"חדר" החמישים ואחד בהיכל היום-יום.
יום ראשון י"א שבט ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מתחילים פרשה חדשה — פרשת בשלח; וכיוון שזה יום ראשון, זו פרשה ראשונה עם פירוש רש"י.
תהילים, י"א בחודש, מפרק ס' עד וכולל פרק ס"ה.
תניא, היום מתחילים פרק כ', מתחילת הפרק, "והנה", עד דף כ"ו, בסיום המילים "מוחי אפס ממש".
מקורו של הפתגם היומי בספר השיחות של הרבי הריי"צ, ספר השיחות תש"ג. הרבי הריי"צ מדבר שם בשיחה — כמדומני שיחת שמחת תורה — על היהודים האמריקאים, ומתאר שכל התעסקותם וכל "ההו-הא" שלהם נתונים ל"עשיית חיים" בעולם ולחיים בעולם; ולמרות הכול, ה"מודה אני" של כל אחד מהם, שהוא אומר בבוקר, נשאר שלם לגמרי ואינו מתבלבל מכל "ההו-הא" שלהם. הוא מתאר שם שהם עצמם אינם אמריקאים מלידה, אלא הגיעו מן "הבית הישן" דרך מקומות שונים באירופה, ולכן ה"מודה אני" שלהם נשאר נקי ואותנטי; ומאריך שם בעניין.
מתוך שיחה זו מופיע הפתגם שאנו קוראים היום בבוקר ב"היום-יום". הפתגם ביידיש, ובתרגום: "סדר היום פותח ב'מודה אני', ואומרים אותו עוד לפני נטילת ידיים של הבוקר". "נעגל וואסער" הוא כינוי לנטילת ידיים של הבוקר [אף שתרגומו המילולי "מי ציפורניים" — "וואסער" מים ו"נעגל" ציפורניים; ויש בכמה מקומות דיונים כיצד הגיע כינוי זה למים של הבוקר, אך כך הוא שמה של נטילה זו]. אם כן, את ה"מודה אני" אומרים בכל יום לפני נטילת ידיים של הבוקר, אפילו בידיים טמאות, שהרי עדיין לא נטל ידיו.
הרבי מסביר, שעל פי נגלה — כפי שמבואר בהרחבה בשיחות הרבי, שנכנסו לקונטרס המפורסם "עניינה של תורת החסידות" — הסיבה שאומרים זאת לפני נטילת ידיים היא, שאין ב"מודה אני" שם שמים, ולכן אין מניעה לאומרו אף לפני נטילת ידיים. אך על פי הפנימיות הדבר להפך: "מודה אני" גבוה יותר מכל שאר קטעי התפילה שיש בהם שם שמים, שכן הוא נוגע במשהו עוצמתי ועמוק.
דוגמה לדבר היא המילה הראשונה שבעשרת הדיברות — "אנכי". "אנכי" אינה אחד השמות הקדושים, ולכאורה היא מילה רגילה, אך היא מסמנת את הבחינה העליונה ביותר, את עצמותו יתברך. כלומר, הדרגה העליונה ביותר אינה נזכרת בתואר של שם שמים מסוים, אך מעלתה גבוהה הרבה יותר. וכפי שהוא אומר גם כאן: "כל הטומאות שבעולם אינן מטמאות את ה'מודה אני' של יהודי".
הדבר אמור גם במובן רחב יותר — לא רק ב"טומאת ידיים" של הבוקר, שאפשר לומר "מודה אני" בלא נטילת ידיים, אלא בכללות: "מודה אני" מבטא את האמונה הפנימית של היהודי, ה"זעקה שבנפש", כלשון הרבי באותה שיחה. באותה שיחה מבקש הרבי להסביר מהי בחינת "היחידה" שבתורה — תורת החסידות; ולשם כך מביא פתגם זה, ומראה שהוא מבטא את כל בחינת "היחידה" של תורת החסידות, ומעביר לנו אור בפשט, ברמז, בדרוש ובסוד של כל הפירושים על "מודה אני" בכל הרמות. זהו הביטוי הפנימי ביותר, וכדאי ללמוד את השיחה מבפנים ולראות את כל הגילויים הנפלאים שבה.
על כל פנים, ה"מודה אני" מבטא את הרמה שהטומאות שבעולם אינן יכולות לטמא: יהודי, יהיה אשר יהיה מה שקורה עמו ומה שהתנהגותו, ה"מודה אני" שלו נשאר אותנטי, והיחידה שבנפש נשארת תמיד זכה ונקייה. כפי שהוא מסיים: "אף שחסר לו בזה או בזה - ה'מודה אני' נשאר שלם" — ייתכן שיהודי חסר בזה או בזה, יש לו חסרונות שונים בהנהגות על פי תורה ומצוות, ואינו כה מושלם, אך ה"מודה אני" שלו נשאר תמיד שלם ואינו נפגע בכלום. זו נקודתו ותוכנו של הפתגם היומי.
ובהמשך לרמז שאנו רואים כיצד הפתגמים הולכים לפי סדר ספרי הרמב"ם: אף שאין כאן הפסקה של יומיים, אנו נמצאים כעת כנגד ההלכות האחרונות של ספר זמנים — הלכות מגילה וחנוכה. פתגם זה מתאים לשתיהן, ומדוע?
בהלכות מגילה — כינויים של עם ישראל לאורך כל המגילה הוא "יהודים", וזהו המקום הראשון שנקראים בו על שם "יהודים". והגמרא מסבירה ש"יהודים" אינו רק על שם השבט שממנו הגיעו, אלא מלשון "מודים בכל התורה כולה", וכמובן כופרים בעבודה זרה. וזו בדיוק נקודתו הראשונה של הפתגם, שלעם ישראל יש את נקודת היהדות של "מודה" — מודים בכל התורה כולה, "מודה אני לפניך". זה הקשר להלכות מגילה.
והדבר קשור גם להלכות חנוכה, שכן כל נס חנוכה היה בפך אחד שכל טומאות היוונים לא הצליחו לגעת בו, ונשאר חתום בחותמו של כהן גדול. ומבואר בחסידות שזו בחינת היחידה שבנפש, שאינה יכולה ליפול משום דבר; וזה גם הרעיון שבפתגם — שה"מודה אני" של יהודי הוא כאותו פך אחד שבנס חנוכה. גם הלכות מגילה וגם הלכות חנוכה, שהרמב"ם מחברן יחד, מובעים כאן בפתגם אחד, ושני העניינים מבטאים בדיוק את אותו רעיון של הפתגם.