בחלק האחרון של פרק ג' המקונן כבר אינו רק מתאר את הצרה, אלא פונה ומתחנן. הוא נזכר בימים שבהם הקדוש ברוך הוא היה קרוב, הוא פורש לפני ריבונו של עולם את חרפת הגויים ואת הפרדוקס שבשנאתם, ולבסוף הוא מבקש שהקדוש ברוך הוא ישיב להם גמול. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי דברי המפרשים שהובאו בשיעור.
קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל־תַּעְלֵם אׇזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי׃ (נו)
אומר ה'בניין דוד': "קולי שמעת" - כיוון שביום צרה קראתי אליך, כמו שנאמר בפסוק הקודם "קָרָאתִי שִׁמְךָ ה' מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת", ואתה ענית ואמרת לי "אל תירא" - אתה מרגיע אותי ואומר לי אל תחשוש. מזה אני מבין שעדיין קיימת אהבת השם כלפינו, שהחפץ והרצון עדיין קיימים. ואם כך, ריבונו של עולם, "אל תעלם אוזנך" - אל תעלים את אוזנך מלהביא אותי לרווחה ומלשמוע בקול שוועתי.
קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ אָמַרְתָּ אַל־תִּירָא׃ (נז)
ה'עקדת יצחק' מתקשה בפשט הפסוק: וכי זו המציאות שלנו היום? הקדוש ברוך הוא קרוב אלינו ואומר לנו אל תירא? הרי בדיוק להפך - המקונן מתאר מצב של ירידה ושל נפילה, שהקדוש ברוך הוא מעלים אוזנו ופורס כביכול מחיצה בינינו לבינו. אם כן איך הוא אומר "קרבת ביום אקראך, אמרת אל תירא"?
מסביר ה'עקדת יצחק' שאין הפסוק מתאר את הזמן הזה, אלא המקונן נזכר בערגה בימי קדם ובתקופות הזוהר של העם היהודי. אז היה "קרבת ביום אקראך" - בטרם יקראו ואני אענה, "ואמרת אל תירא". ומכאן הוא לומד שהריחוק והקירוב תלויים בי. כלומר, אני מבין שלטובתי שמת אותי בתוך בור תחתיות זה, כדי שאקרא בשמך, וכדי שאכיר שכל מה שקיבלתי בא בעקבות הדרך הנלוזה שהלכתי בה.
וזהו שנאמר "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" - כשהיא נופלת ומגיעה לדיוטה התחתונה, אין עוד תוספת נפילה אחרי הנפילה. וזה מה שנאמר כאן: "קראתי שמך ה' מבור תחתיות" - כשאני בדיוטה התחתונה, אז בוודאות "אל תעלם אוזנך לרווחתי לשוועתי", בוודאות שמכאן והלאה הקדוש ברוך הוא לא יעלים אוזנו, יוציא אותי לרווחה וישמע את כל שוועתי.
אם כן, ריבונו של עולם, יש לנו שטר מקדמת דנא. יש לנו הבטחות מאז, ועל אותם חסדים אנו בטוחים, ולכן אני פונה אליך שוב: מכיוון שבעבר "ביום אקראך" - עוד לפני שקראתי כבר קרבת, "ואמרת אל תירא" - יש לי ממי לצפות, יש למה לחכות, וגם כעת אנו מצפים לאותו סוג של ישועה.
ואפשר להוסיף: אם בעבר "קרבת ביום אקראך" והבטחת "אל תירא", הרי היום אנו במצב ירוד, ולדרוש דרגה כזו של קרבה ושל הבטחה זה מעל ומעבר לציפיות. אני יודע שאיננו ראויים לכך. אבל לכל הפחות אני מבקש, ריבונו של עולם, "אל תעלם אוזנך לרווחתי לשוועתי". לפחות שהקול שלי יגיע אליך ולא תעלים אוזנך - כבר בזה עצמו יש רווחה, גם אם לא נזכה לישועה עצומה כפי שהייתה בדורות הקודמים.
שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם יְהֹוָה כׇּל־מַחְשְׁבֹתָם עָלָי׃ (סא)
כאן כנסת ישראל מתלוננת: ריבונו של עולם, מצד אחד אתה רואה שהגויים מחרפים ומגדפים אותנו. במילים פשוטות הם אומרים שעם ישראל הוא אפס, הוא דומן, הוא אינו שווה דבר, הם 'אבק אדם' וכל שאר הביטויים שהדביקו לנו. ומצד שני "כל מחשבותם עליי" - וזה פרדוקס. שהרי מכך שכל מחשבותם עלינו נובע שהם יודעים את מעלתם של ישראל, שהם יודעים שיש בעם ישראל דברים שאין באף אומה אחרת. וזה מרתיח אותם ואוכל אותם, וכיוון שאינם יכולים להגיע לזה - הם מכים בנו.
די להתבונן במספרים: כ-25 אחוז ממקבלי פרסי הנובל בעולם הם יהודים, ואילו חלקנו באוכלוסיית העולם הוא שני פרומיל בלבד - שניים לאלף. עשרים וחמישה מכל מאה זוכים הם יהודים, בעוד שעל כל אלף גויים יש שניים יהודים. הגוי אינו יכול להתעלם מכך שהיהודי הוא כוח פועל בעולם, שהיהודי הטביע את חותמו בעולם. חלק מן השנאה שלהם נבע מכך שיש "יותר מדי יהודים" באוניברסיטאות, בבנקאות, בתיאטראות, בכל הצמתים המרכזיים - והם ביטאו זאת ב'פרוטוקולים של זקני ציון', שיש מזימה יהודית לכבוש את העולם. ואם לא די בכך, פוק חזי מה נעשה בלובי היהודי בארצות הברית, שמנווט את הממשל האמריקאי לאן שהוא רוצה (אף שנחלש בתקופת הממשל שקדם).
מחד גיסא אתה אומר שהיהודים הם אפס, כלום, בריה שפלה; ומאידך גיסא - יש לך הסבר איך הם מצליחים להגיע כל כך גבוה? איך הם כה כישרוניים? איך רבים מגדולי בעלי התגליות בעולם הם יהודים? התשובה היא שהגוי פועל מתוך פרדוקס. והפרדוקס הזה הוא תמידי כשמדובר בעם היהודי. כשהיהודי היה עשיר - האשימו אותו שהוא משתלט על העולם ועל הכלכלה. כשהיהודים היו עניים - הם טפילים החיים על חשבוננו. יהודי עשיר לא טוב לך, יהודי עני לא טוב לך. כשהיהודים התנגדו למלחמות - הם אינם פטריוטים, לא אכפת להם מן המדינה שלהם. כשהיהודים גילו פטריוטיות - היהודים גוררים אותנו למלחמות, היהודים מחרחרי מלחמה. לא משנה מה יעשה היהודי ובאיזו דרך יתנהל, תמיד תהיינה כנגדו טענות. האנטישמיות אינה דבר המובן בשכל ואינה דבר הגיוני.
מספרים על רועה אחד ששאלו אותו אילו פרות יש לו. אמר: יש לי שתי פרות, מיוחדות מאוד. שאלוהו: מה תוכל לספר עליהן? אמר: הפרה הלבנה נותנת חלב בתפוקה בלתי רגילה. שאלו: והשחורה? אמר: השחורה גם. הפרה הלבנה שמנה, התפתחותה משהו בלתי רגיל. והשחורה? השחורה גם. הפרה הלבנה בריאה... והשחורה? השחורה גם. אמרו לו: מדוע אתה משבח כל הזמן רק את הלבנה? אמר: כי הלבנה היא הפרה שלי. שאלו: והשחורה? אמר: השחורה גם.
במילים פשוטות: כשאדם הוא גזען, כשאדם הוא אנטישמי - אל תחפש טעמים. הוא בעצמו אינו יכול להסביר לך ואינו יכול לתת לך היגיון. מה אתה מחפש לרדת לסוף דעתו? ירדה שנאה לעולם בעקבות מתן תורה. וזה מה שאומר המקונן: "שמעת חרפתם ה', כל מחשבותם עליי" - הם מחרפים אותנו כאילו אנו אפס גמור; ואם כן למה אתה רודף אותי כל כך? אפס אין רודפים כל כך, על אפס אין חושבים כל כך. למי אכפת מאפריקאים ברואנדה? למי אכפת ממאתיים אלף סורים שנטבחו בידי שליטם? כשאתה אפס, לאף אחד לא אכפת ממך. ואם אתה רודף אותי כל כך - סימן שאני משהו. אז מדוע אתה מדגיש כל הזמן עד כמה אני אפס? זה פלא עצום. האנטישמיות אין לה הסבר.
שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם עָלַי כׇּל־הַיּוֹם׃ (סב)
מסביר הרב מגרמייזא: אני עוסק בתפילה, ובמה הם עוסקים? בהמצאת גזירות קשות ובחקיקת חוקים כנגד העם היהודי. וכן בפסוק הבא, "שבתם וקימתם הביטה" - אני עוסק בקריאת שמע "בשוכבך ובקומך", והם באותה שעה זוממים עליי להרוג אותי.
ואפשר להסביר עוד: האנטישמיות החדשה מתבטאת בעיקר בדיבורים. אנו יודעים שמילים מסוגלות להרוג, ואנו רואים גם את התוצאות. בזמנו של היטלר הכל התחיל בדיבורים, ואנו יודעים כיצד זה הסתיים. גם היום הכל הולך בדיבורים: גינויים של מועצת הביטחון, האו"ם שחדשים לבקרים הנושא המרכזי שבו הוא ישראל - העוולות לפלסטינים, הרצח עם, הג'נוסייד, האפרטהייד, הכל היהודים. העולם כאילו פתר את כל שאר בעיותיו, וכל שנותר לו הוא לפתור את 'הבעיה היהודית'.
וזה בדיוק מה שכתוב בתורה: כאשר עם ישראל יהיו בגלות "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך", ועוד נאמר "וְהָיִיתָ לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה" בגויים. מפרש רש"י: "לשנינה" - ישננו בך. כלומר, בכל מקום שתגלה אליו יהיו הגויים מדברים בך תמיד, אתה תהיה הנושא המרכזי, כל מהדורת חדשות תיפתח בעם ישראל, ואותך יאשימו בכל דבר. יוצרים לך תדמית של משהו דמוני, מפחיד ונורא. עד היום יש גויים הפוגשים יהודי ומחפשים את הקרן, ממששים לו במצח: באמת אין לכם קרן? הרי היהודי הוא שליחו של השטן בעולם.
מספרים ששר החוץ הסיני נפגש עם השגריר הישראלי ושאל אותו: כמה אתם שם בישראל? השיב לו: כשישה מיליון. התחיל הסיני לצחוק. שאל אותו השגריר: למה אתה צוחק? אמר לו: שישה מיליון זה כפר בסין. וסין אינה מככבת בחדשות כמו שאתם מככבים. בלי סוף מדברים עליכם. אצלנו בסין עורכים מפקד אוכלוסין אחת לכמה שנים - שישה מיליון אצלנו זה טעות הדגימה. שמים אותך על הגלובוס ואינך נראה, אתה בגודל של סיכה, ואיך זה שכולם שומעים עליך וכל מהדורות החדשות נפתחות בך? זהו "והיית למשל ולשנינה" - ישננו בך, ידברו בך. וזה שאומר הפסוק: "שפתי קמי והגיונם עליי כל היום" - הגיונם הם הגיגיהם ומחשבותיהם, שפתיהם טוחנות כל הזמן רק את העניין היהודי, את 'הבעיה היהודית'.
ואגב, מי שיתבונן יראה שיש בזה הרבה מן האמת. למעשה הם צודקים - אבל לא מן ההיבט שלהם, אלא מן ההיבט התורני האמיתי. הגמרא אומרת שלעתיד לבוא יבואו הגויים ויאמרו: בנינו גשרים, עשינו מרחצאות, עשינו כך וכך - וכל זה לא עשינו אלא בשביל ישראל. ואומר להם הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם, בשבילכם עשיתם. ודומני שרבי חיים מבריסק מדייק: מדוע אמר להם "שוטים"? היה צריך לומר להם "שקרנים", הרי זה שקר גמור לטעון שעשו בשביל ישראל. אלא שלעתיד לבוא לא שייך לשקר, זה עולם האמת, עלמא דקשוט. ואז, כשהגויים יבואו לקבל שכר, יתברר להם שבאמת כל מה שעשו היה בשביל ישראל, שהרי באמת כל מה שיש בעולם הוא בשביל ישראל, וכל מה שנעשה כאן לא נעשה אלא בשביל ישראל. ואז יטענו: השקענו כאן הרבה כסף, הכל היה בשביל ישראל, מגיע לנו שכר. והקדוש ברוך הוא אינו אומר להם שקרנים, אלא: אמת, אתם צודקים, אבל שוטים אתם - שאילו רק הייתם מכוונים, כמה שכר הייתם מקבלים. אלא שכיוונתם לטובת עצמכם, ורק בדיעבד מתברר שזה היה לטובת ישראל.
על אותו יסוד אני אומר גם כאן: האנטישמיות החוגגת בעולם, המאשימה את היהודי בכל רעה חולה, יש בה קורטוב של אמת - אבל לא מנקודת המבט שלהם. מנקודת האמת: כשעם ישראל עושים רצונו של מקום, יש בית מקדש, יש שפע ויש ברכה לכל העולם כולו. אומר האור החיים הקדוש: אילו היו האומות יודעות כמה בית המקדש משפיע טובה עליהן - לא עלינו אלא עליהן - היו מעמידות משמרות סביב בית המקדש שלא יחריבוהו. אם כן, אם יש צרות בעולם, מי אשם? היהודים. בפועל הנקודה היא נקודה אמיתית, אלא שאצלם היא אינה נובעת מנקודת האמת, אלא מן השנאה, מ'עשיו שונא ליעקב'. ואנחנו צריכים לקבל את הדברים על פי נקודת האמת שבהם: כשהגוי דוקר אותך, הוא בעצם אומר לך - אתה היהודי נדרש ליותר, ואילו היית עושה יותר, כל העולם היה מתוקן יותר וכל המציאות הייתה נראית טוב יותר. התביעה הזאת היא תביעה אמיתית, והגוי הוא בבחינת "אשור שבט אפי", שנועד להזכיר לך היכן טעית ומה עליך לתקן.
שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה אֲנִי מַנְגִּינָתָם׃ (סג)
ריבונו של עולם, הביטה בשבתם ובקומם: כשהוא הולך לישון וכשהוא קם בבוקר, כל הזמן היכן ראשו? "אני מנגינתם" - אני הסיבה לשמחתם. מסביר ה'לחם דמעה': כל המצר לישראל נעשה ראש, וכל שמחתם היא רק מן היהודי. הוא מכה ביהודי - והוא מבסוט; הוא מכה ביהודי - והוא שמח.
ואפשר לפרש "אני מנגינתם" כמו שדוד המלך מתלונן על רודפיו, שהיו יושבים בבתי מרזח ומחברים עליו שירים, שירי לעג וקלס. כך גם כאן: מחברים עליי שירים ומנגינות, פואמות על העם היהודי ועל הנזק שהוא גורם בעולם. כידוע, מכונת התעמולה של גבלס עבדה שעות נוספות כדי להשחיר את פניו של היהודי, עד שהיה ברור לכולם שכנגד ג'וקים משתמשים בחומר הדברה וכנגד היהודים יש תאי גזים - שהרי אם מדובר בסוג של מקקים טפילים ומזיקים, זה מה שצריך לעשות בהם: לרמוס ולייבש. כשמכינים את דעת הקהל היטב, הדברים מתקבלים על הלב ואין שום בעיה להתנהג כך. ריבונו של עולם, תראה את התעמולה המשומנת נגדי: "שבתם וקימתם" - כל הזמן נגדי, "אני מנגינתם" - עליי מחברים שירי לעג וקלס.
תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יְהֹוָה כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם׃ (סד)
אומר ה'לחם דמעה': כל גמול הוא בעצם כפליים ממעשה הרע, כמו שנאמר "כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה". וכאן כנסת ישראל מבקשת: ריבונו של עולם, די לי אם תשיב להם גמול "כמעשה ידיהם" בלבד. אינני דורשת כפליים; הלוואי ואזכה לראות שתשיב להם כמעשה ידיהם, גם אם לא יהיה זה כפליים.
תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת־לֵב תַּאֲלָתְךָ לָהֶם׃ (סה)
מסביר ה'תורת חסד': היות שכל מחשבותיהם הן להרע לי, מבקשת כנסת ישראל שתשיב להם גמול כמעשה ידיהם ותיתן להם מגינת לב - כלומר צער בליבם, כנגד כל מחשבותם עליי. כיוון שכל מחשבות ליבם כל היום הן כיצד לצער אותי, יהיה להם צער כנגד הצער שהם חושבים לצער אותי. לפי זה "מגינת" היא מלשון תוגה ויגון.
רש"י אינו מקבל פירוש זה, ומפרש ש"מגינת לב" היא מלשון מגן - כמו אוטם הלב, צרה ואנחה שהם כמגן כנגד ליבם. וטעמו: הנו"ן ב'יגון' אינה מן השורש. כמו 'ששון', ששורשו ש.ש., וכמו 'שיממון', ששורשו ש.מ.מ. - הנו"ן היא נו"ן נוספת. אם כן, אי אפשר לומר 'מגינת לב' מלשון יגון, שהרי הטיה כזו אינה נכונה; היה צריך לומר 'יגונת לב'. לכן מפרש רש"י מלשון מגן. וכך משתמע גם מן האבן עזרא, שאומר שיש אומרים שדגשות הנו"ן נוספת והוא מגזרת מגן, על משקל אכילה, מלשון "גנון והציל".
והוא ממשיך: "תאלתך להם". אומר ה'תורת חסד' - הבא עליהם את כל האלות הכתובות בספר התורה, כמו שנאמר "ונתן ה' אלוקיך את כל האלות האלה על אויביך"; את האלות שלך החל עליהם. רש"י לעומת זאת מפרש "תאלתך" מלשון "נואלו שרי צוען" - שהתרגום שם מתרגם "איתפשו", והכוונה מלשון אווילות, שנעשו אווילים. כלומר: תן להם אוטם הלב, ועשה אותם אווילים וטיפשים.
הסבר נוסף: "תיתן להם מגינת לב" הוא כנגד מה שראינו בפסוק הקודם, "אני מנגינתם" - לשון נופל על לשון: תחת מנגינתם, תן להם מגינתם; תחת המנגינה שעשו ממני, יהיה להם צער בליבם. ועוד מפרש ה'לחם דמעה': "תאלתך להם" - הצער שיש לך כביכול, שאתה משתתף בצערם של ישראל, את הצער הזה תן להם. למה שאתה תצטער? אלא תצער אותם, ובכך תציל אותנו מאותו צער וגם אתה לא תצטער בו.
לפי פירוש זה יש להבין מאיזו לשון "תאלתך", שהרי אי אפשר לומר מלשון קללות ואף לא מלשון "נואלו". ייתכן מאוד ש"תאלתך" היא כמו "תלאתך" בהיפוך אותיות, כדרך 'כבש' ו'כשב', 'שלמה' ו'שמלה', שהם פעלים מתהפכים; ו'תלאה' היינו צער. כלומר: ריבונו של עולם, את התלאה שיש לך תן להם. שהרי כשיהודי סובל, מה אומרת השכינה? "קלני מראשי, קלני מזרועי" - כואב עליי ראשי, כואב עליי זרועי; השכינה בגלותה ומצטערת עמנו. אז ריבונו של עולם, את הצער שאתה מצטער בגלל מצבם של ישראל - תן אותו על הגויים, וממילא גם ישראל יפסיקו להצטער וגם השכינה תפסיק להצטער.
תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְהֹוָה׃ (סו)
מסביר האלשיך הקדוש: "מתחת שמי ה'" - שגם בשמיים לא יהיה להם אחיזה, כמו שנאמר "אם בין כוכבים שים קינך, משם אורידך". גם אם תגיע גבוה מאוד, אומר הקדוש ברוך הוא, אני אוריד אותך משם ואשפיל אותך מטה. וזה מה שאנו מבקשים: תרדוף באף ותשמידם - גם אם הגיעו גבוה, מתחת שמי ה' תוריד אותם ותשפילם למטה.
וה'עקדת יצחק' מסביר: ראינו לעיל "סכותה באף ותרדפנו", ואחריו "סכותה בענן לך מעבור תפילה" - שמאותו אף וכעס נוצרה סככה ומחיצה, שתפילותינו אינן עולות עוד למעלה. ועל כך מבקש המקונן: אותו אף עצמו, אותו כעס שגרם למחיצה, בו תשתמש כדי "תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'", ולא יהיה להם שארית בגויים.
חתימת פרק ג' היא תפילה מתוך בור תחתיות: המקונן נזכר בימים שבהם "קרבת ביום אקראך", ומבקש שלכל הפחות לא תיעלם האוזן משוועתו. הוא פורש לפני ריבונו של עולם את הפרדוקס של שנאת ישראל - שמחרפים אותנו כאפס ובד בבד "כל מחשבותם עליי" - שאין לה הסבר הגיוני, ובכל זאת יש בה נקודת אמת: תביעה מן היהודי להיות גדול יותר, שהרי כל טובת העולם תלויה בו. ולבסוף הוא מבקש גמול על האויבים - אפילו בלי כפליים - שיינתן להם צער בלבם תחת המנגינות שחיברו עלינו, ושאותו אף שחצץ בינינו לבין אבינו שבשמיים יופנה לרדיפתם ולהשמדתם מתחת שמי ה'.