"חדר" המאתיים ושבעה עשר בהיכל היום-יום.
יום שישי כ"ט סיוון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, קורח, שישי, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ט בחודש, אומרים מפרק ק"מ עד פרק קמ"ד כולל. תניא, ביום הזה מסיימים את פרק ז' ב"שער היחוד והאמונה". השיעור מתחיל בעמוד מאה שישים ושמונה במילה "והחשבון", ומסתיים בסיום הפרק במילים "האותיות עצמן".
הפתגם היומי מופיע בסיומו של מכתב ארוך שכתב הרבי הריי"צ בח' תמוז תס"ט. למעשה, כבר לפני כמה ימים — בפתגם של כ' סיוון — ראינו חלק מאותה איגרת. זוהי איגרת ארוכה שכתב הרבי הריי"צ לאחד מבני החסידים, ובה הוא מסביר לו באריכות את שני האופנים שבחכמה ובבינה; מדובר שם על ההכנה ליחידות, ועל כך שלכל אחד המהות שלו, לפי טבעם השונה של שני החסידים שהוזכרו שם. בעזרת השם, כשנגיע לח' תמוז ולא' כסלו, נלמד עוד פתגמים מאותו מכתב ארוך, שכמה פתגמים בהיום-יום נלקחו ממנו.
בשיא המכתב אומר הרבי הריי"צ, שכדי שאדם יתרומם דרושים שני דברים: זיכוך הגוף — שהגוף יהיה נקי מכל דופי ומכל שמץ של דופי, שכל עניין של חומריות וגשמיות יירד ממנו; ובאותה מידה — גילוי העומק של אור הנפש.
ומי פועל זאת באדם? הוא מסביר שם שבכך נבדלת תורת המוסר מתורת החסידות: תורת המוסר מלמדת את האדם בעיקר כיצד להסיר מעצמו את עכירות הגוף, ואילו תורת החסידות מדברת עמו בעיקר כיצד לגלות את אור הנפש ולהתרומם. אלו הן שתי הגישות.
בהמשך הוא מביא, שכך גם בכל נושא שלומדים: אפשר ללמוד אותו מן הצד השכלי שבו, ואפשר ללמוד אותו תוך הרגשת הצד האלוקי שבו. אלו שתי גישות לכל דבר. כדוגמה הוא נוקט את מה שאומרים בתפילה: "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". אפשר להתבונן בדבר רק מצד החכמה שבו, אך יש מי שרואה ומרגיש את האלוקות שבדבר — וזה בעיקר מה שתורת החסידות פועלת באדם — והדבר מעורר אותו לשים לב להשגחה פרטית. ההתבוננות בכך שהקדוש-ברוך-הוא "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" פועלת שירגיש שבאמת כל דבר מושגח, ושהקדוש-ברוך-הוא משגיח עליו כל העת ומוביל אותו — ואפילו כשאינו שם לב, כמה הוא מצילו מכל מיני עניינים. כך הוא מרגיש בנושא ההשגחה הפרטית.
ובסיום — וזהו הפתגם היומי — הוא אומר: "עבודת האדם על פי תורת החסידות" צריכה להיות להרגיל את עצמו לראות את עניין ההשגחה הפרטית; שהאדם יתרגל לראות את הנקודה הזו, שהקדוש-ברוך-הוא משגיח כל העת על כל פרט ופרט. כיצד? "כי בטובו יתברך מחדש את העולם והנבראים בכל רגע בהשגחתו הפרטית" — דהיינו, הוא מחדש אותם בטובו ובורא אותם בכל רגע מחדש, וממילא הוא גם משגיח בהשגחה פרטית על כל פרט ופרט בבריאה.
ואז הוא מוסיף סיומת מעניינת ואומר "אשר זה אך זה" — כלומר, ההשגחה האלוקית התמידית וההוויה האלוקית התמידית הקיימת בכל נברא, "הוא מציאות הנבראים חיותם וקיומם". הנברא קיים משום שיש כוח אלוקי המהווה אותו בכל רגע, והנברא חי מן הכוח האלוקי המחיה אותו בכל רגע. זוהי הנקודה הפנימית של השגחה פרטית.
לשלמות העניין, כדאי לעיין ב"הוספות לליקוטי שיחות" חלק ח', שם מובא קונטרס שלם של הרבי בנושא ההשגחה הפרטית מכל צדדיו — כיצד הסתכלו על נושא ההשגחה הפרטית — נקודה חשובה כל כך.
ולסיום, הקשר בין הפתגם לערך ב"יד החזקה" לרמב"ם: פתגמי הימים הקודמים נמצאים בספר טהרה ברמב"ם, וכאן זהו פתגם המרמז להלכות האחרונות שבספר טהרה — הלכות מקוואות. בהלכות מקוואות מדבר הרמב"ם, בין השאר, על דגים שבים; אם אדם רוצה לטבול בתוך "עין" של דג — כלומר יש לו דג ענק ובעינו שומן בכמות כזו שאפשר לטבול בו — ההלכה אומרת שהדבר אפשרי. הרעיון, כפי שמבואר בפנימיות התורה, הוא שהנבראים שבים, לעומת הנבראים שביבשה, בטלים באופן מוחלט למים; אף שיש כאן נברא, חיותו היא המים, והנברא בטל למים. לעומת זאת הנבראים שביבשה — להיפך: הם חיים מאלוקות, אך החיות אינה מורגשת בהם, והם כאילו מציאות בפני עצמם.
כל תוכן הפתגם כאן הוא שהאדם יתבונן בכך שחיותם של הנבראים בעולם היא האלוקות — זו חיותם וזה קיומם, ומלבד זה אין להם כלום. באילו נבראים רואים מסקנה זו בצורה החזקה והמוחשית ביותר — שחיות הנבראים וקיומם הם רק אלוקות? רואים זאת, כמשל, בנבראים שבמים, בדגים וכדומה. זהו תוכן העניין המופיע בהלכות מקוואות, שם מובאת אחת ההלכות המבטאות רעיון זה, ובמיוחד על פי בירורה של תורת החסידות. רמז רחוק מעט לעניין, אך בכל אופן בדרך מהממת.