פרק י"ב בקהלת הוא פרק הסיום, ובו שלמה המלך פונה אל האדם בקריאה אחת גדולה: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ" - שוב אל בוראך בעודך בכוחך, עד שלא יגיעו ימי הרעה. את הקריאה הזאת הוא עוטף בשורה של משלים נפלאים, שמתארים את ירידת האדם משלב לשלב, עד רגע הפרידה מן העולם. בשיעור זה נלך אחר ביאורו של הרב, ואחר דברי רש"י, המדרש והאלשיך הקדוש, על הפסוקים המתארים את החשכת האורות ואת התמוטטות "הבית" - הוא גוף האדם.
עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם׃
הרב מסביר שנמנו כאן ארבעה מיני אור, מן החזק ביותר אל החלש ביותר. למעלה מכולם אור השמש: אורו צח ומזהיר מאוד, ואין ענן וערפל מאפילים עליו. גם כשהשמיים מתכסים בעננים עבים אין אדם חושב שהגיע הלילה, אלא רואה שהשמש עדיין מאירה מבעד לעבים. מתחתיו אור האש, שהוא חלש מאוד ביחס לשמש, עד שאפילו מחיצה דקה מונעת ממנו לעבור. מתחתיו אור הירח, שהוא חלש ביחס לאש - לאור האש אדם קורא בנוחות, ולאור הירח קשה לקרוא, וכשבאים עננים כבר אין הירח מאיר כלל. ולמטה מכולם אור הכוכבים, אורם כהה מאוד, ואף שהם רבים לאין מספר, הם קטנים ומפוזרים ואינם יוצרים אור של ממש.
כנגד ארבעת האורות מושלות ארבע תקופות בחיי האדם. עשרים השנים הראשונות - זורח אורו כשמש בטהרתה. האדם שמח וטוב לב, אין לו משכנתא ואין ריחיים על צווארו, אינו דואג לפרנסה ואינו עסוק בחינוך הילדים, אוכל משל הוריו וגר אצל הוריו, אין לו הוצאות ואין לו עצב. אלה הימים הטובים שלו.
מגיל עשרים עד ארבעים - נגרע אורו מאוד. עול על צווארו, אישה ובנים מפריעים את שמחתו, ודאגת הפרנסה מאפילה על אורו. כבר אין זה האור שהאיר בימי הנעורים.
מארבעים עד שישים - עוד יותר נופל אורו. עד כה היה בעלייה, ומכאן מתחילה נסיגה; ימי הזקנה מתקרבים ומעציבים את רוחו. וגם עול הפרנסה גדל: אין זה עוד חודש שמסתדרים בו בחמשת אלפים או בעשרת אלפים, אלא צריך להתחיל לחתן ילדים ולהוציא סכומים של מאות אלפים. דאגת הפרנסה גדלה מיום ליום, ועמה עול אשתו ובניו.
מגיל שישים - אורו כהה לגמרי, זהו כבר אור הכוכבים. החושים הולכים ודלים, ואף שלכל חוש יש לו עזר - עם כל זה הוא חלש. לראות עיניו יעזרו לו כלי המחזה, המשקפיים, ועם כל זה אינו רואה חצי ממה שרואה הצעיר בעיניו. לרגליו תעזור המשענת, והרי הוא הולך על שלוש רגליים, שתיים שלו ואחת תותבת, ואילו הצעיר בשתיים בלבד רץ מהר ממנו. זה בדיוק משל הכוכבים: ריבוי, אבל חלש. שתי רגליים חזקות עדיפות מארבע חלשות, ועיניים בלי משקפיים עדיפות על עיניים עם משקפיים.
זהו שאומר שלמה המלך: שוב לפני בוראך עד אשר לא תחשך השמש - לפני שיעברו עשרים השנים הראשונות ותתחיל השמש להחשיך. ואם לא חזרת אז - עד אשר לא תחשך "האור", הוא אור האש, עד גיל ארבעים. ואם לא שבת - עד אשר לא יחשך הירח, עד גיל שישים. ואם עדיין לא שבת - שוב לפני שיחשכו הכוכבים, כי כשייפטר האדם יחשכו כוכבי נשפו וכבר לא תוכל לעשות מאומה. לפחות שוב בזקנותך.
כשם שבימי החורף השמיים לובשים קדרות בתדירות, וגם אחרי הגשם אין רואים את השמש מפני העבים המכסים אותה, כך ימי הזקנה: תמיד יש בהם עצבות ועלטה, ואור השמחה מכוסה תמיד בענני תוגה וברוח כהה.
ידוע שאחת הבעיות הקשות אצל זקנים היא הדיכאון. אם אין להם דבר שמשמח אותם, מעורר אותם ונותן להם עניין, הם שוקעים בדיכאון, והצרה הזאת יכולה בקלות לקרב את מיתתם. פעם עשו מחקר בסין ומצאו שבתקופות מסוימות הזקנים מתים יותר מבתקופות אחרות, בלי שתימצא מחלה מיוחדת. בדקו ומצאו שלפני החגים יש הרבה פחות תמותה בקרב זקנים מאשר אחרי החגים. הפסיכולוגים שחקרו את הדבר הסבירו: לפני החגים עומד הזקן לפגוש את קרוביו, את הילדים, הנכדים ואולי הנינים, וזה נותן לו חיות וסיבה להמשיך לחיות. אחרי החגים באה ירידה, כאילו איבד את הטעם, ואז רבים הנפטרים.
אחת הבעיות הקשות בקורונה, שעדיין לא ידעו איך להתמודד עמה, היא כיצד למנוע בדידות אצל הזקנים. בבתי האבות סוגרים אותם, ובצדק, שהרי אדם אחד יכול להיכנס למקום כזה ולהרוג שלושים, וכבר היו דברים מעולם: אדם אחד הדביק שם כמה, ובגילאים כאלה כל אחד עם מחלות רקע - צרה צרורה. אך מצד שני גם הבדידות הורגת אותם, עצם זה שהם לבד ואיש אינו מגיע ואיש אינו נמצא אתם.
זהו שמדבר כאן שלמה: כשאדם מזדקן באים העבים והעלטה, והוא שרוי יותר בעצבות ובמצב רוח ירוד. אבל מי שהוגה בתורה - בכל מצב יש לו חיות ובכל מצב יש לו התעוררות, "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי". ההוגה בתורה זוכה תמיד להתחדשות ולהתלהבות, בכל פעם לומד עוד דבר ועוד עניין שמושך אותו, וזה נותן לו חיות גם בזקנתו: "עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ".
בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת׃
שלמה ממשיך לתאר את ההידרדרות הפיזית של האדם. "שיזועו" - רש"י מפרש שירטטו, מלשון זע, נע ממקומו (ומצודת דוד, שדרכו לבסס פירושו על רש"י ורד"ק, מפרש כך). "שומרי הבית" לרש"י אלו הצלעות והכסלים, שהם מגינים על כל חלל הגוף. "והתעוותו אנשי החיל" - יאחז אותם עווית, עיקום; אלו השוקיים, שכשאדם מזקין רגליו נעשות כפופות, והן "אנשי החיל" שעליהם נשען כל כוחו. "ובטלו הטוחנות" - אלו השיניים, ולא רק שבטלו ונחלשו אלא "כי מיעטו", רוב שיניו נושרות. ולא זו בלבד אלא "וחשכו הרואות בארובות" - אלו העיניים, הרואות דרך ארובות העיניים.
הפסיקתא זוטרתא מביאה: רבי חייא בר נחמיה אומר, אלו הכליות שהן יועצות והלב מבין, וכיוון שהזקין - בטלה עצתו ומחשבתו. וכך המציאות, בפרט אצל מי שאינו הוגה בתורה. מי שהוגה בתורה שכלו שומר על עירנות תמיד, אבל מי שאינו הוגה - שכלו מסתייד, שכן כשאין מפעילים את השכל הוא מסתייד. רואים זאת הרבה אצל אנשים שעובדים עד גיל מבוגר, עצמאים: אתה רואה אותו בן שמונים וצלול, משום שהוא מפעיל את ראשו כל הזמן ולא יצא לפנסיה. על עצמאי אפשר לומר שלווייתו תצא מבית העסק - הוא מת על משמרתו ואינו זז משם. אנשים כאלה ברוך השם מאריכים ימים, ולרוב גם מתוך צלילות, כי המוח עובד ואינו מתייבש. ואם בעסק כך - בתורה על אחת כמה וכמה.
האלשיך הקדוש אומר שבא שלמה ואומר לאדם: אל תקשיב לאותם יועצים רעים שהזכרנו קודם, הנשים והאנשים רכי הלבב, שאומרים אל תפחיד אותו ואל תבהיל אותו ואל תאמר לו דברים רעים, עוד יחיה חיים ארוכים. אל תקשיב לדבריהם, למה תמות בלא עתך ומשארות אשמותיך צרורות בשמלותם על שכמך - כל חבילות העבירות שלך צרורות על כתפך. הרי כבר הזהרתיך: אל תמתין עד שתיפול למשכב, אל תמתין לרגע המוות, אלא שוב בתשובה עוד קודם לכן, כשאתה מתחיל לראות סימני הזדקנות.
וזהו "ביום שיזועו שומרי הבית". רבים מפרשים - וזו דעת רבי חייא בר נחמיה במדרש, וכן האבן עזרא ועוד - ששומרי הבית הם הידיים. "הבית" הוא הגוף, והידיים הן שומריו, כמו שנאמר "עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ". המלבי"ם מסביר שם: כשבאים להכות אדם בראשו, מיד הוא מניף את ידו, ואף שידו תחטוף את מכת החרב - עור בעד עור, מוטב שייפגע עור היד ולא עור הראש, שכן כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו; הוא מוכן לוותר על ידיו ורגליו אך לא על נפשו. נמצא שהידיים הן המגינות על האדם.
"ויזועו" - כשאדם מזדקן הוא עובר למצב של רטט, הידיים רועדות והגוף רועד, גם בלי פרקינסון. אפשר להבחין בזה בשעת קידוש. זהו "ביום שיזועו שומרי הבית": עדיין יש לך כוח לשוב בתשובה, עוד לפני שהאדם מגיע לזיבולא בתרייתא.
"והתעוותו אנשי החיל" - האלשיך מסביר שהכוונה לאצבעות, שהעור מתייבש עליהן והן מתעוותות, תופעה שרואים אצל אנשים מבוגרים מאוד. והן יהיו "כממששים בתוהו" על גבי השמלה אשר יכסה בה - גם זו תופעה מוכרת אצל זקנים מופלגים, שמרבים למשש את הבגד או את השמיכה שלהם. וזה, אומר הרב, מורה על קרבת עתו למות יותר מן הקודם; זהו שלב נוסף לקראת המוות.
"ובטלו הטוחנות" - מללעוס. כבר אינו מסוגל לאכול, זקוק לזונדה ולדרכים אחרות כדי להיזון. ואם תאמר: הרי כבר נאמר "ושבו העבים אחר הגשם", שהגשם הוא השתייה שנעשית עיקר ומאכלו מעט מזעיר - מה נוסף כאן? על כך אומר הכתוב "כי מיעטו". שם היה עדיין שותה ואוכל מעט ורך, וכאן כבר מגיע מצב שבשום אופן אינו יכול לאכול; אם בכלל, רק דייסות ודברים נוזליים לגמרי. הרי שיש כאן ירידה נוספת. ועדיין בשלב הזה הוא יכול להתוודות ולשוב במידת מה - עוד נשאר לו מקום לחזור בתשובה.
ואל תמתין עוד, כי עוד מעט "וחשכו הרואות בארובות", תחשכנה עיניו מראות. ולמה נאמר דווקא "בארובות"? כי הרואה באמת אינה העין ואינו הגוף, אלא הנשמה. הגוף אינו אלא כלי שדרכו רואים, כשם שאיש לא יאמר שהמשקפיים הם הרואים אלא שאנו רואים דרכם. לכן מדגיש הכתוב "חשכו הרואות בארובות" ולא "חשכו הרואות" סתם - שראיית הנשמה נמשכת גם אחר כך. גם כשאדם נפטר מן העולם נשמתו רואה מה נעשה ומי האנשים שבאו. וכך אמרו: "אחים, בהספדא דהתם קאימנא" - חממו את הציבור בהספד, כי אני שם נמצא; כשגופתי מוטלת שם נשמתי שם ואני רואה. והגמרא אומרת שהמת רואה את כל אשר עושים עמו כמו מתוך חלום, כלומר ראייה מסוג אחר, ראייה רוחנית שאינה דרך העיניים. אל תחשוב שהוא כבר אינו רואה - הוא רואה, אלא שחשכו הרואות בארובות, אין הוא רואה עוד דרך העיניים; ראייתו היא ראייה מבחוץ, של מי שכבר עבר מן העולם. לכן: שוב עוד בטרם חשכו הרואות בארובות.
בזמנו התפרסם ראיון בגלי צה"ל עם אדם ציבור ידוע. פעם היו מוציאים חוברות, לא רק עלונים של שבת, ובחוברות של הידברות הביאו את הראיון באריכות. השדרן שאל אותו מה בדיוק חווה, והוא סיפר שעבר מוות קליני: ראה כיצד אשתו נכנסת להיסטריה ומזמינה אמבולנס, שמע מה דיברו בדרך, מה אמר הרופא לאשתו - את הכל ראה מבחוץ, ועל הכל חזר. השדרן לאורך כל הראיון השמיע קולות התפעלות: אילו היה מישהו אחר אומר לי זאת לא הייתי מאמין, הייתי אומר שזה אחד המחזירים בתשובה, אבל ממך אני שומע את זה. משמע שיש קיום אחרי המוות, ומה שחשבנו שאדם מת ונגמר - אינו כך. אמר לו: זה נותן מחשבה נוספת על החיים ועל התכלית. ומיד נבהל המרואיין שעוד מעט הוא מחזיר אדם בתשובה בידיו, וזרק לו כמה מילים: עזוב, הכל שטויות, תיהנה מהחיים כל עוד אתה חי - ובלבד שלא תעמוד לו זכות שקירב יהודי, שיגיע נקי לגמרי. ובסופו של דבר גם הוא מת בלי תשובה, לא עשה עם זה דבר. קיבל איתותים, דיברו אתו משמיים - ושום דבר.
סיפור דומה סיפר הרב דן סגל על אחיו. אחיו, שבצעירותו למד בישיבה ואחר כך עזב, נפטר, ובא לשאול את הרב אלישיב אם צריך לשבת עליו שבעה. שאל אותו הרב אלישיב מה בדיוק היה אתו, וסיפר לו שתקופה לפני פטירתו עבר התקף או קריש דם, ואחר כך לא רצה לדבר על כך כלל, הסתגר. אמר: נראה לי שאולי ראה משהו שהוא מפחד להודות בו ולדבר עליו. שאל אותו הרב אלישיב אם עשה שינוי כלשהו בעקבות זאת - התחיל להניח תפילין, לברך, לנשק מזוזות, משהו? אמר לו: לא, שום דבר. אמר לו: אם כן, אין צריך לשבת עליו שבעה.
לענייננו אנו רואים שאדם מקבל איתותים - תבין, העסק עומד להיגמר, תבין, יש מציאות של חיים אחרי המוות - ובכל זאת הוא יכול לראות את הכל וללכת בעיניים פקוחות מבלי שישתנה אצלו דבר ומבלי שיזוז אצלו מאומה לחשוב או לשנות.
פעם ראיינו אישה שעברה מוות קליני, ושאלו אותה מה הרגישה באותו רגע. ענתה: כמו חתולה שעומדת למות, מיאו. מי שחי כמו חתול מת כמו חתול, מי שחי כמו כלב מת כמו כלב. אבל מי שחי עם נשמה רוחנית עליונה - עליו אמר רבי ישראל סלנטר שכל החיים לומדים איך למות. המיתה היא רגע ההתחברות, "וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן", ההתחברות עם האין סוף ברוך הוא, וכל ימיו אדם עובד על השאלה איך למות: איך תהיה ההתחברות הזאת נכונה, איך יהיה שמלאכי עדן ישישו לבוא להקביל את פניו ולא חלילה מלאכי חבלה, והשם יצילנו.
ומכיוון שהזכרנו את רבי ישראל סלנטר: מספרים שבשעותיו האחרונות מינו אדם שיהיה צמוד אליו וישמור עליו. הרגיש רבי ישראל שהוא עומד להיפטר, ובמה עסק בחצי השעה האחרונה לחייו? ישב ודיבר עם אותו אדם, להסביר לו שאין מה לפחד להיות עם אדם מת: מהי בסך הכל גופה של אדם? היא אינה מזיקה ואינה אוכלת, אין מה להיבהל ואין ממה לחשוש. ישב חצי שעה להרגיע אותו, ואז נפטר מן העולם. זו שירת חייו של רבי ישראל סלנטר: אדם שכל ימיו חי בשאלה איך להיטיב לזולת ואיך לעזור לכל יהודי, וגם פחדו האחרון היה - אולי אחרי פטירתי ייבהל היהודי הזה מן הגופה וייכנס לחרדות. רואים שאדם שחי את כל חייו ברוממות, גם רגעיו האחרונים רגעי מלאך עליון הם; ומי שחי כמו חתול - מת כמו חתול.
כתוב שעל רשעים אין יושבים שבעה, והרמב"ם כותב שכשמת אדם רשע עושים שמחה, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים, שהוסר נזק מעל עם ישראל. אלא שהשאלה מהו גדרו של "אדם רשע" היא שאלה רחבה מאוד. באופן כללי איננו מתייחסים לכל מחלל שבת כרשע, אף שעל פי ההגדרה היבשה גדריו קשים מאוד - נחשב כגוי, נגיעתו ביין יין נסך, שחיטתו נבלה וכיוצא בזה. כבר כתב החזון איש, וכתבו לפניו וודאי גם אחריו, שהרשעים של היום אינם בגדר אותם רשעים. הרשעים שעליהם מדובר הם בעיקר המסיתים והמדיחים - ושתי הדוגמאות שהבאתי, של שדרן ושל איש ציבור, בנו את הרזומה שלהם על הסתה והדחה, על שנאה ועל הטלת רפש ובוץ כנגד כל היקר והקדוש, ולכן הם עונים להגדרה זו.
אבל אדם רשע סתם אינו מוגדר כאותם רשעים שנאמר בהם "מורידין ואין מעלין". יש הגדרות ברורות: המינים והמוסרים והמשומדים והכופרים והאפיקורסים - מורידין ואין מעלין, כלומר אם יש הזדמנות הורגים אותו, ואם הוא מבקש הצלה אין מצילים אותו. ויש דרגה פחותה, כגון רועי בהמה דקה וכיוצא בהם שהרשיעו פחות, שבהם נאמר לא מורידין ולא מעלין: אם הוא עומד ליד בור אין דוחפים אותו פנימה, אך אם הוא צועק מתוך הבור לעזרה אין מצילים אותו.
ומכל מקום, קודם כל איני ממליץ ליישם - ואיני חושב שזה יהיה קביל בבית משפט. ושנית, באמת היום אין רשעים; היום כולם שוטים ולא רשעים. הם אנשים שגדלו ככופרים, ומה יעשו? זהו גדר תינוקות שנשבו שהגדירה הגמרא, ולכן אין אנו מגדירים אותם בפרמטרים ההלכתיים של רשעים. עד כדי כך, שבמצבי דוחק מקילים לצרף למניין אפילו מחלל שבת בפרהסיה: באופן רגיל אין לוקחים אחד כזה, אך בשעת הדחק מצרפים. מדוע? כי ייתכן שהוא מחלל שבת בפרהסיה ואחר כך עושה קידוש בביתו. אין זה המחלל שבת שעליו דיברו, שאינו מאמין שברא עולמו בשישה ימים; הוא עושה זאת לתאוותו, כך גדל וכך למד וכך הוא מתנהג. לכן אינו בגדר אותם רשעים ואפיקורסים שעליהם נאמרה כל החומרה הזאת.
שלמה המלך מצייר לנו את חיי האדם בארבעה אורות הולכים ודועכים - שמש, אש, ירח וכוכבים - כנגד ארבע תקופות של עשרים שנה, וקורא בכל שלב: שוב אל בוראך לפני שיכבה האור הבא. ואחר כך הוא מתאר את התמוטטות "הבית", מרעד הידיים והאצבעות, דרך ביטול השיניים, ועד שחשכו הרואות בארובות - וכל שלב הוא קריאה אחרונה לתשובה, שכן בכל אחד מהם עדיין נותר כוח להתוודות ולשוב. הנשמה עצמה ממשיכה לראות גם אחרי הפרידה, ולכן אין ברירה אלא להיערך לרגע הזה בעוד מועד. מי שהוגה בתורה מוצא חיות והתחדשות גם בימי השיבה, "עוד ינובון בשיבה", ומי שחי את חייו ברוממות - כרבי ישראל סלנטר שדאג לזולתו עד חצי השעה האחרונה - כך גם מיתתו. ומנגד יש מי שמקבל איתותים ברורים מן השמיים ואינו זז ממקומו. הבחירה בידינו, ועליה אומר שלמה: וזכור את בוראיך בימי בחורותיך.