פתיחה
מגילת איכה היא המגילה שאנו קוראים בתשעה באב, וירמיהו הנביא שכתבה ראה את החורבן בעיניו: הוא ראה את ירושלים בתפארתה וראה אותה בחורבנה. המילה הפותחת, "איכה", אינה רק שאלת מקום, כמו ה"איכה" שנאמר לאדם הראשון - "איפה אתה"; היא זעקת כאב: איך קרה הדבר הזה, איך עיר שהייתה מלאה אנשים, "רבתי עם", יושבת פתאום בדד. וכן "הייתה כאלמנה" - לא אלמנה ממש, אלא כאלמנה, שהרי הקדוש ברוך הוא לא עזב אותה לגמרי אלא רק הסתיר פניו.
בפרק שלפנינו אנו מגיעים אל אחד הפסוקים המרכזיים של חשבון הנפש שבמגילה:
נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד־יְהֹוָה׃
תשובה גם על מה שגרמנו לאחרים
בעל "לחם דמעה" מבאר: "נחפשה דרכינו ונחקורה" - כדי לשוב על העוונות שחטאנו, ושהשם יכפר גם את העבירות שבינינו לבינו; ועוד, שנשוב גם על העוונות שגרמנו לאחרים לחטוא. וזה עניין נורא ואיום, שהרי כתוב שמי שמחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. איך ייתכן שזה שהחטיא את חברו יהיה בגן עדן וחברו החוטא יהיה בגיהינום?
המשגיח שלי בישיבה היה מזהיר תמיד: אם אתה רוצה לעשות עבירות, אף פעם אל תעשה עבירות שבהן אתה מכשיל מישהו אחר. ודאי שאין לגיטימציה לעבירות כלל, אבל על עבירות שבינך לבין עצמך עוד תוכל לעשות תשובה. אתה הולך למקום שאסור ללכת אליו - לפחות אל תסחב איתך עוד מישהו. על אותו מישהו לא תוכל לעשות תשובה לעולם, שהרי זה כבר לא תלוי בך: אם הוא ישוב - ישוב, ואם לא - לא. מה תוכל לעשות בשמיים? לעולם ייזקף לחובתך שהחטאת מישהו. בן אדם שקלקל את חברו, הוציא אותו מהישיבה, הביא אותו למצב של קלקול - איך מתקנים דבר כזה? אלו שאלות קשות שאין לנו עליהן תשובה.
והדוגמאות רבות: אדם שהיה רחוק ממצוות ופיתה מישהי לדבר עבירה, או פיתתה מישהו לדבר עבירה - עבירות של כרת החמורות ביותר. ולא צריך ללכת רחוק: בתוך בית המדרש עצמו, יש שיעור ואתה מפטפט עם חברך - ביטלת אותו מתורה, איך תחזיר לו את זה? הוצאת מישהו באמצע השיעור, "בוא, אני רוצה לומר לך משהו" - הוא התבטל מלימודו בגללך, איך תחזיר לו את הלימוד הזה? עבירות שבהן אדם מחטיא אחרים הן דבר שקשה מאוד לתקנו.
ומה כן אפשר לעשות? להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא שיפתח את ליבו של אותו אדם שהוחטא, שישוב בתשובה. שאם הוא יעשה תשובה ויזכה לגן עדן, אזי גם אותך אפשר יהיה להכניס. אבל אם לא שב, והוא בגיהינום, יאמר: למה? עשית כך וכך. ויטען: אני עשיתי?! הוא החטיא אותי! הרבי שלי בגן עדן ואותי שולחים לגיהינום? "מגלין רבו עמו" - יוציאו אותך מגן עדן ויכניסו אותך לגיהינום, שתארח לו לחברה. נורא ואיום. לכן העצה: להתפלל שאותו אדם שהחטאנו ישוב בתשובה, ואז גם הוא לא יהיה בגיהינום וגם אנחנו לא.
ומעבר לכך אמר הגאון מווילנא, שכשאדם עושה תשובה שלמה מסייעים בידו מן השמיים לתקן גם דברים שקשה לתקנם, ואף דברים שאי אפשר לתקנם. אם עשית כל מה שבידך והתאמצת בכל אשר לאל ידך, מן השמיים יסייעו בידך שאותו אדם ימחל לך. וכך כותב רבנו יונה: שימחל השם לשבים במקום שאין ידם משגת להשיג אהבתו. כלומר, אתה עשה מה שאתה יכול, והקדוש ברוך הוא כבר יעזור לך להשיג השגות שבאופן רגיל אינך מסוגל להגיע אליהן. אבל על כל פנים יש להיזהר מאוד שלא נבוא לידי כך שנכשיל מישהו אחר: "נחפשה דרכינו ונחקורה" - ועל מה שהחטאנו אחרים, "ונשובה עד ה'".
פשפוש ומשמוש: שני שלבים בחשבון הנפש
הגמרא אומרת שמי שבאים עליו ייסורים יפשפש במעשיו וימשמש במעשיו. מה ההבדל בין פשפוש למשמוש? מבאר המסילת ישרים כמפורסם: "יפשפש במעשיו" - יבדוק איזה מעשה טוב אינו עושה ואיזה מעשה רע הוא כן עושה, יפריד את הסיגים. "ימשמש במעשיו" - כשמביאים לך אריג אתה ממשמש בו כדי לבדוק את טיב הבד ואיכותו; כך במעשים שאתה כבר עושה: האם הם נעשים בכוונה הראויה, בהתבוננות, בהעמקה, לשם שמיים באמת.
וזה מה שכתוב "נחפשה דרכינו ונחקורה": "נחפשה" - זה הפשפוש, האם אני עושה מה שצריך ונמנע ממה שאסור. "ונחקורה" - זה המשמוש: גם הדרכים שאנו כבר רגילים ללכת בהן טעונות בדיקה. אחרי שבדקת שאתה עושה את הנצרך, בוא ונראה איך אתה עושה: איך הנחת תפילין - בכוונה הראויה, בהתבוננות ובהעמקה, או כמצוות אנשים מלומדה? ולא רק חיפוש אלא גם חקירה, שזו בדיקה מרובה לראות אם הדבר ראוי והגון.
"ונחקורה" - גם מפי אחרים
ספר "פלגי מים" מסביר: "נחפשה דרכינו" - מכוח עצמנו, "ונחקורה" - מפי אחרים. שימו לב, כל הביאורים הללו באים ליישב את הכפילות: אם אני מחפש הרי אני חוקר, ומה הכפילות? אומר הפלגי מים שאדם צריך לבדוק את עצמו לא רק מול עצמו אלא גם מול אחרים. וזה דבר חשוב מאוד, כי פעמים רבות איננו רואים את חסרונותינו - "דרך איש ישר בעיניו". אדם אוחז שמה שהוא עושה הוא הנכון והראוי, ומתוך הרגל הוא חוזר על אותם דברים בלי לשים לב שהוא טועה בהם.
יש יהודי תלמיד חכם ששומע את השיעורים שאני מוסר, ומדי פעם מתקשר לשאול או להעיר תיקון על דבר מסוים, ואני אומר לו: אין לך מושג כמה אני מודה לך שאתה עושה איתי חסד. כי כשאדם אומר דבר, הוא אומר אותו מתוך מה שהתרגל אליו, ובא אחר שקרא את הדבר במקום אחר ושם לב שהלשון שונה או שלא דקדקתי. כשאדם בודק את עצמו זה גרוע מאוד; כשמישהו אחר בודק אותו יש עין אחרת הרואה דברים שלא דקדקת בהם. אתה לא תעלה על הטעויות של עצמך, כי התרגלת וחשבת שכך הנוסח וכך הציטוט. לכן כשסופר סת"ם מסיים לכתוב מזוזה, אין אומרים לו לעבור שתי הגהות בעצמו, אלא שאדם אחר יעבור ויגיה - גם אם הסופר נאמן לגמרי, שמא מתוך שגרת הטעות יחזור ויטעה. "שיבשת, כיוון דעל על": השיבוש שחוזר על עצמו כבר נראה לך כנכון.
וכך נהגו גדולים: הרב רצאבי, כשכתב את ספרו, מסר אותו לכמה אנשים ורצה לשמוע את ביקורתם - האם השפה ברורה, האם הדברים מובנים, האם יש הערות. והחפץ חיים, כשחיבר את המשנה ברורה, העמיד קבוצה של בעלי בתים שילמדו בו שיעור לפני שהפיץ את הספר, כדי לראות אם הלשון קלה, אם הדברים קליטים ומובנים ואם יש הערות.
אחד מאותם בעלי בתים - החפץ חיים מאוד אהב את לימודו - זכה לברכה שיאריך ימים עד מאה שנה. הגיע אותו אדם לגיל תשעים ושמונה, ורצו לפנותו לבית חולים. אמר: איני הולך, יש לי עוד שנתיים, החפץ חיים הבטיח מאה, ואיני מוותר על שנה. והחלים, וחי עוד שנתיים ונפטר בדיוק בגיל מאה. עוד בירכו החפץ חיים שלא ימות לו בן בחייו. פעם עבר בנו תאונת דרכים רחמנא ליצלן, והוא, בן שמונים ומשהו, הגיע לבית החולים ואמרו לו שהבן במצב קריטי. אמר: טוב, אתן לו מי שברך בבית הכנסת, ואשוב הביתה. חשבו הרופאים שלא הבין, ואמרו לו: אדוני, בנך בין חיים למוות. אמר להם: איני דואג, הבן יחלים. שאלוהו על מה אתה מדבר? אמר: יש בידי שתי הבטחות מהחפץ חיים - שאחיה מאה שנה, ושלא ימות בן שלי בחיי; ואני בן שמונים, כיצד יתקיימו שתי ההבטחות אם הבן לא יחלים? הלך הביתה, והבן החלים מעל דרך הטבע. אמר אחד מגדולי ישראל: אנחנו מתפעלים מברכת החפץ חיים, ואני מתפעל מהאמונה הפשוטה של היהודי הזה. אדם רגיל היה אומר "אולי אין לי מספיק זכויות", והוא אמר: יש לי שטר של החפץ חיים, וצ'ק של החפץ חיים אינו חוזר. זו אמונה שלמה ותמימה.
ומכאן לענייננו: החפץ חיים נתן את ספריו לביקורת, שיבדקו ויעירו. כך כל אדם - שלא ייבהל מביקורת. מישהו מעיר לך? הודה לו, שמח שיש מי שמאיר לך ומאפשר לך לתקן את עצמך. יש אנשים שאינם סובלים זאת: "הכול בסדר, אני לא מחפש הערות". למה? אמר לך דבר טוב - אמור לו תודה רבה, יישר כוח, אני לוקח לתשומת ליבי ומוכן לתקן. מי שמוכן לשמוע ביקורת יתקן, יתקדם רוחנית ויתקדם בכל תחום; מי שאינו מוכן לשמוע ביקורת לא יתקדם בשום אופן. גם בעולם היום הבינו זאת ומבקשים משוב: יש לך הערות? כי ביקורת היא לטובתך; אם תיקנת את עצמך אתה נעשה טוב יותר, ואם לא - איש לא ירצה דבר פגום שיש בו חיסרון.
"ונשובה עד ה'" - עד היכן?
בעל "לחם דמעה" מבאר את סוף הפסוק: מהו "ונשובה עד ה'"? הרמב"ם כותב מהי תשובה שלמה - שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא עוד לעולם. וזה דבר שממש פחד פחדים לאומרו, ופלא פלאים הוא. וכבר עמדו המפרשים: מי יוכל לומר על עצמו ששב בתשובה שלמה כזו? הרי "הן בקדושיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה". על מי נאמר? על האבות הקדושים. הקדוש ברוך הוא לא קרא שמו על יצחק עד שנעשה עיוור, ועיוור חשוב כמת - עד אז אי אפשר לומר "אלוהי יצחק אביך", כי מי יודע מה יהיה מחר. על יצחק אין הקדוש ברוך הוא חותם שצדיק יישאר צדיק, ועל אברהם אינו חותם. ואם כן, איך יעיד עלינו יודע תעלומות שלא נשוב לזה החטא לעולם?
ההסבר המקובל הוא, שהעדות אינה על העתיד אלא על השעה עצמה: שיעיד עליו יודע תעלומות שתשובתו נעשתה בלב שלם ובמגמה שלמה, שכעת גמור ומנוי בדעתו שלא לשוב לזה החטא לעולם. מה יקרה אחר כך? יצר הרע מאש ואנחנו בשר ודם, ואי אפשר לדעת. אבל באותו רגע הקדוש ברוך הוא מעיד עליו שתשובתו שלמה ברמה כזו. וזהו "ונשובה עד ה'" - עד שהשם בעצמו יוכל כביכול להעיד עלינו שתשובתנו שלמה ולא נשוב לזה החטא לעולם. וראוי להזכיר עניינים אלו דווקא עתה, שתמוז וזמני התשובה ממשמשים ובאים, ו"אב" ראשי תיבות "אלול בא".
המוכיח - יכלול עצמו עם הציבור
הרב פלקלס מסביר שיש כאן רמז: בתוכחה אדם צריך לכלול את עצמו עם האחרים. כשדרשן עומד ודורש, לא יאמר "חטאיכם מרובים, אתם חייבים לשוב, אתם צריכים לתקן את עצמכם ומצבכם נורא". וממי ראינו שלא נהג כך אלא כלל את עצמו? מעזרא ונחמיה. כשבאו להוכיח את העם על נשים נוכריות, אמרו: אנחנו חטאנו ונשאנו נשים נוכריות. וכי עזרא חטא? וכי נחמיה חטא? אלא מכאן כלל: הבא להוכיח את הציבור לא יאמר "יש לכם עוונות" אלא "יש לנו עוונות, אנחנו צריכים לתקן את עצמנו". אפילו שאין בו מאומה מכל אותו דבר, ברגע שהוא אומר "כולנו צריכים לתקן" - מקבלים ממנו; וברגע שהוא אומר "אתם לא בסדר" - אומרים לו מה אתה מחזיק עצמך צדיק ובא להאשים אותי, ואין מקבלים ממנו. וזה מה שכתוב: לא "חפשו דרכיכם וחקרו", אלא אומר ירמיהו "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'" - כולנו יחד.
ואפילו אם האחד הוא אתה
פעם בא אחד לחפץ חיים ואמר לו: רבי, אני מוסר דרשה והרבה אנשים נרדמים, ואיני יודע אם יש בזה טעם, אם מישהו מושפע ואם הדברים עושים רושם. יש אומרים שהחפץ חיים שאל אותו: כמה זמן הדרשה? אמר לו: שעה. אמר לו: מה אתה סח, אתה יודע איזו זכות זו? שעה שלמה אנשים לא דיברו לשון הרע; ישן - ואינו מדבר לשון הרע.
היה דרשן שדיבר והקהל ישן היטב, ואמר להם אחר כך: אני דורש מכל אחד מכם סכום נכבד. שאלוהו על מה? אמר להם: אבא שלי עבר ניתוח לפני שבועיים, ולמרדים לבדו שילמנו אלף וחמש מאות דולר. וכי פשוט בעיניכם להרדים? כאן הרדמתי לא אחד אלא חמישים איש. ועוד אחד בא לרב אחרי הדרשה ואמר: כבוד הרב, בעקבות הדרשה של אתמול כל הלילה לא ישנתי. התפעל הרב ושאל: באמת? עד כדי כך? אמר לו: כן, כשישנים ביום קשה לישון בלילה...
ועל כל פנים, מספרים שהחפץ חיים ענה לאותו דרשן: איני יודע כמה מקבלים וכמה מושפעים, אבל גם אם אדם אחד ישתנה ויושפע - זה המון. ואפילו אם האחד הזה הוא אתה. כלומר, גם אם אתה עצמו, בעקבות הדברים החוצבים להבות שאמרת, התחלת להקפיד יותר במשהו - דע לך שזה כבר דבר גדול, זה כבר המון. וזהו שאדם יכלול עצמו בתוכחה: "נחפשה דרכינו ונחקורה", והלוואי שגם הוא עצמו יושפע מדבריו, ויש בזה כבר הרבה.
לסיכום:
"נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד־יְהֹוָה" - הפסוק כולל בתוכו את כל סדר התשובה: לשוב לא רק על עוונותינו שלנו אלא גם על מה שגרמנו לאחרים, ולהתפלל עליהם שישובו; לפשפש במעשים הרעים ולמשמש גם במעשים הטובים אם נעשו בכוונה הראויה; לבדוק את עצמנו לא רק מכוחנו אלא גם מפי אחרים, ולקבל ביקורת בשמחה כדרך שנהגו גדולי ישראל בספריהם; לשוב "עד ה'" - עד שהקדוש ברוך הוא בעצמו יעיד שתשובתנו שלמה; ולזכור שהמוכיח כולל תמיד את עצמו בתוכחה, שכן אפילו אם אדם אחד יושפע - ואפילו הוא עצמו - כבר יש בזה המון.