"חדר" המאה שבעים ושישה בהיכל היום-יום.
שבת, י"ז אייר, ל"ב לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשת בהר, שביעי עם פירוש רש"י לשבת. תהילים, י"ז בחודש, אומרים מפרק פ"ג עד פרק פ"ז כולל. תניא, ביום הזה מתחילים פרק מ"ט, מתחילת הפרק במילה "והנה", עד עמוד מאה שלושים ושמונה במילים "אהבת ה'".
הנהגות היום: אין אומרים "צדקתך". כיוון שאנו בי"ז אייר, ל"ב לעומר, שהוא ערב ל"ג בעומר — כפי שכותב אדמו"ר הזקן בסידור, שבערב ל"ג בעומר אין אומרים תחנון — לכן בשבת זו, שהיא ערב ל"ג בעומר, אין אומרים במנחה "צדקתך", הנאמר רק ביום שאומרים בו תחנון.
בהמשך ההנהגות מתייחס הרבי לאמירת קריאת שמע. ידוע, כמובא בשולחן ערוך, ששליח הציבור אומר בסיום קריאת שמע בקול רם את שלוש המילים האחרונות: "ה' א-לוקיכם אמת". והמתפלל ביחידות, בלא ציבור, אומר לעצמו את שלוש המילים האחרונות של הפרשה — "אני ה' א-לוקיכם" — פעמיים, ואז מוסיף: "אני ה' א-לוקיכם אמת".
מה טעם הדבר? כתוב בשולחן ערוך שצריך להשלים מאתיים ארבעים ושמונה מילים בקריאת שמע, שכן בפועל יש בקריאת שמע שלוש מילים פחות. אנו צריכים להשלים לרמ"ח מילים כנגד רמ"ח האיברים, ולשם כך מוסיפים את שלוש המילים הללו. כשאומר שליח הציבור בקול רם "ה' א-לוקיכם אמת", הוא מוציא בכך את כל הציבור ומשלים להם את שלוש המילים; והמתפלל ביחידות חוזר לעצמו על שלוש המילים האחרונות, "אני ה' א-לוקיכם", ובכך משלים לעצמו את הרמ"ח.
בקטע זה מתייחס הרבי לקריאת שמע שיש אומרים בבוקר קודם התפילה, כדי לצאת ידי חובת קריאת שמע בזמנה. יש שסוף זמן קריאת שמע חולף, שכן לעתים התפילה מתחילה בשעה מאוחרת יותר, וכשמגיעים לקריאת שמע כבר עבר זמנה. לכן יש אומרים את שלוש פרשיות קריאת שמע לפני התפילה בבוקר.
וכשאומרים את שלוש הפרשיות בבוקר לפני התפילה, כותב הרבי, גם שם כופלים את ג' התיבות ומסיימים בתיבת "אמת". כלומר, מאחר שאומרים קריאת שמע זו כדי לצאת ידי חובת מצוות קריאת שמע, חל עליה אותו עניין של השלמת הרמ"ח מילים, וממילא כופלים את שלוש התיבות ואומרים גם את המילה "אמת".
מהו החידוש בכך? בעיקרון, המילה "אמת" היא פתיח לתפילה שבהמשך — "אמת ויציב ונכון" וכו'. אך כשאומרים קריאת שמע לפני התפילה, בלא קשר לברכות קריאת שמע, היינו חושבים שיש לסיים כפי שמסיימים בתורה, שהרי הפסוק בתורה מסתיים ב"אני ה' א-לוקיכם", והמילה "אמת" אינה כתובה בתורה. החידוש הוא שאף-על-פי-כן מסיימים בתיבת "אמת", אף שהיא פתיח של התפילה.
ובהמשך: "בקריאת שמע דתפילין דרבינו תם ושימושא רבה". ידוע שיש הנוהגים להניח ארבעה זוגות תפילין, ויש סדר שלם מה אומרים עם כל אחד מהם. כשמניחים תפילין דרבינו תם אומרים קריאת שמע, וכן בתפילין דשימושא רבה. ובקריאת שמע זו — של תפילין דרבינו תם ושימושא רבה — אין כופלים, שכן אין זו אמירת קריאת שמע כדי להשלים את מצוות קריאת שמע, ולכן אין צורך לכפול את שלוש המילים; אך את המילה "אמת" אומרים גם שם.
יש כאן דבר מעניין הצריך עיון: מדוע אין הרבי מציין גם את קריאת שמע של זוג התפילין הרביעי, של רבי דוד [ראב"ד], שגם עמו אומרים קריאת שמע. יש לעיין בכך. על כל פנים, אלו ההנהגות.
כעת לפתגם היומי, ובהקדמה: הפתגם מופיע במקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בחודש אדר ראשון תרצ"ה. במכתב פונה הרבי לחסיד שהתלונן בפניו שהוא נמצא במקום "יבש", שאין לו עם מי ללמוד. הרבי משיב לו שלאמיתו של דבר אין הדבר נכון.
הרבי ממשיל לו משל: אם יבוא אדם ויתלונן "אין לי באר מים בחצר", ואם יתחיל לחפור — ייתכן שבמטר הראשון לא ימצא דבר, אך אם יחפור לעומק ימצא מים רבים, ואולי אף מעיין מים. והנמשל: אין דבר כזה "אין לי עם מי ללמוד"; צריך רק לחפור, ומי שחופר — מוצא.
בהמשך המכתב מספר הרבי, שפעם ישבו תלמידי הבעל שם טוב בבית המדרש לאחר שסיים לומר להם מאמר עמוק מאוד. מתוך התפעלותם מעומק המאמר, דיברו ביניהם שדרכו של הבעל שם טוב מיועדת לאנשים בעלי דרגות גבוהות. עודם מדברים, הגיע הבעל שם טוב, התיישב ביניהם ואמר: "אני אוהב את היהודי הפשוט. היהודי הפשוט הוא האוצר הכי גדול".
והוא ממשיך את הפתגם, שהוא מה שמופיע כאן לפנינו, ואותו מצטט הרבי בשם הרבי הצמח צדק: "ל"ג בעומר שנת תר"ד לערך, סיפר הצמח צדק תורת הבעל שם טוב" — הרבי הצמח צדק, הרבי השלישי, סיפר את האמרה שאמר הבעל שם טוב באותה הזדמנות.
מה אמר הבעל שם טוב? הדברים ביידיש, ובתרגום: על הפסוק "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות" — שבו אומר הקדוש-ברוך-הוא על עם ישראל שהם בשבילו "ארץ חפץ". הפשט: "ארץ חפץ" — אני חפץ בכם, אוהב אתכם ואתם יקרים לי; ו"ארץ" הוא כמשל.
אומר הבעל שם טוב: כשם שהחכמים הגדולים ביותר לעולם לא יצליחו לחקור ולמצות עד תום את האוצרות הטבעיים העצומים שהטביע הקדוש-ברוך-הוא בארץ — אוצרות אדירים שהכול נברא מן העפר, כלומר העפר מכיל את הכול —
כך, אומר הבעל שם טוב, זהו מה שהפסוק בא ללמדנו: כשם שאין החכמים הגדולים יכולים למצות את האוצרות שבעפר, כך אין איש יכול לגעת ולחקור את האוצרות האדירים הטמונים בנשמת יהודי. וזה עניין "ארץ חפץ" — היהודים הם ה"ארץ חפץ" של הקדוש-ברוך-הוא, ובכל יהודי טמונים אוצרות אדירים.
לסיום מסיים הבעל שם טוב: זו תאוותי — לפעול אצל יהודים שיתנו את היבול שה"ארץ חפץ" של הקדוש-ברוך-הוא יכולה לתת. לכל אחד יש יכולת לתת, ורצוני לפעול שאכן יתנו.
נקודה מעניינת לסיום: הרבי דיבר פעם בשיחה (חודש סיוון תשמ"ו) על כך שבחינוך ילדים יש להעביר מסרים דרך המשחקים. הרבי נתן דוגמה, שאפשר לשחק עם ילדים משחק של חיפוש אוצר, ולהובילם: אתם מחפשים עתה אוצר — ובעצם אצל כל יהודי יש אוצר; חפשו ומיצאו את האוצר הטמון בלבו של כל אחד. דרך המשחק מעבירים לילדים את המסר שאצל כל אחד טמון אוצר.
ובהקשר לניסיוננו לראות את הקשר הפתגם לפי סדר הרמב"ם: בימים האחרונים התחלנו את ספר קורבנות ברמב"ם, וראינו את ההקשר להלכות קורבן פסח, להלכות חגיגה ולהלכות בכורות. היום נראה את ההקשר להלכות שגגות.
הלכות שגגות מיוסדות על פסוק שבתחילת ספר ויקרא, העוסק באדם החוטא בשגגה, ולשונו: "נפש כי תחטא בשגגה". ידוע מה שאומר על כך הזוהר, המובא בהרבה מאמרי חסידות, שמוסיף מילה אחת: "נפש כי תחטא בשגגה — תווהא", דהיינו פלא. כיצד ייתכן שנפש יהודי תחטא אפילו בשוגג? הרי נפש יהודי היא אוצר טוב כל-כך של הקדוש-ברוך-הוא; כיצד ייתכן שתיפול בחטא, עד שתצטרך קורבן לתיקון?
זהו בעצם תוכן הפתגם — שכל יהודי הוא אוצר גדול. אפילו יהודי פשוט השייך לחטאים הוא בעצם אוצר גדול, והקדוש-ברוך-הוא מייקר כל אחד ואחד. וזוהי הנקודה — ה"ארץ חפץ" של הקדוש-ברוך-הוא.