"חדר" המאתיים ועשרה בהיכל היום-יום.
יום שישי כ"ב סיון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שלח, שישי, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ב בחודש, אומרים שני פרקים — פרק ק"ו ופרק ק"ז. תניא, ביום הזה ממשיכים את פרק ז' בשער היחוד והאמונה. השיעור מתחיל בעמוד כ"ב מהמילים "והנה יעף על פי", ומסתיים בעמוד קס"ה במילה "לתחתונים".
הפתגם היומי מביא כמה מההנהגות שנוהגים בזמן תפילת שחרית ביחס לאחיזת הציצית ולנשיקתן, ובאיזה שלב הדבר נעשה. אקדים שיש לנושא זה התייחסות בשולחן ערוך. אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו, הלכות ציצית סימן כ"ד סעיף ד', כותב: "מצוה לאחוז הציצית בידו השמאלית" — יש מצווה לאחוז את הציצית ביד שמאל בשעת אמירת קריאת שמע, כנגד הלב, שכן ביד השמאלית הציצית נמצאת כנגד הלב; ומביא רמז לכך ממה שנאמר "והיו הדברים האלה על לבבך", ולכן ראוי שיהיה בצד השמאלי.
עוד הוא מוסיף בשולחן ערוך: "ויש מי שאומר שיאחוז אותם בין קמיצה לזרת של שמאל" — כשמחזיקים את הציצית ביד השמאלית, מניחים אותה בין הקמיצה לזרת. כאן בפתגם מוסיף הרבי פרטים כיצד בדיוק עושים זאת. בעניין זה היו הנהגות שונות; אצל הרבי הרש"ב הייתה הנהגה אחרת, וישנו פירוט בספר המנהגים כיצד היה אצל הרבי הרש"ב, אולם אנו נוהגים כפי שהרבי מביא כאן בפתגם.
בשולחן ערוך כתוב שבשעת קריאת שמע מחזיקים את הציצית, אך לא נתפרש באיזה שלב לוקחים אותה ליד — האם עם סיום "הבוחר בעמו ישראל באהבה", לפני "שמע ישראל", או בשלב אחר. על כך מסיים הרבי ואומר: לאמירת "ואביאנו לשלום". בברכה השנייה של קריאת שמע מופיע המשפט "ואביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ", ו"ארבע כנפות הארץ" מרמז לארבע כנפות הציצית. לכן, כשמגיעים למילים "ואביאנו לשלום" וכו', לוקחים גם את הכנף הימנית שמאחור, וכך כבר אוחזים ביד את כל ארבע הכנפות. וכאן מביא הרבי את מה שכתוב גם בשולחן ערוך — היכן אוחזים את ארבע הכנפות יחד: בין קמיצה לזרת ביד שמאל; שם מניחים את הציצית ומחזיקים אותה כל זמן קריאת שמע, כמובא בשולחן ערוך.
נחזור לשולחן ערוך: כשמגיעים לפרשה השלישית, שהיא פרשת ציצית, "ייקחם בידו הימנית" — את החוטים הנמשכים כלפי מטה ייקח בידו הימנית ויביט בהם לפני פרשת ציצית, ויהיו בידו. מחזיקים אותם כך ביד הימנית עד שמגיעים ל"נאמנים ונחמדים לעד" שבברכת "אמת ויציב" שלאחר קריאת שמע, ואז מנשק את הציצית ומניחם מידו. נמצא שבשולחן ערוך כתובה נשיקה אחת של הציצית — בעת אמירת המילים "נאמנים ונחמדים לעד".
אך במנהג מופיע שבפועל מנשקים את הציצית, נוסף על הפעם הכתובה בשולחן ערוך, עוד כמה פעמים. בעניין זה היו כמה שלבים; אנו כאן ב"משנה אחרונה", ברשימות שכתב הרבי על ההנהגות שבסידור. גם בזה היו שלבים, ובכל פעם אופנים אחרים — פעם לא כל שש הפעמים, ובזה היו שינויים. אנו עוסקים כעת ב"פרשה אחרונה", במה שנשאר.
הלשון היא: נושקים את הציציות שש פעמים. את הציצית המוחזקת ביד ימין יש לנשק שש פעמים, והוא מפרט מתי — באמירת התיבות: "ציצית, ציצית, לציצית" — שלוש הפעמים שבהן מזכירים "ציצית" בפרשה השלישית, הרי שלוש פעמים; אחר כך "אמת", עם סיום "ה' אלקיכם אמת" מנשקים במילה "אמת"; ולאחר מכן פעמיים בקטע הבא, במילים "קיימת" ו"לעד", כמובא בשולחן ערוך בעניין "נאמנים ונחמדים לעד". אלו שש הפעמים שמנשקים.
יש תוספת המופיעה בספר המנהגים, שבכל פעם לפני הנשיקה מעבירים את הציצית על העיניים ואז מנשקים. את זה אין הרבי מזכיר כאן, וגם אינו מוזכר בשולחן ערוך, אך בספר המנהגים הדבר מופיע.
בפשטות, הקשר בין פתגם זה לשבוע מובן, שכן פרשת השבוע היא פרשת שלח, וכל פרשת ציצית מופיעה בסיום פרשת שלח. ובדרך רמז — הקשר לרמב"ם, שכמה ימים לא היה לנו הקשר לסדר "יד החזקה": אנו נמצאים לפי הסדר בספר טהרה, והרמז היום הוא להלכות מטמאי משכב ומושב. בסוף הפרק האחרון, פרק י"ג, יש הלכה כזו:
אדם תלמיד חכם שהיה לבוש בחלוק ועטוף בטלית — "טלית" בהלכה אינה בהכרח כפי שאנו קוראים טלית, אך זו הלשון בהלכה — והיה הולך. אומר התלמיד חכם: "בליבי שמרתי על החלוק", שלא ייגע בו בטעות עם הארץ העלול לטמאו — "על החלוק הייתי כל הזמן בשמירה שאיש לא ייגע בו, אבל מן הטלית הסחתי את הדעת", שמא נגע בה מישהו מאחור, או בעת שהסתובב בשוק. אומרת ההלכה שהחלוק טהור, ואילו הטלית טמאה למפרע, שמא נגע בה.
נמצא, שאם אדם רוצה שטליתו תהיה טהורה, עליו שלא להסיח דעתו ממנה, אלא לחשוב עליה כל הזמן — זהו תוכן ההלכה. וכאן, האחיזה בטלית ונשיקתה מבטאות את תשומת הלב שנותנים לציצית. זהו, בדרך רמז, הקשר בין הפתגם להלכות מטמאי משכב ומושב שברמב"ם.