"חדר" המאה ארבעים ואחד בהיכל היום-יום.
שבת י"ב ניסן, שבת הגדול, ה'תש"ג.
[הנהגות היום:] הרבי מתייחס תחילה להנהגות המיוחדות לשבת הגדול, וכותב: "ההפטרה — וארבעה אנשים". טעם הדגש: בשולחן ערוך (סימן ת"ל) נאמר שכאשר שבת הגדול חל בערב פסח, בי"ד ניסן, ההפטרה היא "וערבה" (מלאכי פרק ג'). ומה הקשר בין ערב פסח להפטרת "וערבה"? מבואר בשולחן ערוך שבשתי שנים ממחזור השמיטה — בשנה הרביעית ובשנה השביעית — ישנו בערב פסח עניין "ביעור מעשרות מן הבית", וזהו הנושא הנידון בהפטרת "וערבה". מכיוון שבשנים מסוימות יש קשר בין ערב פסח לנידון שבהפטרה, לכן כשחל שבת הגדול ממש בערב פסח נוהגים על פי השולחן ערוך שזו תהיה ההפטרה.
אמנם יש הנוהגים לומר את ההפטרה "וערבה" בכל שבת הגדול, גם כשאינו חל בערב פסח. אך הרבי מדגיש בביאורו על ההגדה של פסח, ש"וערבה" נאמרת בשבת הגדול רק כשחל בערב פסח, ולא בהזדמנויות אחרות. את הדבר מחזק הרבי גם כאן: מכיוון שבשנה זו חל שבת הגדול בי"ב ניסן ולא בי"ד ניסן, מדגיש הרבי "ההפטרה — וארבעה אנשים", היא הפטרת פרשת מצורע, ואין אומרים את ההפטרה הקשורה לשבת הגדול, שכן אינה מתאימה לקביעות זו.
בהמשך מתייחס הרבי לכך ש"במנחה — עבדים היינו", היינו במנחה של שבת הגדול. גם עניין זה מובא בשולחן ערוך (סימן ת"ל): לפי שאז הייתה התחלת הגאולה והניסים, שבי' ניסן חל שבת באותה שנה של יציאת מצרים; לכן נוהגים לומר תמיד בשבת הגדול את הקטע "עבדים היינו" מן ההגדה.
וטעם הדגש: בספר "שער הכולל" כותב רבי אברהם לבוט שבפועל אין אומרים "עבדים היינו" בשבת הגדול, ומוכיח זאת מכך שאדמו"ר הזקן לא הכניס עניין זה בסידורו. כלומר, אף שאדמו"ר הזקן הכניס בסידור את כל ההגדה של פסח, הוא לא ציין בקטע זה "עד כאן אומרים בשבת הגדול"; ומכיוון שלא כתב שורה זו, כנראה סובר שאין לומר "עבדים היינו" בשבת הגדול. כך כותב ב"שער הכולל".
וכאן מדגיש הרבי, כפי שהדגיש גם בהגדה, שלא כדברי "שער הכולל", אלא בפועל אנו כן נוהגים לומר "עבדים היינו" בשבת הגדול. וכך הביא גם רבי חיים נאה בספרו, שכך נהגו הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ לומר "עבדים היינו" בשבת הגדול.
שיעורים: חומש, מצורע, שביעי עם פירוש רש"י [ומאחר שהוא שבת, אומרים את חלק השביעי]. תהילים, י"ב בחודש, אומרים מפרק ס"ו עד פרק ס"ח כולל. תניא, פרק מ"א; השיעור מתחיל בעמוד מאה ושתים-עשרה במילים "וגם נתבונן", ומסתיים באותו עמוד במילים "והמוח וכו'".
וכאן מגיע הפתגם היומי. הפתגם נלקח ממאמר חסידות שאמר הרבי הריי"צ בימי הפסח תש"א, מאמר המתחיל בעצם ביום זה. בדרך כלל, ברוב רובם של פתגמי ה"היום-יום", אין הרבי מצטט מילה במילה כלשון המקור, אלא עורך את הפתגם עריכה מסוימת. הדבר בולט מאוד בפתגם זה: הרבי נוטל נקודה שבתחילת המאמר ונקודה שבסיומו, מחברן יחד עם עריכה מסוימת, ומכניסן כפתגם היומי.
מה נאמר באותו מאמר? הרבי הריי"צ פותח בכך שלעם ישראל כינויים שונים: הם נקראו "בנים" עוד הרבה לפני יציאת מצרים, ביציאת מצרים נקראו "עבדים", ואף נתווסף להם הכינוי "צבאות ה'". הרבי הריי"צ מבאר את ההבדל בין הכינוי "עבדים" לכינוי "צבאות ה'", שהרי גם חייל בצבא הוא עבד; ומה אפוא ההבדל בין עבד רגיל לבין עבד שנוסף עליו התואר "איש צבא" — וכאן בא הביאור.
נקרא את לשון הפתגם: מזמן יציאת מצרים נקראו בני ישראל "צבאות ה'". הדגש הוא שנוסף על היותם "עבדים", הוסיף הקדוש-ברוך-הוא את הכינוי "צבאות ה'". ומהו ההבדל בין הכינוי "עבדים" לכינוי "צבא"? מה מתווסף ב"צבא" על "עבדים"?
וההבדל הוא כך: עבד עושה עבודת רבו; עבד הוא אדם המונח בעבדות ובטל לאדונו, ובזה כמה דרגות. יש סוגי עבדים שונים, ובדרך כלל מתאימים את כישורי העבד לעבודות המוטלות עליו: יש "נוקב מרגליות" — עבד היוצר מחרוזות פנינים, שנוקב את המרגלית ומשחיל בה חוט לחיבור מחרוזת; יש עבד העושה שאר מלאכות, שאינו מוכשר למלאכה כזו ולכן עוסק בעבודות אחרות; ויש עבד העושה מלאכות פשוטות של ניקיון וכדומה, ובכולן יש יגיעה ועמל רב.
כל עבד, מכל סוג שהוא, המתאים את עבודתו לכישוריו, ודאי מתייגע ועמל; אבל אין זה עניין של מסירות נפש. אף שהעבד מתייגע ועמל, אין זו תנועה של מסירות נפש אלא תנועה של עבדות — עבדות לפי כישוריו, אך ללא מסירות נפש. אלו שתי הנקודות שבעבד, ומיד נראה ששתיהן שונות בצבא: (א) העבד עובד בדרך כלל בדברים המתאימים לתכונותיו, (ב) ועושה זאת בעמל ויגיעה, אך ללא מסירות נפש.
לעומת זאת, מהו הדגש ב"צבאות ה'"? מה מיוחד בצבא? אמנם הם עבדים — כל אנשי הצבא הם גם עבדים, ו"עבד" פירושו מי שמציית להוראות ולפקודות — אך כאן יש דגש נוסף. ראשית, שהם עובדים ביגיעה רבה ובעמל, מתוך מסירות נפש. החייל מבצע את המוטל עליו, לאו דווקא לפי כישוריו המיוחדים שעליהם התאמן; כרגע הוא בצבא, מקבל הוראות ומבצע את המוטל עליו — והדגש הוא שהוא עושה זאת במסירות נפש, לא רק בעמל וביגיעה, אלא מוסר את נפשו כפשוטו בהיותו חייל.
וזאת הן במלחמת הגנה והן במלחמת תנופה: לעתים על החייל להילחם כדי להגן על העם, ולעתים זו מלחמה יזומה כדי להניס את האויב, ולא משום שהתקיף. בכל צורה ובכל הנדרש, החייל נכון למשימה; "ועומדים על משמרתם בתכלית התוקף, מבלי להתפעל מהמנגד ושונא". אין שינוי בתוקפו גם כשיודע שיש מנגד, שהרי זו משמעות היותו חייל — הוא הולך נגד השונא. "ועבודתם זו אינה עניין של השגה": החייל המבצע פקודה אינו חייב להבין מדוע עליו לבצעה, אינו שואל ואינו אמור להבין, "כי הם מתנהגים על פי הוראת מצביאם". המצביא, המפקד, נותן הוראה, והחייל מבצע — בין אם הוא מבין ובין אם לאו, ואף אם הוא סבור להיפך; כל עוד הוא חייל, עליו לבצע את ההוראות בדיוק.
עד כאן המשל שבין הגדרת "עבד" לתוספת של "צבא". ומהו הנמשל בעם ישראל, שנקראו "צבאות ה'" ביציאת מצרים? "והנה", נשמות ישראל במצרים היו בתכלית השפלות; במשך מאתיים ועשר שנה של עבדות מצרים היו במצב שפל מאוד, בעינויים קשים ומרים — המצרים עינו אותם והעבידום, והיה להם קשה מאוד. "ועם זה" — למרות זאת — "לא שינו שמם ולשונם ולבושם", אלא עמדו במסירות נפש לשמור על צביונם הייחודי, "ועמדו על משמרתם בתכלית החוזק", בלא לשנות דבר משלושת הדברים שמציינים חז"ל על עם ישראל.
ומה נתן להם את הכוח לעמוד במסירות נפש במשימתם? כי ידעו שהקדוש-ברוך-הוא הבטיח לגאול אותם, והיה להם ביטחון מלא בכך; ולכן עמדו על משמרתם למרות כל המנגדים והשונאים העומדים נגדם ומפריעים להם.
ולסיום אומר הרבי: "והמתנהג כזה במצב זה" — אדם המתנהג "כזה", היינו בעמל, יגיעה ומסירות נפש, "במצב זה", כשיש לו שונא ומנגד וקשה לו — "הוא מצבא ה'", ונחשב שהוא בצבא. "צבא" פירושו שהוא בטל למפקד בלא חשבונות ובלא מחשבות, ועושה את הנדרש. ומהו שכרו? "דהשם עוזרו בדרך מלמעלה מן הטבע בטבע": הקדוש-ברוך-הוא עוזר לחייל, ליהודי שהוא מ"צבאות ה'", באופן של למעלה-מן-הטבע בתוך הטבע — בתוך חייו היום-יומיים יש לו הצלחה שלמה לגמרי. זו הנקודה שהרבי רצה להחדיר בדור, וזו ייחודיותו של פתגם זה.
לסיום, ההקשר לרמב"ם: בסדר לימוד הרמב"ם אנו נמצאים בימים אלו בספר עבודה, ובדגשים הקודמים ראינו את השייכות להלכות הקודמות שבספר עבודה, עד שסיימנו בהלכות ישראל עם מזבח. בפתגם היומי אפשר למצוא רמז בהלכות מעשה הקרבנות: בסוף פרק ב' כותב שם הרמב"ם, ובלשונו: "דברים הנוהגים לדורות הם דברי תורה שפירשנו, כמו שהעתיקו מפי משה רבנו, אין להוסיף עליהם ואין לגרוע".
והנה הרמב"ם מדבר בסגנון: יש לנו תורה, יש לנו את משה רבנו, וצריך לקיים בלא לזוז ימינה ושמאלה — דבר המתאים מאוד לתוכן הפתגם היומי, שעם ישראל שיצא ממצרים, בהנהגת משה רבנו, הוא כחייל שבצבא המציית להוראות בלי קשר להבנתו, ועושה זאת בלי להוסיף ובלי לגרוע. זהו תוכן עניינו של "איש צבא".