"חדר" המאה שבעים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום חמישי ט"ו אייר, ל' לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, בהר, חמישי, עם פירוש רש"י. תהילים, ט"ו בחודש, שני פרקים: פרק ע"ז ופרק ע"ח. תניא, בחלקו האחרון של פרק מ"ח [אך לא בסופו]. השיעור מתחיל בעמוד ס"ח במילים "הבל הקדוש ברוך הוא", ומסתיים בעמוד קל"ו במילה "בלבד".
לפנינו אמרה קצרה שאמר הרבי הריי"צ בפורים תרצ"ח. אקרא את לשונה — המקור ביידיש — ואתרגם: "בימי רבנו הזקן היה שגור בפי החסידים הפתגם" — בזמן אדמו"ר הזקן היה פתגם שהיה שגור בלשונם של החסידים. ומה היו אומרים? חתיכת הלחם שיש לי, היא שלך כשלי; והיו מקדימים את המילה "דיינר" — "דיינר וי מיינר", היינו "שלך" עוד לפני "שלי": קודם כול היא שלך, ורק לאחר מכן שלי. זו האמרה שאמר הרבי הריי"צ בפורים תרצ"ח.
בהזדמנות מאוחרת יותר, כעבור כשנה, הזכיר שוב את העניין והוסיף כמה פרטים. הוא סיפר שבמוצאי שבת האחרון שלפני הסתלקותו של אדמו"ר הזקן, אמר אדמו"ר הזקן משפט כזה: מי שיאחז בידית שלי — ב"קלאמקע" שלי — אעשה לו טובה, אחזיק לו טובה גם בעלמא דין וגם בעלמא דאתי, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
ומהו פשר המשפט הזה? הרבי [הריי"צ] אמר שלרבי, אדמו"ר הזקן זצוקללה"ה, היו כמה וכמה פירושים בהבנת כוונת הסבא. אחד הפירושים: מהי הכוונה במי שיאחז בידית שלי? כיוון שאדמו"ר הזקן מצא לחקוק בנפשם של החסידים את אהבת ישראל, ממילא מי שיתעסק בעניין של אהבת ישראל כרצון אדמו"ר הזקן — נחשב כמי שאוחז בידית של אדמו"ר הזקן, ואדמו"ר הזקן מבטיח לעשות לו טובה בזה ובבא.
בהמשך הלשון, ובהקשר ישיר לכך, מובא המשפט שהיה מורגל בפי החסידים — מנוסח מעט אחרת, ואולי בצורה עמוקה יותר: החסידים היו אומרים שבחתיכת הלחם שנתן לי הקדוש-ברוך-הוא כבר מונח בפנים גם חלקך שלך. כלומר, היה פשוט אצלם — כלשונו שם — שכל ההשפעה שנותן לי הקדוש-ברוך-הוא אינה בשבילי בלבד, אלא הוא נותן אותה דרכי, ובעצם נותן אותה לך.
ואז מובא סיפור שלם על חסיד מסוים שהיה בקי גדול בש"ס, ברש"י ובתוספות בעל-פה, ולמד כל היום. כשהיתה לו הצלחה כספית בעסק, היה אומר באופן אוטומטי: כנראה שקופת הצדקה של הרבי כבר ממתינה בבית, או שהגיע מכתב מהרבי שעליי לתת משהו. כלומר, מה שהרווחתי הוא פשוט משום שהרבי זקוק לכסף, שיש לתת למישהו. היה פשוט אצלם שאם יש לך — קודם כול אין זה בשבילך, אלא אתה זוכה להיות הצינור להעביר את השפע הלאה.
והרבי חזר על כך שוב באחת השיחות והוסיף: לכן היה צריך להחדיר כהרגל, שכאשר אדם נותן צדקה עליו לתת בנדיבות ובסבר פנים יפות, שכן מלכתחילה הכסף שייך לזולת. אין זה שאתה עושה לו טובה ועליך להרגיש קושי בנתינה; מלכתחילה נתן לך הקדוש-ברוך-הוא כדי שתיתן לו, וזכותך היא להעביר אליו את הדבר. זהו שנקרא לאחוז בידית של אדמו"ר הזקן, וזוהי ההבטחה שהוא נותן לכל אחד ואחד.
נמשיך בהקשר לרמז לרמב"ם. התחלנו אתמול בקשר לספר קורבנות שברמב"ם: אתמול ראינו את הקשר להלכות קורבן פסח, שכן זה היה בי"א באייר, פסח שני. היום אנו ממשיכים להלכות הבאות בספר קורבנות — הלכות חגיגה. בהלכות חגיגה, בפרק השני, ישנה הלכה כזו: כשאדם זובח קורבן חגיגתו, לא יהיה אוכל הוא ובנו ואשתו בלבד, אלא חייב לשמח את העניים והאומללים ולתת להם; ויש שם ביטוי חריף כלפי מי שאינו נותן להם.
הנקודה בהלכה זו היא אותו הרעיון: מי שברוך-השם יש לו רווחה, אל יחשוב רק על משפחתו, אלא חייב לשתף אחרים. שכן מלכתחילה, כלשון הפתגם, חלקו של הזולת קודם אף למה שיש לך.