"חדר" המאתיים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום שבת ט"ז סיון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשת בהעלותך, ומכיוון שהיום שבת — שביעי עם פירוש רש"י. תהילים, ט"ז בחודש, מפרק ע"ט עד פרק פ"ב ועד בכלל. תניא, ביום הזה לומדים פרק שלם — פרק ה' בשער היחוד והאמונה, מתחילתו ועד סופו.
הפתגם היומי לקוח ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בכ"ב סיון תרצ"ח. המכתב בא כתשובה לשאלת חסיד, כיצד יוכל להפוך את ה"רתיחה" שבנפשו הבהמית — הנפש הבהמית "רותחת" בכל מיני כיוונים: לעתים בכעסים, לעתים בתאוות, ולעתים בעניינים אחרים. השאלה היא כיצד מהפכים את רתיחת הנפש הבהמית לטוב. המכתב כולל תשובה ארוכה, ומתוכו לקח הרבי כמה נקודות וסיכמן בפתגם היומי.
הרבי הריי"צ פותח ואומר: "כבר החליטו הראשונים כמלאכים, זכותם יגן עלינו". "ראשונים כמלאכים" הוא ביטוי המיוסד על הגמרא במסכת שבת (קי"ב) — אמירתו המפורסמת של רבי זירא, שאם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים וכו'. על פי החלק הראשון שבדבריו — שהראשונים היו כבני מלאכים — נאמר הציטוט: "כבר החליטו הראשונים כמלאכים, זכותם יגן עלינו".
ומה החליטו הראשונים? "אשר רפואת הנפש היא כרפואת הגוף". אם שואלים כיצד מרפאים את הבעיה שבנפש — ומדובר ברתיחת הנפש הבהמית, שהיא חולי בנפש — הרי שריפוי החולי בנפש דומה לרפואת הגוף. ומכאן עובר הרבי לפרט את ענייני הרפואה, מה צריך לעשות.
במכתב מדבר הרבי תחילה על המשל — על ריפוי הגוף. כאשר רוצים לרפא בעיה בגוף, יש כמה נקודות שיש לשים אליהן לב. ראשית, יש למקד באיזה איבר בדיוק המחלה. לאחר שיודעים באיזה איבר הבעיה, יש לדעת מהו מקורה — האם היא באה מהכליות, מהמעיים וכדומה. שנית, יש לדעת אם הבעיה היא באיבר עצמו, או בכוח הנפשי המחיה את האיבר — האם דרוש חיזוק נקודתי באיבר, או חיזוק נקודתי בכוח הנפשי.
נקודה שלישית: לעתים אין זו בעיה באיבר ואף לא בנפש, אלא בעיה של הרגלים שאינם טובים או הנהגות שאינן ראויות; משיחזור להרגלים טובים, יראה שהעניין מסתדר. בכל אופן, תחילה יש למקד היטב מהי נקודת הבעיה, ומשממקדים אותה קל יותר להתחיל ולראות כיצד פותרים אותה.
בדיוק כך הוא בריפוי הנפש. הרבי מפרט: "לכל אחד צריך לסמן מקום החולי" — ואין הכוונה לסמן את המקום הפיזי, אלא את הנקודה הגורמת לחולי. גם בנפש ישנם אותם שלושה דברים. הראשון: "אם הוא מצד שחומר גופו הוא גס ומושחת" — ייתכן שהבעיה בחומר גופו; הגוף הוא גוף גס, ולכן הוא נמשך לעניינים גסים ומושחתים, לעניינים הנמוכים, החיצוניים והגופניים.
האפשרות השנייה: "או שהחיסרון הוא בכוחות נפשו" — שיש בעיה בנטייה הנפשית, שנפשו נוטה לעניינים רעים כגון גאווה, שקר וכדומה; במקרה זה הבעיה היא בנפש. והאפשרות השלישית: "או שמקור החולי הוא ברגילות" — שהחולי הוא עניין של הרגלים, של חוסר חינוך או הרגלים שאינם טובים. נטיית גופו תקינה ונפשו תקינה, אלא שהוא רגיל, ואולי אף אינו מודע, שמחמת החינוך שקיבל או מחמת סביבתו הגיע לרגילות רעה — החינוך לא היה טוב, הסביבה גררה אותו, ולכן אינו בסדר. לפיכך, קודם כול יש למקד מהי בדיוק סיבת הבעיה.
כעת, לפני מיקוד סיבת הבעיה, ישנה נקודה כללית. כשם שברפואת הגוף אומרים לאדם: עדיין איננו יודעים בוודאות מהי הבעיה, אנו בעיצומו של הבירור לאחר הבדיקות, אך בינתיים התחל לאכול היטב, לישון ולנוח כראוי ולהתחזק — הנהגות אלו אמנם לא ירפאו את הבעיה עצמה, אך יסייעו לכללות הריפוי עד שתמוקד הבעיה.
כך גם ברפואת הנפש: אף לפני שממקדים בדיוק מהי הבעיה, ישנם עניינים כלליים שעל האדם לפעול בהם, המסייעים לכללות הריפוי. כלומר, "עד אשר לא יתבררו פרטי מקום החולי וסיבת אחיזת המחלה" — עד שלא ימוקדו בדיוק הבעיה וגורמה — אי אפשר להתחיל ברפואה נכונה, שהרי אי אפשר לתת תרופות בטרם יודעים את הסיבה. אך מה כן ניתן לעשות בינתיים? "לקבוע ולסדר אופן הנהגה ישרה" בכל הדברים — יש לתת לו הנהגות כלליות והתנהגויות טובות, דבר חשוב עוד לפני שממקדים ומוצאים את פתרון הבעיה.
היינו, במה שיעשה ובמה שימנע את עצמו מהם — יש לדחוק בו ולעודדו מה לעשות וממה להימנע. ב"ועשה טוב" — בקיום המצוות, בקביעת עתים לתורה ובקניין מידות טובות; זאת ודאי עליו לעשות. וכן ב"סור מרע" — שיתחיל להימנע מעניינים רעים. ולאחר מכן ימצאו גם את הפתרון הספציפי לתכונה, למידה הבעייתית המסוימת.
כאן מוסיף הרבי, לאחר כל האריכות, שכל אלו הן הנחיות לרופא או למדריך. אך יש שני דברים בסיסיים שעל החולה עצמו לעורר בהכרתו הפנימית, שבלעדיהם יהיה קשה מאוד לרפאו: "אמנם מה שנחוץ ביותר הוא שיעורר החולה בעצמו שני עניינים".
הראשון — "לידע שהוא חולה": עליו לדעת שהוא חולה, שכן אם יחשוב שהכול בסדר, ודאי לא יחפש כלל ולא ירצה לחולל שום שינוי בחייו. תחילה עליו להיות מודע לכך שיש לו בעיה, "ויחשוק וישתוקק להתרפא מחוליו" — שתהיה לו הכרה בבעיה ורצון להסירה; ובלא נקודה זו אין כלל אל מי להתקדם.
השני, לא פחות חשוב — "הידיעה שיכול להתרפא": אם אדם יודע שהוא חולה אך מיואש, שוב אין אל מי לדבר, שכן הוא מרים ידיים. לפיכך, לאחר שהוא מודע לבעיה, צריך שתהיה לו ידיעה שביכולתו לפתור אותה ולהתרפא — "והתקווה והביטחון הגמור כי בעזרת השם יתרפא מחוליו". צריך שיהיה לו ביטחון גמור בהשם ותקווה מוחלטת שבוודאי יתרפא. משיש לו שתי הנקודות — המודעות לבעיה והביטחון שביכולתו להסירה — אפשר להיכנס למסלול הריפוי, לתת לו הנהגות כלליות מסודרות ונקודות ספציפיות המטפלות בנקודה עצמה.
אשר לקשר הפתגם לענייני הרמב"ם, שאנו עוסקים בהם לפי סדרם: כעת אנו בפתגמים המתאימים לספר טהרה שברמב"ם. עד עתה עסקנו בהלכות הראשונות שבו — הלכות טומאת מת והלכות פרה אדומה — וכעת אנו בהלכות טומאת צרעת. בסיום הלכות טומאת צרעת מאריך הרמב"ם יחסית בעניין רפואת הנפש, ומדבר על אנשים שיש להם הנהגות של דיבור לשון הרע וליצנות, ונותן דברי מוסר להנהגה נכונה — כיצד ללמוד מן האנשים הכשרים והצדיקים. התייחסות ארוכה זו לרפואת הנפש היא הקשורה לפתגם, התואם לעניינים הנידונים בחלקם בסוף הלכות טומאת צרעת שברמב"ם.