"חדר" השלוש מאות שלושים וחמישה בהיכל היום-יום.
יום חמישי כ"ט תשרי ה'תשד"ב.
שיעורים: חומש, נח, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ט בחודש, אומרים מפרק ק"מ עד פרק קמ"ד.
תניא, ממשיכים ביום הזה את אגרת כ"ה. השיעור היומי בעמוד ק"מ מהמילה "והנה", ומסתיים במילים "האריז"ל".
בפתגם היומי יש התייחסות להנהגה הקשורה לקשת, וסיפור מתוך מכתב של הרבי הריי"צ. הנקודה הראשונה שהרבי מציין היא "מברכים ברכת הקשת, ולא כיש מפקפקים בזה". כידוע, פרשתנו, פרשת נח, היא הפרשה שבה מופיע עניין הקשת — אות הברית שנתן הקדוש-ברוך-הוא שלא יהיה עוד מבול בעולם.
והנה, ברכת הקשת אינה מופיעה אצל אדמו"ר הזקן ב"סדר ברכות הנהנין", הנקרא גם "לוח ברכת הנהנין" — אדמו"ר הזקן לא הכניס שם ברכה זו של הקשת. ומאחר שלא הכניסה, היו שפקפקו שמא אין נוהגים לברך ברכת הקשת — אולי גם על יסוד דברי הגמרא, שאדם המסתכל בקשת עלולה להיפגע ראייתו (שם נמנים שלושה דברים, ואחד מהם הקשת). מכל מקום, היו שפקפקו בעניין ברכת הקשת.
כאן מכריע הרבי ואומר שמברכים ברכת הקשת, כפי שסיפר שכך ראה נוהג אצל הרבי הריי"צ — שאם רואים קשת, מברכים את הברכה. כיום כבר אין מפקפקים בכך: ברשימת הברכות שבסידור מופיעה ברכת הקשת.
מהי באמת הסיבה שאדמו"ר הזקן לא הכניס ב"סדר ברכות הנהנין" את ברכת הקשת? הרבי מסביר שאדמו"ר הזקן הכניס רק דברים שכיחים ומצויים בקלות באותם אזורים שבהם כתב את שולחנו. מאחר שהקשת דבר נדיר מאוד באותם מקומות — שכן היא נוצרת מאור השמש הפוגע בעננים באופן מסוים, וברוסיה באותם מקומות הקשת נדירה — לא היה זה נושא מעשי כל כך, ולכן לא הכניסו.
ובמיוחד, כפי שמציין הרבי באחד המקומות, ש"סדר ברכות הנהנין" נקרא גם "לוח ברכת הנהנין". ומדוע נקרא "לוח"? לפי שהיו רגילים פעם לתלות בבתי הכנסת על הקיר, כעין לוח גדול, הנהגות שיֵדע היהודי הבא כיצד לנהוג בכל מיני עניינים. וכיוון שהדבר תלוי על הקיר כדבר מעשי ושגרתי, הרי כשמדובר בנושא שאינו שגור כלל, זו הסיבה שלא הכניסו. אך למעשה מברכים בכל אופן ברכת הקשת.
הקטע הבא הוא מסוף מכתב שכתב הרבי הריי"צ, המופיע ב"אגרות קודש" בתאריך ד' כסלו ה'תש"ב. תוכן המכתב הוא שהרבי הריי"צ מסביר כיצד פעולה שאדם עושה משפיעה על כוחותיו הפנימיים, ולהיפך — דבר שאדם עושה בכוחותיו הפנימיים משפיע גם על הכוחות ועל האיברים החיצוניים. יש השפעה הדדית בין הדברים.
כדוגמה מביא הרבי הריי"צ סיפור, הכתוב שם באידיש, בסיפור רואים עד כמה לכל מילה יש תוצאה והשפעה, אלא שלא תמיד רואים זאת בעיניים הבשריות, הרואות רק דברים גשמיים ומגושמים; ומי שעיניו זכות מעט יותר יכול לראות את השפעתם של דברים שאינם נראים באופן הרגיל. וזה הסיפור:
"לאחד מבעלי-הבתים של מז'יבוז'" — אחד מתושבי העיר מז'יבוז', המקום שבו התגורר הבעל שם טוב — "היה ריב עם בן עירו" היה לו פעם ריב עם יהודי אחר, תושב המקום. "ותוך כדי שהות במחיצת הבעש"ט בביהכ"נ, הוא צעק שהיה "קורע את יריבו כדג", פעם אחת, כשהיה נוכח בבית מדרשו של הבעל שם טוב, והבעל שם טוב אף הוא נכח שם באותה שעה, היה באמצע ריב עם אותו תושב, וצעק עליו שהיה קורעו כדג — כך התבטא במילים. הוא לא נגע ביריבו ולא פגע בו, אלא רק אמר בפיו שכך היה עושה.
ומה קרה בפועל? בפועל לא נראה כלום; אדם אמר מילה וזהו. אך מה היה המשך הסיפור? "הבעש"ט צוה לתלמידיו לשלב ידיהם ביד חביריהם, ולהתייצב לידו בעינים עצומות. הבעש"ט הניח ידיו הקדושות על כתפי שנים מתלמידיו, אלה שעמדו בסמוך. לפתע נזדעקו התלמידים מתוך אימה גדולה: הם ראו כיצד קורע הוא כדג את יריבו!".
ומה בא הסיפור ללמד? "מכאן הוכחה גמורה, שמכל כח - תוצאה ופועל דבר: אם בלבוש חומרי, או רוחני, שאפשר לתופסו רק בחושים נעלים ועדינים יותר" הסיפור מראה לנו בצורה מוחשית שמכל כוח נעשית תוצאה. ברגע שאמר אותו אדם "אקרע אותך כדג" — למילים אלה יש תוצאה. ברמה רוחנית גבוהה הדבר קורה בפועל ממש; לעתים יש לדבר תוצאה בחומר ממש, ולעתים הוא פועל ברמה רוחנית — וכשהוא פועל בדבר רוחני, אפשר לקלוט זאת ולראות זאת רק ברגשות עדינים וגבוהים יותר. כאן רומם הבעל שם טוב את תלמידיו לרמה כזו, שפתאום ראו והרגישו דבר המתרחש בפועל.
ומכאן רואים את הזהירות הנדרשת — לצד השלילי כמובן, ומצד שני את הכוח שבצד החיובי: כשאדם אומר מילה, הדבר פועל, ברמה זו או אחרת. לכן צריך לדעת איזו משמעות ואיזה כוח יש לכל מילה שאדם אומר.