חיל פרעה היו מגיעים בספינות לעזור לנו, ורמז הקדוש ברוך הוא לים והציף לפניהם נודות נפוחים כמין מעי אדם מיטלטלים במים. אמרו זה לזה: הנודות הללו הם אבותינו אנשי מצרים שטבעו בים מחמת היהודים הללו, ואנחנו יוצאים לעזרתם? עמדו וחזרו לאחוריהם. ראו: לפרעה היו תוכניות להגיע, אבל אמרו - כך עשו לנו ואנו הולכים לעזור להם? ואנחנו 'עודינו תכלינה עינינו', 'בציפייתנו ציפינו אל גוי לא יושיע' - הגוי שבסופו של דבר חזר לארצו, ולא ממנו צמחה הישועה.
פסוקים אלו מוליכים אותנו משאלת התדהמה - איך ייתכן שצר ואויב באו בשערי ירושלים, אחרי מפלת סנחריב ואחרי שהכול ידעו שהשכינה שורה בעיר - אל התשובה: השראת השכינה ניתנה על תנאי, ובעוונות נביאי השקר, הכהנים ושפיכות דם הצדיקים בטל התנאי. מכאן התוצאה: רחובות מגואלים בדם, עם הנע כעיוור בלי מדריך, חרטה שבאה מאוחר מדי, ריחוק ובוז מן הגויים שאמרו 'לא יוסיפו לגור'. והנקודה החותמת היא ציפיית ההבל: כל זמן שאנו תולים עינינו בעזרת עצמנו ובישועת גוי לא יושיע - התוחלת נכזבת. רק החוסה בה', אף בלי הבטחות, לא יבוש.