"חדר" המאה חמישים ואחד בהיכל היום-יום.
יום שלישי, כ"ב ניסן, אחרון של פסח, שבעה לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, אחרי מות, שלישי, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ב בחודש — שני הפרקים, ק"ו וק"ז. תניא, פרק מ"ב; השיעור היומי מתחיל בעמוד ס' במילה "וגם", ומסתיים בעמוד מאה עשרים במילים "כנ"ל פרק ב'".
[הנהגות אחרון של פסח:] ביום זה מהדרין לקדש, אחר כך מתפללים תפילת המנחה, ולאחריה סעודת יום טוב. הרבי מציין כאן מנהג מיוחד — שלמעשה איננו נוהגים בו כפשוטו: הסעודה של היום נערכת דרך קבע לאחר תפילת המנחה, דהיינו עושים קידוש, אוכלים מעט (מה שנקרא "קידוש במקום סעודה"), מתפללים מיד מנחה, ורק לאחר מכן נערכת סעודת יום טוב. בפועל ממש איננו נוהגים במנהג זה.
בהמשך יש התייחסות לסעודה המיוחדת של אחרון של פסח, המוכרת לנו כ"סעודת משיח". וכך נאמר: "הבעל שם טוב היה אוכל ג' סעודות באחרון של פסח". כשם שבשבת ישנן שלוש סעודות, כך היה הבעל שם טוב אוכל שלוש סעודות באחרון של פסח, שהוא יום טוב, והדגש הוא שהסעודה השלישית נקראה "סעודת משיח".
ומדוע דווקא הבעל שם טוב? משום שהוא זה שגילה עניין זה. כידוע, עניינו של הבעל שם טוב היה לגלות אלוקות בעולם, ולכן גילה גם את הייחודיות שאחרון של פסח קשור לסעודת משיח. ידוע גם שגילויו של משיח קשור במיוחד לבעל שם טוב, כפי שאמר מלך המשיח לבעל שם טוב בעת עליית הנשמה המפורסמת, כששאלו הבעל שם טוב "אימתי קאתי מר?" — והשיב לו: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה", ואז "קאתי מר". נמצא שביאת המשיח קשורה באופן מיוחד עם הבעל שם טוב, והוא זה שגילה את עניין סעודת משיח.
סעודת אחרון של פסח נקראה אצל הבעל שם טוב "משיח'ס סעודה" — סעודתו של משיח. "אחרון של פסח איז א משיח'ס סעודה, ווָאל אחרון של פסח איז מעיר גילויי הארת המשיח" — אחרון של פסח הוא סעודת משיח, שכן ביום זה מאיר הגילוי של הארת המשיח. ולכן דבר זה בא לידי ביטוי גם בסעודה כפשוטה הנערכת ביום זה.
בנוסף לסעודה, יש הנהגה נוספת שהנהיג הרבי הרש"ב, כמסופר בהמשך, בקשר לשנת תרס"ו. תרס"ו הייתה שנה מיוחדת; הרבי הרש"ב מביא — וכן מובא בכמה ספרים — שתרס"ו הייתה "שנת קץ", שנה שהיה בה עניין מיוחד של שלב חשוב בביאת המשיח. ולכן בשנה זו היה עיקר גילוי החסידות אצל הרבי הרש"ב באופן של הבנה והסברה — שהרי החסידות היא כלי והכנה לביאת המשיח — ואף דברים שהרמב"ם כותב עליהם שהם דברים סתומים, שאין יודעים אותם עד שיהיו, אף אותם ביאר, הסביר וגילה הרבי הרש"ב בתרס"ו בהרחבה גדולה, כי הייתה זו שנה מיוחדת מאוד שהיה בה הקץ לביאת המשיח.
ולכן הייתה גם ההנהגה, כלשונו: בשנת תרס"ו התחיל הסדר אשר תלמידי "תומכי תמימים" יוכלו לאכול יחד בחג הפסח בהיכל הלימוד. עד אז נהגו התלמידים לאכול באכסניות של בעלי הבתים בליובאוויטש, אך באותה שנה התחיל הסדר שהתמימים לא יאכלו מפוזרים בבתי האכסניות שבמקום, אלא כולם יחד בהיכל הלימוד. והיו אז שי"ן [שלוש מאות ועשרה] תלמידים וח"י [שמונה עשרה] שולחנות; נמצא שהיו תלמידים רבים נוכחים בסעודה המיוחדת באותה שנה בחג הפסח בליובאוויטש.
את סעודת אחרון של פסח אכל אדוני מורי ורבי [הרבי הרש"ב] יחד עם התלמידים. כשהגיע אחרון של פסח, השתתף הרבי בעצמו עם התלמידים בסעודה המיוחדת, וציווה לתת לכל תלמיד ד' כוסות — שכל אחד מהתלמידים יקבל ארבע כוסות יין בסעודה זו — ואמר אז "דָאס איז סעודת משיח" — זוהי סעודת משיח, בקשר לעניין ארבע הכוסות שהוסיף.
עוד אמר הרבי הרש"ב על ההבדל בין הימים הראשונים של פסח לאחרון של פסח, ששניהם יש בהם עניין ארבע כוסות: בימים הראשונים ארבע הכוסות הן כנגד עניינו של משה רבינו — כידוע, משה רבינו הוא שגאל את עם ישראל; ובאחרון של פסח ארבע הכוסות הן כנגד משיח. ועיקר ההבדל בין משה רבינו למשיח הוא, שעיקר עניינו של משה רבינו הוא לגלות את התורה, ועיקר עניינו של משיח הוא גילוי פנימיות התורה.
וזהו יין — ארבע כוסות יין. יין הוא דבר שיש בו טעם, כמו בגשמיות. ההדגשה על ארבע הכוסות מלמדת שהלימוד שגילה משה רבינו, וכן הלימוד שיגלה משיח, הוא לימוד בהבנה והסברה, לימוד בהיר וברור, ולכן מתבטא הדבר בסעודת משיח בעניין ארבע הכוסות, המורה על שלב חשוב מאוד בגילוי משיח.
וידוע שאמנם בתחילה נגע הדבר לתמימים בתור תמימים, אך במשך השנים, ובמיוחד אצל הרבי, ביקש הרבי שיפיצו זאת בכל תפוצות ישראל — שיהיה שייך לכל יהודי ויהודי, אנשים, נשים וטף — עניין ארבע כוסות היין בסעודת אחרון של פסח, שהיא סעודת משיח, כי עניינו של משיח קשור לכל אחד ואחד מישראל. ועכשיו בוודאי הגיע הזמן ממש לעניין זה.