שיעור 3: ההעלם שדווקא הוא המחזק
נחזור לענייננו — שני הפירושים שחיכו
בשיעור הקודם השארנו על השולחן חידה. ראינו שני פירושים בפסוק "היושבת בגנים" — שני אופנים להבין מי היא היושבת ומי הם החברים המקשיבים. הנחנו את שני הפירושים זה לצד זה, ואמרנו: יש כאן קושי. איך מתחברים שני הפירושים? מה הקשר ביניהם?
עכשיו, באות ב', הרבי לא קופץ ישר לתשובה. הוא עושה משהו שאופייני לדרך הלימוד: לפני שמיישבים את הקושיה, צריך להניח יסוד. וכך הוא פותח:
ולהבין שייכות ב׳ הפירושים, הנה מקודם לזה מבאר בהמאמר אשר כשהנשמה יורדת למטה ומתלבשת בגוף
כדי להבין את שייכות — את הקשר — שבין שני הפירושים, צריך להקדים יסוד שהוזכר קודם במאמר. והיסוד הזה הוא על הנשמה היורדת לעולם. עצרו רגע ושימו לב לדרמה שבמשפט הזה: נשמה, חתיכת אלוקות ממש, יורדת מלמעלה ומתלבשת בגוף — נכנסת לתוך בשר ודם.
הגוף — מסך, ופתאום מנוף
מה קורה לנשמה כשהיא נכנסת לגוף? התשובה הצפויה: צרה. הגוף מחשיך. הוא מעלים ומסתיר.
הנה אף שהגוף הוא מעלים ומסתיר, מ״מ ע״י עבודה מסיר ההעלם והסתר
חשבו על זה כך. דמיינו אדם עשיר, בעל ארמון מואר, שמכניסים אותו לחדר חשוך עם תריסים אטומים. הנשמה הזוהרת נכנסת לגוף, והתריסים נסגרים. אבל — אומר הרבי — ע״י עבודה, על ידי עמל רוחני, האדם מסיר את החושך. הוא פותח את התריסים. עד כאן הכול הגיוני: יש בעיה, ועובדים עליה, ומתקנים אותה.
אבל עכשיו בא המשפט המהפך — המילה שעליה תלוי כל האות:
ואדרבה ע״י ירידה והתלבשות זו הוא מתחזק ביתרון כח
ואדרבה — להפך! לא רק שהאדם מתגבר על החושך וחוזר למצבו הקודם, אלא שדווקא בגלל הירידה הזו, דווקא בגלל המאבק עם החושך, הוא יוצא ביתרון כח — חזק יותר ממה שהיה אילו לא ירד כלל.
זה לא טריוויאלי. שימו לב להבדל: לחזור למצב הקודם — זה דבר אחד. לצאת חזק יותר — זה דבר אחר לגמרי. והרבי מתעקש על המילה "ואדרבה". המילה הזו היא לב העניין.
הדיוק במילה "ואדרבה" — מקור ראשון: הכעס של הבעש"ט
מאיפה לוקח הרבי את הדיוק הזה? הוא מביא שני מקורות, וכל אחד מאיר את "ואדרבה" מזווית אחרת.
והנה דיוק הלשון ואדרבה, הוא כמו שמבאר כ״ק רבינו הזקן (אגה״ק סכ״ה) דברי כ״ק הבעש״ט בענין הכעס
באגרת הקודש סימן כ"ה מביא רבנו הזקן (האדמו"ר הזקן, בעל התניא) דברי הבעש״ט (הבעל שם טוב). והנה הסצנה — תקשיבו טוב, כי הרבי מצייר אותה ממש:
כגון שעומד לנגדו ערל ומדבר ומבלבלו
אדם עומד באמצע התפילה, מנסה לכוון, ופתאום ניצב מולו ערל — גוי — שמדבר ומפריע לו, מבלבל אותו. כל אחד מכיר את הרגע: אתה באמצע משהו חשוב, וקול מבחוץ קוטע אותך. מה הייתם מצפים שיקרה לכוונה?
עכשיו שימו לב לסולם של שלוש דרגות שהרבי בונה כאן:
הנה לא זו בלבד שאינו מתפעל ממנו, ומתפלל כמו שלא הי׳ מבלבל הערל, אלא עוד יותר שפועל בו חיזוק ותוספות כח
הדרגה הראשונה: הוא נשבר, מאבד את הכוונה. הדרגה השנייה — הטובה: "אינו מתפעל ממנו, ומתפלל כמו שלא הי׳ מבלבל הערל" — הוא מתעלם, ממשיך כאילו כלום, חוזר בדיוק למצב שהיה. אבל הבעש"ט מצביע על דרגה שלישית: "עוד יותר שפועל בו חיזוק ותוספות כח" — ההפרעה עצמה מחזקת אותו. ההסחה הופכת לדלק.
איך? מה הסוד? כאן בא המשפט שפותח הכול:
כשמתבונן ענין גלות השכינה שנתלבשה בבחי׳ גלות בתוך דבור זה המבלבל
המתפלל מתבונן: מאיפה בא בכלל הכוח הזה שמדבר מולי? כל דיבור, כל חיות, מקורו באלוקות. גם בתוך הדיבור המבלבל הזה, של הגוי, מתלבשת גלות השכינה (הנוכחות האלוקית הנמצאת בגלות, כביכול בשבי, גם במקום הנמוך ביותר). יש שם ניצוץ אלוקי שנפל ל"מאסר". וכשהאדם תופס את זה, הוא נמלא רחמים ועמל לגאול את הניצוץ — ודווקא מתוך ההפרעה הוא מתעורר ביתר שאת.
נמצא שע״י בלבול זה מתעורר האדם יותר
זו ה"ואדרבה" הראשונה: ההפרעה לא רק לא הזיקה — היא הניעה אותו גבוה יותר.
מקור שני: "ופרעה הקריב" — האויב שדחף קדימה
המקור השני יפה לא פחות, ואולי עוד יותר נועז.
וכן מבאר ג״כ כ״ק אדמו״ר האמצעי (בתורה אור הענין הוא בקצרה אבל בתורת חיים פרשה זו נת׳ באריכות) בענין ויהי בשלח פרעה את העם
אדמו"ר האמצעי (הרבי האמצעי, בנו של בעל התניא) מבאר זאת — בקצרה ב"תורה אור", ובאריכות ב"תורת חיים" — על הפסוק "ויהי בשלח פרעה את העם", בפרשת בשלח. הקליפה הגדולה ביותר, פרעה — ההתנגדות לאלוקות בכבודה ובעצמה. מה היה תפקידה ביציאת מצרים?
דהכוונה בזה הוא דלא זו בלבד שלא העלים והסתיר קליפת פרעה, אדרבה עוד סייע
שוב אותו "ואדרבה". קליפת פרעה (כוח ההסתר וההתנגדות לאלוקות) לא רק שלא עיכבה את ישראל — היא סייעה. האויב דחף את עם ישראל קדימה. ואיך? מתוך הפסוק עצמו:
וכמ״ש ופרעה הקריב ואיתא במדרש הקריב את לבן של ישראל לאביהם שבשמים
הפסוק אומר "ופרעה הקריב" — פשוטו: פרעה התקרב, רדף אחריהם. אבל המדרש קורא את המילה אחרת: פרעה הקריב — קירב! "הקריב את לבן של ישראל לאביהם שבשמים". דמיינו: עם ישראל עומד על שפת הים, מאחור הצבא המצרי דוהר, ומה קורה? "ויצעקו בני ישראל אל ה'". הפחד מפרעה הוא בדיוק מה שהדק את ליבם אל אביהם שבשמים. האויב, בלי כוונה, היה המנוע של הקרבה. זו "ואדרבה".
ויש כאן עוד דקות, שהרבי לא מוותר עליה:
ועוד זאת שגם פרעה את העם פרעה איז מיטגעגאַנגען מיט דעם עם, היינו שגם ניצוצים שנפלו שמה עלו אתם
קראו שוב את הפסוק לפי הדיוק: "בשלח פרעה את העם" — אפשר לקרוא כאילו פרעה עצמו "הלך עם העם", פרעה איז מיטגעגאַנגען מיט דעם עם (פרעה הלך יחד עם העם). כלומר: ביציאת מצרים לא רק ישראל יצאו — גם הניצוצים הקדושים שנפלו ושקעו בתוך מצרים, בתוך הקליפה עצמה, עלו אתם. החושך לא נשאר מאחור כפסולת; הוא נגרר החוצה, מזוקק, והצטרף לתהלוכה.
תפסו את התמונה: לא רק שיצאת מהחדר החשוך — לקחת אתך את האור שהיה כלוא בתוך החושך.
"ואדרבה" — הסיכום שמחזיר אותנו לנשמה
אחרי שני המקורות, הרבי חוזר ומדגיש מה בדיוק לימדה אותנו המילה הזו:
וזהו ג״כ דיוק הלשון ואדרבה, היינו לא רק שהגוף אינו מעלים ומסתיר על הנשמה והיא נשארת במצבה כמו שאין העלם והסתר, אלא אדרבה שע״י ההעלם מתחלה, האדם מתחזק ביתרון כח
זה אותו סולם שלוש הדרגות מהכעס, עכשיו על הנשמה והגוף. לא די לומר שהגוף "לא מזיק" ושהנשמה "נשארת כמו שהיא". ה"ואדרבה" אומרת: דווקא בגלל ההעלם מתחילה — דווקא משום שהגוף הסתיר, ודווקא משום שהאדם נאבק והכריע אותו — הוא יוצא ביתרון כח.
ועכשיו הרבי מרים את כל זה לרמה של תכלית הבריאה כולה:
וזהו עיקר הכוונה בבריאת העולמות אתכפיא ואתהפכא דהשטות דלעו״ז און דעם קאָך פון נה״ב און עניני עולם – לקדושה
זו, אומר הרבי, עיקר הכוונה בבריאת העולמות — כל מטרת הבריאה. ובמה היא מתממשת? בשתי מדרגות עבודה: אתכפיא (כפייה, להכניע את הרע) ואתהפכא (היפוך, להפוך את הרע עצמו לקדושה).
ואת מה כופים והופכים?
את השטות דלעו״ז — ה"שטות" של הצד שכנגד (לעומת זה), האווילות חסרת הגבולות שדוחפת אדם אל מה שאסור.
את דעם קאָך פון נה״ב — ה"רתיחה" של הנפש הבהמית (הנפש הטבעית, הביתית שבאדם), היצר הבוער.
ואת עניני עולם — ענייני העולם הגשמי.
כל אלה — לוקחים ו"מהפכים" לקדושה. וזו, ולא אחרת, עיקר הכוונה. שימו לב: לא בשמיים נעשה העיקר, אלא כאן למטה, בשדה הקרב הזה.
"כמונחים בקופסא" — והעיקר שדווקא למטה
אבל רגע, יש קושי. הרי למדנו במקומות רבים שכל תכלית המצוות היא להוסיף אורות למעלה, בעולם אצילות (העולם הרוחני העליון, עולם הגילוי האלוקי):
ואף שמבואר בכ״מ דעשיית המצוות הוא כדי להוסיף אורות באצי׳, הנה כבר נת״ל דהעצמי שבזה הוא בעוה״ז
נכון, יש מעלה בתוספת האורות באצילות. אבל העצמי — העיקר האמיתי, הפנימי — הוא בעולם הזה, דווקא למטה. וכאן מביא הרבי משל חד מאדמו"רים קודמים:
וכמ״ש כ״ק אדמו״ר הצ״צ וכ״ק אדמו״ר מוהר״ש שהאורות כמו שהם באצילות הם כמונחים בקופסא
הצמח צדק (אדמו"ר השלישי) והמהר"ש (אדמו"ר הרביעי) אומרים: האורות הנעלים ביותר, כפי שהם באצילות, הם "כמונחים בקופסא" — כמו תכשיט יקר השמור בקופסה סגורה. דמיינו יהלום מושלם נעול בכספת. הוא קיים, הוא יקר ערך — אבל הוא לא מאיר, לא פועל, לא נראה לאיש. אצילות היא הכספת. רק כאן למטה, בעולם הזה, האור יוצא מהקופסה ומאיר באמת.
ולא זו בלבד שעיקר הגילוי, עיקר שכינה, הוא בעוה״ז
וזה מחזיר אותנו למילה שכבר פגשנו בשיעורים קודמים — עיקר שכינה: עיקר הגילוי האלוקי, עיקר משכן הנוכחות, איננו למעלה אלא דווקא בעולם הזה התחתון.
וכמשנת״ל מכ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע בארוכה פי׳ ענין עיקר שכינה
כפי שביאר באריכות הרבי הרש"ב (אדמו"ר החמישי) את עניין "עיקר שכינה" — אותו יסוד שהזכרנו.
"דע מה למעלה ממך" — הכול תלוי בך
ועכשיו השיא. הרבי לוקח את כל זה צעד אחד נועז יותר, ומסיים את האות במשפט ששובר את הראש:
הנה עוד יותר מזה, מבאר כ״ק רבינו הזקן וכ״ה מכ״ק הרב המגיד, בפי׳ מרז״ל דע מה למעלה ממך, דע אשר מה למעלה, כל הענינים שלמעלה, ממך ובך הדבר תלוי
חז"ל אמרו במשנה "דע מה למעלה ממך". הקריאה הפשוטה: דע שיש מעליך גבוה — עין רואה, אוזן שומעת. אבל רבנו הזקן, בשם הרב המגיד (המגיד ממעזריטש, רבו של בעל התניא), קורא אחרת לגמרי. אל תקרא "מה למעלה ממך" כיחידה אחת; קרא: "דע — מה למעלה, ממך".
כלומר: כל הענינים שלמעלה — כל מה שנעשה בעולמות העליונים — ממך ובך הדבר תלוי. אתה, היהודי שלמטה, בעבודתך כאן, אתה זה שמכריע מה יקרה למעלה. לא אתה התלוי בעליונים — העליונים תלויים בך.
חזרו לקופסה ולמשל היהלום: מי שמוציא את היהלום מהכספת אל האור — זה אתה. מי שגואל את הניצוץ מתוך הדיבור המבלבל — זה אתה. מי שמעלה את הניצוצים שנפלו במצרים — זה אתה. "ממך ובך הדבר תלוי."
גשר לשיעור הבא
הנחנו את היסוד הגדול של אות ב': ההעלם איננו אסון אלא הזדמנות, ו"ואדרבה" — דווקא מתוך הירידה והמאבק יוצא יתרון הכוח. ראינו שהעיקר אינו למעלה ב"קופסא" אלא כאן למטה, ושהכול "ממך ובך תלוי".
אבל עוד לא סגרנו את החידה שאיתה פתחנו: איך שני הפירושים ב"היושבת בגנים" מתחברים זה לזה? היסוד שבנינו כאן הוא המפתח — ובשיעור הבא נחזיר אותו אל הפסוק עצמו ונראה כיצד הוא פותח את שייכות שני הפירושים.