"חדר" המאה שלושים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום שישי ד' ניסן ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תזריע, שישי, עם פירוש רש"י. תהילים, ד' בחודש, אומרים מפרק כ"ג עד פרק כ"ח כולל. תניא, ביום הזה מסיימים את פרק ל"ט; השיעור מתחיל במילה "וקישר עסק" (עמוד מאה ושש) עד סוף הפרק, במילים "כמו שכתוב בזה".
מקורו של הפתגם היומי הוא במכתב שכתב הרבי הריי"צ בכ"ה ניסן תשצ"ה [תרצ"ה]. כבר כמה וכמה פתגמים היו לנו כאן ביום-יום מן המכתב הזה. נזכיר, לאחרונה, את הקטע הראשון של המכתב שהיה לנו בי"ט אדר שני, ובו דובר על "מוח שליט על הלב", עם הסיפור על רבי משה מייזליש. ולפני כן, בט"ז אדר שני, היה לנו קטע נוסף מן המכתב, ובו דובר על הביטחון שצריך להיות לבעל העסק — שהקדוש-ברוך-הוא ייתן לו את פרנסתו, וצריך הוא להיות בשמחה כאילו הכל כבר מוכן.
והפתגם היומי, ביום ד' ניסן, הוא המשך אותו נושא של בעלי העסק — על העבודה המיוחדת שלהם, ועל היתרון שיש להם על פני יושבי-אוהל: שהם יכולים במידה מסוימת לפעול הרבה יותר לזכך את העולם.
הפתגם, שמקורו מובא בשם הרבי מוהר"ש, אומר כך: עבודתם של בעלי העסקים — העבודה המיוחדת שהם נדרשים לעשות, ושבה הם יכולים להצליח — מתחלקת לשני סעיפים עיקריים. התחום שבו על בעלי העסקים לפעול הוא בשני כיוונים כלליים: האחד — העבודה עם עצמו, והשני — העבודה עם זולתו.
והוא מפרט: "א'. העבודה עם עצמו". מהי העבודה שבעל עסק צריך לעשות עם עצמו? "בעת עסקו ממש" — כשהוא יושב בעסקו, בעת שהוא מתעסק בענייניו או בחנות, או בכל דבר; "בשעה הפנויה" — שהרי תמיד יש רגעים פנויים, בין לקוח ללקוח וכדומה — בהיושבו בחנות "ילמד משנה, משניות, פרק תניא". כלומר, לנצל את אותם רגעים בלימוד רוחני.
כמו כן ראוי שיהיו לו דברי תורה — חומש, משניות, תהילים, תניא — שיהיה בקי בהם בעל-פה, כדי שיוכל לחזור עליהם בלכתו ברחוב, בשוק וכדומה. שהרי בעל עסק צריך ללכת ולעסוק בסחורה, ובתוך כך אל יהיה ראשו ריק, אלא כל הזמן יהיה לו בראשו דבר בעל-פה. וכלשון מכתבו של הרבי הריי"צ, שהוא מביא בשם הרבי מוהר"ש — שבעלי העסק יכולים לזכך את הרחובות והשווקים, ולהכניס בהם "אור נועם אלוקי", וזאת על ידי שהם חוזרים תמיד בעל-פה. זו העבודה של בעל העסק עם עצמו.
"ב'. העבודה עם זולתו". מהו התחום השני שבעל עסק צריך לעשותו? הרי הוא נפגש עם אנשים, לקוחות הבאים אליו — כיצד יפעל עליהם? על כך הוא אומר: "בעת הדיבור בענייני עסק" — כשהוא מדבר עם הלקוח על העסק, זה בא לקנות וזה בא למכור — "יסובב הדיבור", דהיינו ישתדל להוביל את השיחה, "לספר איזה סיפור תוכני" — לספר לו סיפור בעל תוכן.
במקור, אצל הרבי הריי"צ, הסגנון שונה מעט; שם כתוב "בסיפור איזה מעשייה יפה", ואילו כאן ניסח הרבי "לספר איזה סיפור תוכני". ונוסף על כך — לא רק לספר סיפור יפה ובעל תוכן, אלא "ולמצוא עילה וסיבה לעורר על דבר לימוד" — למצוא סיבה להוביל את השיחה ולעורר אותו שיבוא להשתתף בשיעורי תורה וללמוד.
ומעניין שהרבי מקדים סיפור ללימוד, שכן הפעולה על הנפש דרך סיפור עשויה להיות עוצמתית הרבה יותר מאשר לומר לו במישרין "בוא לשיעור תורה"; הסיפור מחבר אותו הרבה יותר. לכן פותח הוא תחילה בסיפור, ואחר כך "למצוא עילה וסיבה לעורר על דבר לימוד וכיוצא בזה".
הרבי כותב "וכיוצא בזה", ואינו מביא את המשך הלשון שבמכתבו המקורי של הרבי הריי"צ, שבו יש פירוט נוסף. אקרא את הלשון שם: "והשתתפות אין א חסידישן פארברענגען" — דהיינו להוביל את השיחה ולגרום לו להשתתף בהתוועדות חסידית — "וכאשר מדברים באהבה פעם ושתיים, הנה הדברים נכנסים ללב השומע ועושים פרי טוב". הרבי קיצר והביא את נקודת העניין; ומכל מקום, זו הפעולה שעל בעל העסק לפעול על זולתו, וכן על עצמו כמובן.
בקשר לשיעורי הלימוד ב"יד החזקה" לרמב"ם: בפתגמים הקודמים סיימנו את ספר זרעים, ועתה נכנסים להתחיל את הספר הבא — הוא ספר העבודה. בספר העבודה תשע הלכות: הלכות בית הבחירה [בית המקדש] וכו'.
אפשר לומר שפתגם זה הוא ה"פתיח" לספר העבודה. כל הפתגם עוסק ב"עבודה" — עבודתם של בעלי העסק, העבודה עם עצמו והעבודה עם זולתו. ואילו בספר העבודה נכנסים להסביר מהו עניין העבודה, עבודת-הקודש — שהרי כל ספר העבודה מדבר כיצד לקדש את העולם, בקורבנות וכו'. נמצא שספר העבודה מתחיל, ברמז, בפתגם היומי.