"חדר" המאה ארבעים ושמונה בהיכל היום-יום.
שבת, י"ט ניסן, ארבעה לעומר, ה'תש"ג.
בפתיחת יום זה יש התייחסות לשני מנהגים הנעשים בשבת של חול המועד פסח, לאחר מכן השיעורים, ולבסוף הפתגם היומי.
ההנהגה הראשונה: מודגש "גם בשמחה ובצהלה". הכוונה היא לשבת שחלה בחול המועד; בעת אמירת "לכה דודי", בקטע האחרון "בואי בשלום", הנוסח הרגיל הוא "גם ברינה ובצהלה", אך ביום-טוב או בשבת חול המועד יש הדגשה [בסוגריים] של המילה "בשמחה". השאלה היא כיצד אומרים — האם "גם ברינה, בשמחה ובצהלה", האם מוסיפים, מורידים, או במקום? וההדגשה כאן היא "גם בשמחה ובצהלה", דהיינו שמורידים את המילה "ברינה" ואומרים "גם בשמחה ובצהלה". זהו המנהג כשחל יום-טוב או שבת חול המועד.
ההנהגה השנייה: "שלום עליכם", "אשת חיל", "מזמור לדוד" — הכוונה למה שאומרים לפני התחלת הקידוש; "די סעודתא", הקטע שאומרים בליל שבת לפני הקידוש; וכן, לגבי מוצאי שבת, "ויתן לך". בקביעות כזו, בשבת שהיא יום-טוב או שבת חול המועד, אומרים את כל אלו — אך בלחש. מה החידוש בדבר? במנהגי רבותינו נשיאינו יש מקומות שבהם תואר שרבותינו נשיאינו לא אמרו זאת כלל, ובהוצאה הראשונה של "היום-טוב" של ר' יוסף בתרצ"ג היה כתוב שאין אומרים דברים אלו, ואילו במקומות אחרים כתוב שרבותינו נשיאינו כן אמרו. בפועל הכניס הרבי את המנהג, ובהוצאה השנייה זה השתנה — שאומרים זאת, אך בלחש; כיוון שאין פשרה בין "לא אומרים" ל"אומרים", אומרים זאת בלחש.
שיעורים: חומש, אחרי-מות, שביעי, עם פירוש רש"י [שבת]. תהילים, י"ט בחודש, מפרק צ' עד פרק צ"ו כולל. תניא, ביום ז' מתחילים פרק מ"ב, מתחילת הפרק המתחיל במילה "והנה", והשיעור מסתיים בעמוד מאה ושמונה עשרה במילה "ידע וגו'".
הפתגם כולו מתייחס לביאור שנתן פעם הרבי הרש"ב לארבע הקושיות של "מה נשתנה", והסביר שבעצם אלו ארבעה ביאורים במעלת הגאולה העתידה לעומת הגאולות שקדמו לה. מעלה זו נגרמת כתוצאה מן השינויים שחלו בזיכוך הגוף במשך הגלות, ומהם נוצרו ארבעה שינויים, שאותם הוא מציין בארבע הקושיות.
וכך הוא פותח: "פעם פירש אדוני אבי מורי ורבי" — הרבי הרש"ב — את "מה נשתנה". הלשון הוא "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", ולילה הוא משל לגלות. וההסבר: מה נשתנה "הלילה הזה" — הגלות האחרונה, הנמשלת ללילה — "מכל הלילות", מכל הגלויות שקדמו. כלומר, מה משתנה בתוצאה — מה יהיה אחרי הגלות האחרונה כשנגיע לגאולה העתידה, לעומת מה שהיה אחרי הגלויות הקודמות, שגם בהן היו גאולות מסוימות אך לא מושלמות, ואילו הגאולה העתידה שתבוא אחרי הגלות הנוכחית תהיה מושלמת.
את כל הביאור הזה, שהרבי הרש"ב מסביר כאן בפנימיות, חזר עליו הרבי בפסח תשל"ב, וחלק מן הקטעים הסביר באופן שאפילו ילדים יבינו — בשפה מונגשת ומובנת יותר. נעיין אפוא בלשון ונשתדל להבין.
הקושיה הראשונה, לפי הסדר בנוסח חב"ד, פותחת בשאלה "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת". וההסבר: בכל הלילות — בכל הגלויות שקדמו לגלות הנוכחית — "אין אנו מטבילין", מלשון מירוק, ניקיון וטהרה, "אפילו פעם אחת". טבילה, כידוע, כאדם הטובל במקווה, מטהרת אותו; ומשמעותה הפנימית ניקיון וטהרה. כל גלות באה להביא טהרה לאדם, למרק אותו ולהוריד ממנו את הענינים הבלתי-ראויים שנדבקו בו. אך הגלויות הקודמות, אף שמירקו וטיהרו, לא הביאו לטהרה מוחלטת. זה מה שנקרא "אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת", דהיינו שלא השלמנו ותיקנו עד תום.
יש כמה תחומים שבהם אדם יכול וצריך לתקן — למרק את ענייני הגוף או למרק את ענייני הנפש. ובגלויות הקודמות לא הצלחנו לבוא, לאחר הגלות, ולומר שלפחות תחום אחד סיימנו עד הסוף. כשהסביר זאת הרבי לילדים, אמר שאפילו ילד יודע שיש שני סוגי עבירות: עבירות שמצד הגוף, ועבירות שמצד הנשמה. לדוגמה, אדם האוכל דבר שאינו כשר לגמרי — הגורם והמושך אותו הוא תאוות הגוף; ואילו עבירות הקשורות לענייני הנפש, כמו שלא קרא קריאת שמע, או שהיה חסר לו באהבת ה'. לכאורה היינו מצפים שלאחר מירוק מסוים נוכל לומר שלפחות תחום אחד כבר טופל ולא יחזור.
אך הוא אומר: בכל הלילות "אין אנו מטבילין", מלשון מירוק, ניקיון וטהרה, "אפילו פעם אחת" — כלומר אפילו תחום אחד לא נגמר לחלוטין, שהרי אחריהם הייתה עוד גלות, ושוב היו אתגרים הקשורים לגוף או לנפש. אך "הלילה הזה", בגלות הנוכחית, יהיה המירוק מוחלט — "שתי פעמים", דהיינו שנצליח לסדר את שני הכיוונים: מירוק הגוף וגילוי הנפש. לא יהיו עוד אתגרים של תאוות הגוף, ולא אתגרים של כישלונות הנפש. זה ההסבר על הקושיה הראשונה.
הקושיה השנייה: "שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה". כפי שיסביר בהמשך, חמץ ומצה הם סמל: מצה — עבודת הנפש האלוקית, וחמץ — פעולה של הנפש הבהמית. בכל הלילות, גם אחרי שיצאנו מן הגלות, מהי עבודתנו? "חמץ או מצה" — יש לנו, ברוך השם, התעסקות עם הנשמה, אך עדיין גם התעסקות עם הגוף. איננו אוכלים רק מצה ואיננו מתעסקים רק עם הנשמה, אלא יש גם חמץ וגם מצה. שכן גם אחר הגלויות הקודמות העבודה מצד הנפש האלוקית מתבטאת במצה — הביטול, שאין נותנים לה לתפוח; ומצד הנפש הבהמית — חמץ, שהוא הישות.
אחרי הגלויות הקודמות עדיין היינו לא רק במצה אלא גם בחמץ. אבל "הלילה הזה", אחרי הגלות האחרונה, "כולו מצה", דהיינו שלא תהיה לנו עוד התעסקות עם ענייני הנפש הבהמית ועם הישות. מדוע? כי "עבר רוח הטומאה" — אין עוד התעסקות עם רוח הטומאה, אין עוד ישות; אלא כולו מצה, ההתעסקות רק עם הנפש האלוקית.
הקושיה השלישית: "שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות". ובמובן הפנימי: בכל הגלויות, לאחר שיצאנו מהן, התעוררה בנו תשוקה להתעלות באלוקות, וכל תשוקה כזו היא קנאה. בדרך כלל מוכר לנו המושג "קנאה" כשלילי — קנאה בדבר חומרי; אך כאן הכוונה לקנאה במובן חיובי, שאדם משתוקק להתעלות ולהיות זך יותר. הגלויות שיצאנו מהן והגענו לגאולה עוררו בנו תשוקה ורצון להתעלות — קנאה, הקשורה בחומרת הלשון "כל המקנא פניו מוריקות", כצבע ירוק, שכן האדם מכווץ ומריר מפני שהוא רוצה דבר ואינו משיגו. אך בגלויות הקודמות היו לנו גם תשוקות לענייני העולם, ולא באופן מוחלט רק לענייני קדושה; ולכן זה נקרא "שאר ירקות" — יש בזה הירוקת והמרירות, אך לא באופן מוחלט.
כשתרגם הרבי קושיה זו לילדים, נתן דוגמה: ילד המשחק, ובאמצע המשחק אומרים לו הוריו "בוא לאכול ארוחת צהריים". הוא הולך לאכול, אך אין לאוכל טעם, שכן ראשו נתון במשחק והוא רוצה כבר לסיים. אף שמביאים לו את האוכל הטעים ביותר, הוא נראה לו כדבר מר, כי הוא רוצה לחזור למשחק. כך, כשאדם מונח באלוקות, ענייני העולם הם בשבילו כדבר מר. אך אחרי כל הגלויות לא הגענו למצב שרק אלוקות מעניינת אותנו; ה"ירק" עדיין דבר טעים — לפעמים אוכלים לחם עם ירקות ויש בזה טעם. כך בשאר הגלויות שיצאנו מהן היו ענייני העולם בשבילנו כירקות, שעדיין היה בהם קצת טעם.
זהו תרגום לאותיות פשוטות יותר של הרעיון שההשתוקקות אינה מוחלטת. הלשון "שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות" — "כל המקנא פניו מוריקות" — מבטאת שיש "שאר ירקות", כל מיני רמות בתשוקה לענינים נעלים; בכל הגלויות היו הרבה בחינות וקנאה, הרבה רמות, ולא אצל כולם הייתה הקנאה וההשתוקקות מוחלטת לאלוקות, אלא בדרגות שונות. אך "הלילה הזה", אחרי הגלות האחרונה, יהיה הזיכוך מוחלט — "כולו מרור". אף שהנוסח אינו "כולו מרור" אלא "מרור", לחידוד הענין אומר "כולו מרור".
מהו "כולו מרור"? קנאה גדולה יותר, מרור — שאין לו שום רצון בדבר אחר, אלא הוא כולו מריר, כי אינו רוצה אלא את ההשתוקקות העליונה. בתרגום לילדים: הילד כה מונח במשחקו, עד שהאוכל שנותנים לו הוא בשבילו מרור ממש, ואין לו בו שום טעם. ובתרגום לאלוקות: הוא כה רוצה את ענייני הקדושה, עד שכל ענייני העולם שמנסים לתת לו הוא עושה מפני שהגוף זקוק להם, אך בשבילו זה אילוץ מוחלט — מרור. "כולו מרור, קנאה יותר גדולה", על דרך מאמר חז"ל "כל צדיק וצדיק נכווה מחופתו של חברו" — תיאור לעתיד לבוא, שיהיה גילוי אלוקי כה גדול, וכל צדיק תהיה לו השתוקקות מוחלטת לעוד גילוי, עד שיקבל כוויה מחמת חוסר יכולתו להגיע לתשוקה שאליה הוא רוצה להגיע.
הקושיה הרביעית: "שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין". מהי הכוונה? "אוכלין", כפי שיוסבר, ענינו תענוג — כפשוטו, אדם אוכל ומתענג מן האוכל; וכאן מדובר בתענוג בקדושה ובאלוקות. בכל הלילות, אחרי כל הגלויות שהגענו בהן לגאולה, לאיזה סוג גאולה הגענו? כל הגילויים שבאו על ידי הגלויות ואחריהן, המרומזים במילה "אוכלין" — מבחינת התענוג — הם "בין יושבין בין מסובין": שני סוגי תענוגים. לפעמים אדם מרגיש את התענוג במהות האלוקית המוחלטת, ולפעמים אינו מרגיש את המהות אלא רק את ההתפשטות שלה, את הגלים הרחוקים.
ההבדל בין הרגשת המהות לבין הגלים הרחוקים הוא כהבדל בין "יושבין" ל"מסובין". "יושב" — בהתיישבות, שלא קיבלתי את המהות אלא משהו, את הגלים הרחוקים. "מסובין" — כמו "מיסב", שאני כולי בתוך הענין, עונג מוחלט. זה כהבדל בין גילוי של "ממלא כל עלמין" לגילוי של "סובב כל עלמין". ובכל הגילויים שבאו אחרי הגלויות היה עונג — "אוכלין" — אך הדבר תלוי: לא כולם "יושבין" ולא כולם "מסובין"; יש המקבלים רק את התפשטות התענוג ולא את התענוג העצמי, ויש הזוכים לקבל את מהות התענוג. יש מי שהגיע בעבודתו רק לרמת התפשטות התענוג, ויש שהגיעו לרמות גבוהות יותר, לתענוג העצמי.
אבל "הלילה הזה", אחרי הגלות הנוכחית, יגיעו כולם לרמה האלוקית הנעלית ביותר — לעצם התענוג; לא יסתפקו בגלים הרחוקים אלא יהיה לנו הדבר עצמו, וממילא נהיה בבחינת "מסובין". זהו "כולנו מסובין" — שכל ישראל יגיעו לבחינת תענוג עצמי, לעצם התענוג, ולא לדברים דומים או רחוקים בלבד, אלא תהיה לנו שייכות למהות הפנימית של האלוקות, וזאת לאחר הגלות הנוכחית, בגאולה האמיתית והשלמה.