פתיחה: למה הנשמות מלמעלה באות להקשיב דווקא לנו?
נחזור רגע לאן הגענו. למדנו את הפסוק "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך" (שיר השירים ח), והעמדנו שהפסוק מדבר אל כנסת ישראל — הנשמות שיושבות "בגנים", בעולם הזה, פזורות בגלות, יושבות בגנים של אחרים. ולקול הזה, של הנשמות שלמטה בגוף, יש "חברים" שמקשיבים.
עכשיו מגיעה השאלה שתהיה ציר השיעור כולו, ואני רוצה שתרגישו אותה: מי הם ה"חברים" המקשיבים? והתשובה של המאמר מהממת — אלה הנשמות שלמעלה. אבל רגע. עצרו. הנשמות שלמעלה, שיושבות בגן עדן, במנוחה, בתענוג, ללא טרדות הגוף — הן באות להקשיב לקול שלנו? של מי שעדיין מתבוסס למטה בגוף, בעולם של שקר? מי מקשיב למי כאן?
.
הנשמות שלמעלה — מי הם החברים המקשיבים
"וזהו ענין דהיושבת בגנים, הנשמות היושבות בג״ע התחתון ובג״ע העליון, באים להקשיב קולם דנש״י למטה."
הנה השורה הפותחת את אות ג'. "ג״ע" — גן עדן, ויש שני סוגים: גן עדן התחתון וגן עדן העליון. ולא ניכנס כאן לפרטי ההבדל ביניהם — די לנו לדעת שמדובר בדרגות של נשמות שכבר נמצאות למעלה, במצב של גילוי ותענוג. והן, אומר המאמר, "באים להקשיב קולם דנש״י למטה" — באות להקשיב לקול של נשמות ישראל ("נש״י") שלמטה, בעולם הזה.
ומיד המאמר מחלק את ה"חברים" האלה לשתי קבוצות, ושימו לב לדיוק:
"דהכוונה בזה הוא דגם הנשמות כמו שהם למעלה קודם ירידתן בגוף, וגם אותן הנשמות שכבר היו בגוף..."
קבוצה ראשונה: נשמות כמו שהם למעלה קודם ירידתן בגוף — נשמות שעוד לא ירדו, נשמות "טהורות", שלא טעמו עדיין את העולם הזה. וקבוצה שנייה: נשמות שכבר היו בגוף — נשמות שירדו, חיו, עבדו את עבודתן, וחזרו למעלה.
ועל הקבוצה השנייה אומר המאמר משהו עצום: "שיש בהם המעלה שמצד עבודת הגוף". יש בהן מעלה שאין בנשמות שלמעלה. מה המעלה? כי הן עברו את העולם. הן עבדו עם גוף. ובדיוק לזה המאמר ניגש עכשיו.
"ישראל צבאות הוי׳" — שלושה פירושים בשם אחד
"כי בזמן היותן בגוף הנה ימים יוצרו ולו אחד בהם, שהמשיכו האחד בהם והשלימו כל עבודתם דעל שם זה נקראים ישראל צבאות הוי׳."
מה זה אומר? בזמן שהנשמה היתה בגוף, "ימים יוצרו" — היו לה ימים, זמן קצוב בעולם — "ולו אחד בהם", היא המשיכה את ה"אחד", את אלוקות, לתוך הימים האלה, והשלימה את עבודתה. ועל שם זה נקראים ישראל בתואר המפואר: "ישראל צבאות הוי׳" — צבאות ה'.
ועכשיו המאמר עוצר ושואל בעצם: מה זה "צבא"? ומביא — בשם מאמר כ״ק מו״ח אדמו״ר, הרבי הקודם, הוא הריי״צ — שלושה פירושים במילה "צבא". ואני אוהב את הקטע הזה, כי במילה אחת מתגלים שלושה עולמות של עבודה:
"דצבא יש בו ג׳ פירושים: א׳ לשון חיל, היינו קבלת עול. ב׳ זמן קבוע היינו שבזמן הקבוע להם משלימים כל עבודתם. ג׳ לשון צביון דפירושו יופי..."
פירוש ראשון — צבא לשון חיל, צבא במובן של חיילים. ומה המהות של חייל? קבלת עול. החייל לא שואל למה; הוא מקבל פקודה ומבצע. זו דרגת עבודה אחת — לעשות מתוך ביטול וקבלת עול.
פירוש שני — צבא לשון זמן קבוע, כמו "צבא השמים", שמסלולם קבוע. כאן הדגש הוא ש"בזמן הקבוע להם משלימים כל עבודתם" — לא רק שעובדים, אלא שממלאים את כל מה שהוטל עליהם, בתוך הזמן הקצוב.
פירוש שלישי — צבא לשון צביון, מלשון יופי. וכאן המאמר מדייק להפליא:
"לא רק רצון כ״א יופי, הבא מפנימיות הכתר וגורם תענוג שעש״ז נקראים צבאות הוי׳."
לא רק עבודה מתוך רצון — אלא עבודה מתוך יופי. עבודה שבאה לא מ"אני צריך" אלא מתוך פנימיות הכתר — מהמקום הכי פנימי, מקום של תענוג. דמיינו את ההבדל: יש מי שמתפלל כי הוא מחויב (קבלת עול), ויש מי שמתפלל מתוך עונג עמוק, מתוך יופי שממלא אותו. זו הדרגה השלישית, הגבוהה ביותר.
אלה השלמות של הנשמות שכבר היו בגוף. הן עברו את הכל. הגיעו לכל שלוש הדרגות.
ההפתעה: הם מקשיבים גם לעבודה לא-מושלמת
ועכשיו מגיע הרגע שבשבילו נכתבה כל אות ג'. שימו לב:
"ובכ״ז הנה גם הם באים להקשיב לקולם של הנשמות המלובשים בגופים, ואפילו אם עבודתם אינה עדיין בשלימות..."
ובכל זאת — למרות כל המעלות, למרות שלושת הפירושים של צבא — הנשמות הגבוהות האלה באות להקשיב לקול של מי שעדיין בגוף, "ואפילו אם עבודתם אינה עדיין בשלימות". והמאמר חוזר ומונה במדויק:
"לא בפי׳ הא׳ דצבא חיל שענינו קבלת עול, לא בפי׳ הב׳ דצבא זמן יומין שלימין ולא חסרין, ולא בפי׳ הג׳ דצבא יופי..."
קלטו את החריפות: לא רק שאין כאן את ה"יופי" של פנימיות הכתר. אין כאן אפילו את ה"זמן השלם". אין כאן אפילו את ה"קבלת עול" הבסיסית! האדם שלמטה לא הגיע לאף אחת משלוש הדרגות. ובכל זאת — הנשמות הגבוהות באות להקשיב לו.
למה?! הרי לפי כל היגיון — מי גדול ממי? הנשמה שבגן עדן עם שלושה כתרים, או זה שלמטה שעדיין לא השלים אפילו את ההתחלה? ובכל זאת המקשיב הוא הגדול, והמושמע הוא הקטן. זו ההפיכה שהמאמר עומד להסביר עכשיו.
מ"שקר" ל"קרש" — אתהפכא מן הקצה אל הקצה
"וכמו שמסיים בהמאמר דכאשר לומדים תורה ואינו מזכיר תנאים באופן לימוד התורה, ומקיימים את המצוות, ואינו מזכיר תנאים באופן קיום המצוות, נתהפך מקשר ושקר, שקר העולם, לקרש..."
הנה הלב. כאשר יהודי לומד תורה — והמאמר מדגיש: "ואינו מזכיר תנאים", לא איך הוא לומד, לא באיזו דרגה, בלי תנאים, בלי דרישות מקדימות — ומקיים מצוות, שוב בלי תנאים — אז קורה דבר פלא: "נתהפך משקר לקרש".
אותן אותיות בדיוק — ש, ק, ר — ש'קר, ק'רש. זה לא משחק מילים נחמד; זה תוכן. "שקר העולם" — העולם הזה נקרא שקר, עולם של פירוד, של הסתרה. וכשיהודי לומד ועושה מצוות, הוא לוקח את אותן אותיות עצמן והופך אותן ל"קרש" — והמאמר מצטט:
"...לקרש, עצי שטים עומדים ומחברים אור א״ס ב״ה עם העולם, אתהפכא מן הקצה אל הקצה."
ה"קרש" הוא קרש המשכן — "עצי שטים עומדים" (שמות כו) — שמחברים בין מעלה למטה. בין אור אין סוף ברוך הוא (האור האלוקי הבלתי-מוגבל) לבין העולם הזה הגשמי. זו אתהפכא — הפיכה — "מן הקצה אל הקצה". לא רק לכבוש את החושך (זו "אתכפיא", הכנעה), אלא להפוך אותו ממש: אותו עולם ששקר — נעשה הקרש שמחבר אלוקות.
והמאמר נותן את הראיה מתוך האותיות עצמן:
"דהנה אחד מצירופי קרש הוא קשר. קשר דקדושה דענינו התקשרות. משא״כ בלעו״ז הרי 'לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר', כי ענינם פירוד והתחלקות."
"קרש" אפשר לצרף גם ל"קשר". ויש שני סוגי קשר: יש קשר של קדושה — התקשרות, חיבור, יהודי שמתקשר לאלוקיו. ויש "קשר" של הצד האחר, וכאן המאמר מצטט את ישעיהו (ח): "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר" — קשר במובן של מרד וקנוניה, שעניינו "פירוד והתחלקות". אותה מילה — שתי משמעויות הפוכות. ובעבודת היהודי, אנחנו לוקחים את ה"קשר" והופכים אותו לקשר של קדושה, להתקשרות.
ולכן — שימו לב איך הכל מתחבר חזרה לפסוק שלנו:
"אבל התקשרות דקדושה, הרי כולם נקראו חברים, חברים מקשיבים."
זהו! בגלל ההתקשרות, בגלל החיבור הזה — "כולם נקראו חברים". "חברים מקשיבים לקולך" — הנשמות שלמעלה, גם הטהורות וגם אלה שכבר עברו את הגוף עם שלושת פירושי צבא, כולם באים להקשיב.
מדוע דווקא הקול הזה? מסירת הנפש שיש רק כאן
ועכשיו המאמר עונה על השאלה הגדולה — למה דווקא הקול של מי שעדיין לא השלים מעלה כל כך? והתשובה ביידיש, בלשון חיה ופועמת:
"כי אף שהם נפוצים בגולה ורועים בגנים של אחרים, בכ״ז רייסט מען זיך אָפּ פון וועלט און מען נעמט מיט דעם גוף ונה״ב ובאים בבתי כנסיות ובתי מדרשות וקורין את השמע ועוסקין בתורה, שזהו״ע מסירת נפש ממש..."
הציור: היהודי הזה נפוץ בגלות, "רועה בגנים של אחרים" — שקוע בעולם, בעסקיו, בטרדותיו. ובכל זאת — "רייסט מען זיך אָפּ פון וועלט" — הוא קורע את עצמו מן העולם. ולא משאיר את העולם מאחור, אלא "מען נעמט מיט דעם גוף ונה״ב" — לוקח אִתו את הגוף ואת נפש הבהמית (הנה״ב — הנפש הטבעית, החומרית), ובא איתם לבית הכנסת ולבית המדרש, קורא קריאת שמע ועוסק בתורה.
וזה, אומר המאמר, "מסירת נפש ממש". וההדגשה הסוגרת:
"...און דאָס פאַרמאָגט מען נאָר אין עוה״ז."
"ואת זה — קונים רק בעולם הזה." את מסירת הנפש הזאת, את הקריעה מן העולם דווקא מתוך תוך העולם — אי אפשר להשיג בגן עדן. בגן עדן אין גוף, אין נפש בהמית, אין מה לקרוע ממנו. רק כאן, בעולם הזה, יש את האוצר הזה. ולכן דווקא הקול הזה — של מי שעדיין באמצע הדרך — הוא הקול שכולם באים להקשיב לו:
"ולכן הנה חברים, גם הנשמות שבג״ע מקשיבים לקולם, וגם הקב״ה אומר 'אני ופמליא שלי באים לשמוע בקולך'."
לא רק הנשמות. גם הקב״ה בכבודו ובעצמו — "אני ופמליא שלי באים לשמוע בקולך". הקול שלך, היהודי שבעולם הזה, מושך את הקב״ה ואת כל פמלייתו להקשיב.
סיום: "ולא" — ולא קרי ולו
והמאמר חותם בחזרה לאותו פסוק מתהילים (קלט) שפתחנו בו:
"וזהו ימים יוצרו ולא, ולא כתיב ולו קרי, שבעבודתם עבודת הנשמה בגוף, אין גוף און מיטן גוף, ממשיכים מלמעלה מן ההשתלשלות בלמטה מן ההשתלשלות, אחד בהם, שיהי׳ הוי׳ אחד ושמו אחד."
הפסוק "ימים יוצרו" — והמילה הבאה כתובה בכתיב "ולא" (לא, באל"ף) אבל נקראת "ולו" (לו, בוי"ו). הכתיב והקרי הפוכים: כתוב "ולא" — לכאורה שלילה, "ואין" — אבל קוראים "ולו" — יש לו אחד בהם. וזה בדיוק התוכן: דווקא בעבודת הנשמה בתוך הגוף — "אין גוף און מיטן גוף", בתוך הגוף ועם הגוף — לוקחים את ה"ולא", את ה"אין", את העולם של שקר, ומהפכים אותו ל"ולו", שיש בו אחד.
וזו פסגת אות ג': "ממשיכים מלמעלה מן ההשתלשלות בלמטה מן ההשתלשלות" — מושכים את האור הכי גבוה, שמעבר לכל סדר ההשתלשלות, ומכניסים אותו לתוך התחתון שבתחתונים, לתוך הגוף והנפש הבהמית. "אחד בהם" — ש"הוי׳ אחד ושמו אחד" (זכריה יד), שהאחדות האלוקית תאיר בגלוי, כאן למטה.
ובזה ראינו את כל הציר של אות ג': מי הם החברים המקשיבים, שלושת פירושי "צבא", ומדוע דווקא הקול הלא-מושלם של מי שבגוף מושך את הנשמות העליונות ואת הקב״ה עצמו — ההפיכה מ"שקר" ל"קרש". בשיעור הבא נמשיך הלאה ונראה כיצד הרבי מפתח את עניין מסירת הנפש הזו וההמשכה מלמעלה מן ההשתלשלות — מה בעצם נמשך, ולמה דווקא דרכנו.