פרק ג' של מגילת איכה הוא פרק של יחיד המדבר בשם הכלל: "אני הגבר ראה עוני". באמצע הפרק, לאחר תיאורי הצער והחושך, מתחילה תפנית: המקונן משיב אל לבו את חסדי ה', ומשם הוא עובר לעודד את עם ישראל ולחזק אותם באמונה ובתקווה. בשיעור זה נעסוק בפסוקים המרכזיים של אותה תפנית: "חדשים לבקרים", "חלקי ה' אמרה נפשי", ו"טוב ה' לקווו".
חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ׃
מסביר בעל "לחם דמעה": כיוון שהקדוש ברוך הוא עושה עמנו בכל יום ניסים חדשים - מגן עלינו, שומר עלינו - הרי הדבר מעודד אותנו להאמין בו ולצפות לגאולה העתידה. מן הניסים הקטנים שאנו רואים בכל יום ויום אנו למדים שהקדוש ברוך הוא גם יוציא אותנו מן הצרות ויגאל אותנו גאולת עולמים.
אחד מגדולי ישראל המשיל על כך משל נפלא. כשירד יוסף מצרימה, מה נשאה השיירה? "נכאת וצרי ולוט". אומר רש"י: מיני בשמים - שלא כדרך ערביים, שהיו רגילים לשאת נפט ועטרן שריחם רע, כאן זימן הקדוש ברוך הוא ליוסף בשמים. ולכאורה יש כאן פלא: אדם שנגזרו עליו מאה מלקות, ומתחילים להלקותו מכות קשות, ובאמצע אומרים לו "רגע, הבאנו לך מעט בושם, תריח" - וכי זה מרגיע? ואצל יוסף אין מדובר בשנה אחת: יוסף עומד לקבל "מלקות" של שתים עשרה שנה, יושב בכלא מצרי, נרדף, סובל ביזיונות קשים ביותר, בצינוק שהוא בור בתוך האדמה. וכי זה מה שמפריע לו, ריח העטרן?
אלא, המשיל, משל לילד שנכנס לניתוח. הילד מפחד פחד מוות ובוכה, והמנתח מבקש מן ההורים לצאת כי מתחילים. הילד תחת הרדמה מקומית, נכנס לחרדה ואי אפשר להרגיעו. ואז, דרך החלון העגול של חדר הניתוח, הוא רואה פתאום פרצוף מביט - אמא. ועוד פרצוף - אבא. מיד חיתה נפשו: הנה הם כאן, הם בסביבה, הם לא עזבו אותי. כך יוסף היורד למצרים: לפניו ייסורים קשים, ניתוח קשה ביותר, אבל הקדוש ברוך הוא שולח אליו אלומת אור, מציץ כביכול דרך החלון ואומר לו: אני כאן, אני איתך, אל תתייאש. והראיה - שלחתי לך מסר: שיירה מיוחדת בשבילך, עם ריח טוב. ואכן "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח" - השגחה מלאה.
זה שאומר הכתוב: "חדשים לבקרים רבה אמונתך" - מן הניסים הקטנים שהקדוש ברוך הוא עושה לנו בכל יום ויום אני מקבל חיזוק ואמונה שה' עדיין איתנו, שלא עזב אותנו, וזה מעודד אותנו בציפייה ובתקווה שיוציאנו מן הצרות.
עוד אומר בעל "לחם דמעה": יש כאן רמז להישארות הנפש. עם כל הצרות ועם כל הפורענויות, עדיין אנו סומכים על חסדי ה' "כי לא תמנו" - הנפש חיה וקיימת, ולא זו בלבד אלא נפש האומה בכללותה קיימת. לא הגענו חלילה למצב שבו עם ישראל בטל וכלה. וכשם שבכל לילה אתה מפקיד את נשמתך ביד הקדוש ברוך הוא והוא מחזירה לך בבוקר - "חדשים לבקרים רבה אמונתך" - כך יתעורר בך הביטחון שאתה עתיד לגאול אותי; שאם לא כן, למה היית צריך להחזיר לי את הנשמה?
זהו סוד "אני ישנה ולבי ער": אף שאנו נמצאים במצב הדומה לשינה, הלב - כלומר הנשמה - עדיין קיים. ואם באו האויבים והרגו וטבחו, במה שלטו? בגוף בלבד. אבל הנשמה קיימת, ועתידה אשה שתלד שישים ריבוא בכרס אחת, שכל הנשמות הללו עתידות לבוא ולשוב אל התיקון השלם. הגוי יכול לגופנו בלבד, וזה באמת אינו משמעותי: כמה שיהרוג וכמה שיטבח, נשמת האומה קיימת, עם ישראל קיים, והנשמות הללו ישנן.
אצל הכופר והאתאיסט המיתה היא הדבר הנורא מכל, משום שבתפיסתו המוות הוא חידלון: כל עוד אני כאן אני קיים, וברגע שאמות אין כלום, התאפסות גמורה. אצל אדם כזה המיתה אכן שוברת. אבל אדם היודע שהמיתה אינה אלא מעבר מעולם לעולם, ממציאות אחת למציאות אחרת, אינו נבהל. הרי גם אדם ההולך לישון עובר מיתה זמנית, ובבוקר הוא קם. ההתבוננות הזאת מעודדת אותנו לעבור את כל המשברים: "חדשים לבקרים רבה אמונתך" - הנשמה חוזרת אלינו; כך גם אם אני רואה את עם ישראל בתרדמה כללית, דע לך שהנשמה תחזור, ועם ישראל ישוב ויחדש ימיו כקדם, "תתחדש כנשר נעורייכי", הרבה יותר ממה שהיה קודם לכן.
ספר "אלון בכות" מביא מן הזוהר הקדוש: אדם שהפקיד פיקדון אצל חברו, ובא ליטול את פיקדונו, ואומר לו החבר: זוכר אתה שלפני שנה הלוויתי לך כסף ואמרת שתחזיר כשיהיה לך? עשיתי חשבון, הפיקדון שווה בדיוק לגובה ההלוואה, אני משאיר אותו אצלי. אומר הזוהר: אדם זה - לית ביה הימנותא, אין בו נאמנות. אל תערב שמחה בשמחה: הלוואה היא הלוואה, אבל כאן הפקיד אצלך פיקדון מתוך אמון שתחזירנו, החזר לו את הפיקדון ואמור לו: זכור שאתה חייב לי כך וכך. אין מדובר ברשע מושחת שחיפש כיצד לעקוץ, אלא באדם הגון - אלא שאל ינצל את ההזדמנות "מצא מקום לבעל חוב לפרוע חובו". זו אינה הגינות ואינו יושר.
והנה כך בדיוק נוהג עמנו הקדוש ברוך הוא. אתה מפקיד את נשמתך בידו, והקדוש ברוך הוא היה יכול לומר: רגע, הנשמה כבר כאן אצלי, ונשמה יקרה - כמה את חייבת לי? יש לי חשבון איתך, הישארי כאן. והאדם בבוקר היה מנסה לקום ולא מצליח - כי הנשמה נשארה למעלה. זה דומה לאדם שעצרו אותו על עבירה קטנה, דוח תנועה על נסיעה בלי חגורה, ופתאום קופץ במחשב שהוא מבוקש כעריק - והשוטר אומר לו: לא, לא, עכשיו אתה כבר בידיים שלי, סע איתי. כך לכאורה: הנשמה הגיעה למעלה והיא בעלת חוב גדול, והיה מקום לעכבה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו עושה כן - "רבה אמונתך", נאמן הוא. הפקדת בידו את נשמתך, "בידך אפקיד רוחי", מתוך אמון בריבונו של עולם, והוא מחזירה לך. ואם כן, "זאת אשיב אל לבי": בוא וראה כמה נאמן הקדוש ברוך הוא להשיב לידך את הפיקדון - ומזה תתעודד לדעת שהוא עתיד להשיב שבותנו, לחדש כנשר נעורינו ולהשיב ימינו כקדם.
המגיד מדובנא בספר "קול יעקב" מבאר על פי דברי חז"ל שכנסת ישראל אומרת: ממה שאתה מחדשני בבוקרן של מלכויות, אמונתך רבה לעתיד שתגאלני. כלומר: מזה שאני רואה גזירות חדשות לבקרים. ואנו יודעים לשם מה נועדו הגזירות - להיטיב את דרכינו. וכפי שדיברנו על כך שגדולי ישראל, בכל הגזירות הכלכליות ובכל המלחמה שהוכרזה נגד עולם התורה, הקו שלהם הוא שהדבר תובעני כלפינו, דורש מאיתנו; לא הפגנות, לא זו הדרך, אלא לראות מה אנו צריכים לתקן וכיצד לתקן את דרכינו. ומזה שאנו רואים התגברות של גזירות, אנו יודעים שכל תכליתן לשפר אותנו ולתקן אותנו.
משל למה הדבר דומה? לילד שנפל למשכב, וקרא אביו לרופא שיתן לו תרופות. היה הבן בטוח שאביו מבקש להרע לו. אבל כשראה שבשלב מסוים הרופא מחליף את התרופות ונותן אחרות, הבין שאין כאן מגמה להרע: שהרי אם המגמה להרע, התרופות הראשונות מרות ורעות דיין, ולשם מה להחליפן? עצם ההחלפה מלמדת שיש כאן כוונה לרפא, ושכל שלב זקוק לתרופה אחרת.
זהו "חדשים לבקרים": מזה שאתה מחדשני בבוקרן של מלכויות - מחליף לי ייסורים בייסורים אחרים, כל פעם ייסורים מסוג אחר - אני למד שהייסורים הללו הם תרופה, ושכל פעם צריך לרפא ולתקן משהו אחר. ומכאן "רבה אמונתך" - מתחזקת אמונתי שאתה עתיד לגאול אותי; שאם לא כן, לשם מה להחליף לי את הייסורים? אם המטרה להתעלל, השאר אותי בייסורים הראשונים תמיד. אלא שאתה מחליף את התרופה - סימן שאתה רוצה לרפא אותי.
חֶלְקִי יְהֹוָה אָמְרָה נַפְשִׁי עַל־כֵּן אוֹחִיל לוֹ׃
רש"י מפרש: כיוון שנפשי אמרה שה' הוא חלקי, על כן דין הוא שאוחיל לו ואצפה לו. אילו הייתי לוקח לחלקי חלילה עבודה זרה, לה הייתי מצפה; אבל מכיוון שאני מאמין באין סוף ברוך הוא, ממילא נפשי אומרת: חלקי הוא אצל ריבונו של עולם, ולו אני מצפה שיגאלני.
ה"תורת חיים" מוסיף: לפעמים מרוב הצרות ומרוב הייסורים מגיע האדם לידי ייאוש, שהרי ידוע שהייסורים הבאים על האדם עלולים להעבירו על דעת קונו. הגמרא אומרת על חנניה מישאל ועזריה: אילמלי ייסרו אותם - פלחו לצלמא, היו עובדים לצלם. שמעו זאת היטב: אותם חנניה מישאל ועזריה שהיו מוכנים ליפול לכבשן האש, אילו היו מענים אותם היו עובדים לצלם. ומדוע לא עבדו? כי אמרו להרוג אותם, והריגה היא פעם אחת וזהו. אבל אם אומרים לאדם: לא נהרוג אותך, נשים נר תחתיך עד שתסכים - ה' ירחם, מי יכול לעמוד בייסורים? אין אדם מסוגל לעמוד בייסורים.
וכך אומרת כאן כנסת ישראל: ברוב תוקף הצרות אולי באנו לידי ייאוש, הייסורים מעבירים את האדם על דעת קונו. ואף על פי כן, הקול הפנימי שלי אומר: "חלקי ה'". עם ישראל הוא חלק ה' ונחלתו, והייסורים הבאים עליי באו לקדש שם שמים ולתבוע ממני לשנות את דרכיי - לכן אני מקבלם באהבה.
הלב, מצד הרגש, עלול לטעות ולומר לאדם: מה הועילה לך אמונתך? ראה כמה אתה סובל וכמה אתה מתייסר. הרגש מטעה. אבל אני משיב לו: "חלקי ה' אמרה נפשי" - נפשי היא חלק אלוה ממעל, והיא משיגה הרבה יותר ממה שמשיגים הרגשות. האדם השלם אינו עובד על פי רגשות אלא על פי השכל, שהשכל אינו מטעה - כל עוד אינו נותן לרגש למשוך אותו - והוא מראה לאדם את הדרך הישרה. לפיכך: אילו הלכתי אחרי הרגש, כבר הייתי פורק מעליי כל עול, שהרי אני סובל ומתייסר; אבל הנפש, החלק הרוחני שבאדם, היא הצועקת ואומרת "חלקי ה'", והיא המחזיקה אותי. "על כן אוחיל לו" - זה מה שגורם לי להמשיך ולייחל לקודשא בריך הוא, לא מן הלב אלא מן הנפש הרוחנית הקדושה שהיא חלק אלוה ממעל.
טוֹב יְהֹוָה לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ׃
טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְהֹוָה׃
טוֹב לַגֶּבֶר כִּי־יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו׃
כאן מתחיל המקונן לעודד את עם ישראל. בשלושת פסוקי האות ט' הוא אומר: מי שמקווה לה' ומייחל לו - טוב ה' לקוויו; טוב לו לאדם שיחיל וידום לתשועת ה'; ואם כן יש טעם לצפות, ו"טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו" - שישא את כל מה שעובר עליו בסבלנות יתרה, כי טוב הוא הקדוש ברוך הוא למי שמקווה לו.
חז"ל דורשים: "טוב ה' לקווו" - יכול לכל? תלמוד לומר "לנפש תדרשנו". וצריך להבין מה כוונת הדרשה: מהו "יכול לכל", ומהי התשובה "לנפש תדרשנו".
מסביר ה"אלון בכות": בעל הביטחון צריך לבטוח רק בקודשא בריך הוא. למעשה כולנו בוטחים בקודשא בריך הוא - אבל לא רק בו, אלא גם בו. "ברוך ה', נתן לי ה' שכל, יש לי כמה דרכים, ובעזרת ה' אסתדר". כלומר: אני צריך רק דחיפה קטנה מריבונו של עולם ומשם כבר אסתדר לבד, יש לי רעיונות ויש לי כוחות. זהו מס שפתיים בלבד, להזכיר את ריבונו של עולם בתוך הסיפור, אבל לא באמת להישען עליו לבדו. על כך רומז המדרש: "יכול לכל?" - האם גם למי שמקווה לה' וגם מקווה להצלחתו הכלכלית, שעושרו יעזור לו וחכמתו תוציאנו מן הפלונטר? על זה אומר: לא. "לנפש תדרשנו" - מי שבוטח בה' בכל לבו ונפשו ודורש אותו ולא אחר, לא "גם הקדוש ברוך הוא יעזור לי" אלא רק הקדוש ברוך הוא יעזור לי.
המגיד מדובנא בספר "קול יעקב" מבאר: לאדם יש צרכים משני מינים. יש צורכי הגוף - לאכול, לשתות, לרחוץ, כל מה שקשור לבריאות גופו; ויש צורכי הנפש - מה שאדם זקוק לו מבחינה רוחנית: מזון לנפשו, תפילה, לימוד תורה, להחיות נפשו בענייני רוח. וההבדל: צורכי הגוף אינם בהכרח לטובה. אדם מתפלל שיזכה בדירה פלונית, שירכוש רכב פלוני - ולפעמים אתה מבקש דבר שאינו טוב לך, ואתה מתפלל על דבר שה' רואה שלא ייצא ממנו אלא נזק.
סיפרתי כאן לא פעם על הרב פינקוס זצ"ל, שביקש ממנו חבר להוציא לו רכב מן הטרמינל, והרכב היה מעוכב במכס. הגיע למקום וגילה ששכח את המסמכים בבית. ראה שאין ברירה, עמד והתפלל שה' ייעץ לו עצה נכונה. הוציא מכיסו מסמך כלשהו כתוב אנגלית - בלי שום קשר לעניין - והגישו לפקיד. בהה הפקיד במסמך, ומכיוון שלא היה נעים לו להודות שאינו מבין מילה, שאל: מה אתה רוצה? אמר לו הרב את הפרטים במדויק, וזה חתם והוציא את הרכב. כל אותו מסמך, ייתכן שהיו בו הוראות הפעלה של מכונת כביסה, אבל הפקיד לא קרא אנגלית ואישר. סיפר הרב פינקוס: שמחתי והודיתי לה' שזכיתי להוציא את הרכב, החזרתי אותו לבעליו, והלה נסע - ואחרי שבוע עשה תאונת דרכים ונהרג באותו רכב. אמר הרב: למדתי שבעניינים גשמיים, כשאתה רואה שלא הולך - אל תדחף. בעניינים גשמיים אינך יודע אם זה טוב לך.
לעומת זאת בעניינים רוחניים - כמה שתתפלל וכמה שתפציר, זה טוב. שימו לב למשה רבנו: כמה התפלל כדי להיכנס לארץ? חמש מאות וחמש עשרה תפילות. וכמה היה ממשיך להתפלל? עד אין קץ. שהרי אם היה גבול - וכי חמש עשרה אינן מספיקות? וכי מאה וחמישים אינן מספיקות? אלא שמשה הבין: עוד תפילה ועוד תפילה עד שתיעתר. ולמה? כי זו רוחניות, זו ארץ ישראל, זו קדושה. על רוחניות מותר להתפלל בלי גבול. גם אדם המתפלל על זיווג יכול להתפלל עד אין קץ - לא יתפלל על פלונית מסוימת ולא על פלוני מסוים, מי יודע מה טוב לו, אבל יתפלל שיזכהו ה' לבנות בית נאמן בישראל, בית של תורה, שיינצל מיצר הרע וכדומה. זו תפילה על רוחניות, ועליה אפשר להתפלל בלי סוף.
וכשאדם מתפלל על ענייני גשמיות, לפעמים ה' אינו נעתר לו, משום שהוא יודע שאין זה טוב לו. אדם מבקש שיקבלו אותו במפעל פלוני, מפעל ענק עם משכורות טובות, ופתאום רואה שלא קיבלו אותו ושהעניין אינו מסתדר, ונדמה לו שזו רעה. דע לך: כשהקדוש ברוך הוא אינו עושה לך משהו בענייני גשמיות, אינך יכול לדעת - פעמים רבות הדבר לטובתך. ולכן אנו מבקשים "מלא כל משאלות לבי לטובה": למה "לטובה"? כי אני איני יודע, שמא אני מבקש דבר שאינו טוב. אתה יודע מה טוב לי ומה אינו טוב לי, והריני מוסר מודעה מראש - אל תקבל תפילותיי שאינן הגונות, ורק את מה שהוא לטובה מלא לי.
אבל בענייני רוחניות כבר גילתה לנו התורה "מה טוב ומה ה' אלוקיך דורש מעמך", ואנו יודעים למה לשאוף, ושם אפשר להתפלל בלי קץ: להצליח בעניינים רוחניים, בהבנת התורה ובעסק התורה, בכל דבר שבקדושה, לקנות דבר מצווה, אתרוג מהודר - על כל אלה אפשר להתפלל עד אין סוף. וזהו "טוב ה' לקווו": ה' נעתר למקווים לו ולמצפים לו ונותן להם את מבוקשם. "יכול לכל?" - האם כל מה שאדם מקווה ומייחל, ייתן לו? על זה מסייג המדרש: "לנפש תדרשנו" - רק כאשר הבקשה נוגעת אל הנפש, לענייני רוחניות. ואכן יש סיפורים מדהימים על אנשים שאיש לא האמין שיתקרבו ויחזרו בתשובה ויעשו רצון ה', ופתאום אתה רואה כיצד השתנו לחלוטין - ללמדנו כמה כוח יש לתפילה. על רוחניות יש להתפלל בלי קץ.
מן הסיפור של הרב פינקוס למדים יסוד: בענייני גשמיות אין לאדם להרבות ולהפציר בתפילה. בקש פעם ופעמיים ודי. שאם תבקש הרבה פעמים, ייתכן שייעתרו לך - שהתפילה כוח אדיר - ויאמר הקדוש ברוך הוא: איני רוצה לתת, אין זה טוב לו, אבל הוא מבקש עוד ועוד, וכביכול אין ברירה ונותנים לו, ואז זה רק לרעתו.
דוגמה: אישה שעברה לדירה חדשה, לאחר שיפוץ מיוחד במינו. ביום שנכנסה לדירה עלתה אל המרפסת, אל מקום הסורגים, לנקות את התריסים מבחוץ, איבדה שיווי משקל, נפלה ונהרגה במקום, ה' ישמור. לפעמים אדם מתפלל: ריבונו של עולם, שהדירה הזאת תהיה שלי, שיסכים למכור לי, שאקנה אותה - ומי אמר שזה טוב לך? אלא בקש כך: ריבונו של עולם, דאג לי לדירה הטובה ביותר עבורי, מקום שיהיה לי בו טוב, שיהיה בו שלום בית, שכנים טובים, עלייה בתורה ויראת שמים. את זה בקש. אבל דירה פלונית דווקא - מי אמר שהיא טובה לך?
והרב פינקוס עצמו סיפר את המעשה כדי להמחיש זאת, שהרי העיד על עצמו שמעולם לא שבה תפילתו ריקם, וכל מה שהתפלל נעתר לו הקדוש ברוך הוא. ואמר: ראה, כאן הייתה תפילה, השקעתי בתפילה על עניין גשמי, וכנראה גם לא סייגתי שיהיה רק אם זה לטובה - והנה יצא מכך נזק. פעמים שבענייני גשמיות ריבוי ההפצרה בתפילה רק מזיק.
לכן: בקש פעם אחת ואמור - ריבונו של עולם, אם הזיווג הזה טוב לי, אם הדירה הזאת, הרכב הזה, העבודה הזאת טובים לי, תן לי אותם בקלות ובנחת; ואם אינם טובים לי, מנע אותם ממני מראש. שכן לפעמים אדם מתעסק עם העניין חודשיים, ולבסוף הדבר נמנע ממנו, ויש בכך עוגמת נפש רבה: משא ומתן, ביקורים חוזרים בדירה, בדיקות - וברגע האחרון העסקה אינה יוצאת לפועל. וכן בשידוכים: נפגשים, המשפחות נפגשות, כבר עומדים לפני שידוך, וברגע האחרון הכול מתפוצץ. עוגמת נפש גדולה. לכן התפלל: ריבונו של עולם, אם זה שלי - שילך מיד ובקלות; ואם אין זה שלי - שייחסם מראש, ונחסוך לעצמנו כאבי ראש, צער ועוגמת נפש.
ושימו לב: יש בקשות גשמיות שהן בעצם רוחניות. על בריאות ורפואה שלמה אפשר לבקש עד אין קץ, וגם כאן יש להפוך את הגשמי לרוחני: ריבונו של עולם, "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י־ה" - כל יום נוסף שאתה מחיה אותי הוא עוד יום שאלמד בו תורה, עוד יום שאבוא לשיעור, עוד יום שאקיים בו מצוות. החייני לא כדי שאוכל עוד סטייק ולא כדי שאהנה עוד הנאה, אלא כדי שאזכה עוד יום להיות בקרבת אלוקים ולעשות רצון בוראי. וכן בזיווג: אפשר לומר שזה עניין גשמי - הוא מחפש מי שתדאג לו, תעזור לו, תושיע אותו מן הבדידות, תבשל ותאפה, ולרוב אכן זו הסיבה שהוא רוצה להתחתן. הוסף בזה את העניין הרוחני: שאתחתן ואתחזק בעבודת ה', שתהיה עזר כנגדו ומצילתו מן החטא. הכנס את הפן הרוחני - ואז זהו דבר מצווה, ואפשר לבקש עליו בלי קץ.
בספר "יהלום פחות" מבאר: מתי רואה האדם בכל מה שקורה בעולם רק את הטוב, רק את המשובח, רק כיצד "כל דעביד רחמנא לטב עביד"? כאשר הוא אדם רוחני, כאשר יש לו שאיפות רוחניות. אז גם אם באים עליו ייסורים, אינו אומר "נמנעו ממני הנאות העולם הזה". בבתי המשפט יש הגדרה של חיים ושל "איכות חיים" - אפשר להאריך חיים אך לא באיכות. אצלנו ביהדות, כשמדברים על איכות חיים מדברים על איכות רוחנית. ואם אדם סובל ומתייסר, ותשאל אותו: ממה בכלל אתה נהנה כאן בעולם הזה - זו שאלה התלויה בשאלה אחרת: לשם מה באת לעולם הזה? אם באת ליהנות, אתה צודק, חיים כאלה אינם חיים. אבל אם עניינך הוא השגות רוחניות, מה זה משנה אם אני סובל או איני סובל? אדרבה, כשאדם סובל, הגוף מזדכך, והנפש יכולה להשיג יותר ברוחניות, והוא שמח שהייסורים ממרקים את נפשו. וכל זה רק אם אין האדם מחפש הנאות ותאוות עולם הזה; שכן המחפש הנאות ותאוות, ברגע שנפגע לו משהו קטן מן העולם הזה - רע לו.
פסוקי הנחמה שבאמצע הפרק מלמדים דרך שלמה בעבודת ה': "חדשים לבקרים רבה אמונתך" - מן הניסים הקטנים של כל יום, ומן הנשמה המוחזרת לנו בכל בוקר בנאמנות מלאה, אנו שואבים ביטחון שהקדוש ברוך הוא עמנו ושיגאלנו; חילופי הייסורים עצמם מוכיחים שהם תרופה ולא נקמה. "חלקי ה' אמרה נפשי" - לא הרגש מדבר, שהוא מטעה ומייאש, אלא הנפש, חלק אלוה ממעל, והיא המחזיקה אותנו באמונה גם בתוך הייסורים. "טוב ה' לקווו לנפש תדרשנו" - למי שמקווה לה' לבדו ולא מצרף אותו לחשבונותיו, ובעיקר למי שדורש אותו בענייני הנפש: על רוחניות מותר וראוי להתפלל בלי קץ, ועל גשמיות יש לבקש פעם ופעמיים ולהשאיר את ההכרעה בידי מי שיודע מה טוב לנו באמת.