"חדר" המאה שבעים ואחד בהיכל היום-יום.
יום שני י"ב אייר, כ"ז לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מפרשת בהר, שני, עם פירוש רש"י. תהילים, י"ב בחודש, אומרים מפרק ס"ו עד פרק ס"ח כולל. תניא, ביום הזה ממשיכים את פרק מ"ח. השיעור היומי נמצא בעמוד מאה שלושים וארבע, במילים "והנה פרטיות", ומסתיים במילה "חשיבי".
הפתגם היומי הוא המשך לפתגם של היום הקודם, י"א אייר. לפנינו עוד רשימה קצרה של דקדוקים ותיקונים של מילים מסוימות בתפילה. הפתגם הקודם עסק בעיקר בקטעים שבתחילת התפילה, עד לפני שמונה-עשרה, ואילו קטעי היום עוסקים בקטע שלאחר שמונה-עשרה — בתחנון, ב"ובא לציון", ובקטע אחד מתפילת ערבית.
נעיין בציטוט הראשון. בקטע שאומרים בכל יום שאומרים בו תחנון, לאחר "אשמנו בגדנו", בא הקטע המתחיל "וקל ארך אפים אתה", עד להזכרת המילים "ממדינות הרחמים". כל המשפטים שבקטע זה מסתיימים באותו אופן, כמעין חרוז — למשל "ברחמים נקראת ודרך תשובה הורית", וכן ההמשך: "כי עתה הובא לרחמים", "תתחנן בתפילה מקדם", "כי הודתה לענו מקדם"; הכל בנוי בחריזה.
בחרוז זה, כשמגיעים למשפט המסיים, כתוב "תאזין שועתנו ותקשיב מנו מאמר, כי יום ויקרא בשם ה' ושם נאמר". לכאורה, מצד החרוז היה צריך שניקוד סיומת המילה "מאמר" וניקוד סיומת המילה "נאמר" יהיו זהים — או שניהם בפתח או שניהם בקמץ. בהברה עברית אין שומעים את ההבדל, אך בהברה אשכנזית מתעוררת השאלה: אם אומרים "מאמור" ו"נאמר", הרי אין הסיום זהה.
ובכל זאת, הרבי כותב כאן בהיום-יום: "מנו מאמר, מ"ם שלישית קמוצה" — היינו שאומרים "מנו מאמור" בקמץ, ואילו הסיום "כיום ויקרא בשם ה' ושם נאמר" — שם המ"ם פתוחה. כלומר, למרות שאין זה יוצא חרוז, כך צריכה להיות האמירה בקטע זה בתפילה.
התיקון הבא הוא בסיום התחנון, לפני הקדיש, שם מביאים פסוק שמקורו בתהילים (פרק ק"ג, פסוק י"ד): "כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו". השאלה היא כיצד לנקד את המילה "זכור": "זָכוּר" או "זְכוֹר"? בסידור "תורה אור" היה מנוקד בחולם — "זְכוֹר כי עפר אנחנו".
גם בספר "שער הכולל" מצדיקים את הניקוד בחולם. אך הרבי מכריע כאן שצריך להיות "זכור" בדיוק כמו בתהילים. אקרא את הלשון שבפתגם: "זכור במלופום כי עפר אנחנו" — מלופום הוא כמו שורוק, כלומר הכ"ף מנוקדת בשורוק ולא בחולם.
הקטע הבא מתייחס לקטע התפילה "ובא לציון". בקטע זה מביאים פסוק מספר יחזקאל (פרק ג', פסוק י"ג): "ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד ה' ממקומו". לאחר מכן אומרים בתפילה את תרגומו של יונתן בן עוזיאל על קטע זה.
תרגום המילה הראשונה "ותשאני" מוכר לנו בלשון התפילה כ"ונטלתני". אך במילה זו ישנם כמה וכמה אופנים ונוסחאות של ניקוד: יש את הנוסח המופיע בסידור שלנו — "ונטלתני"; ויש אחרים, כגון היעב"ץ, הכותב את זה בקמץ. גם כאן מכריע הרבי, ואקרא את הלשון: "ונטלתני, טי"ת פתוחה, למ"ד בשווא ותי"ו דגושה פתוחה" — כפי שכבר מודפס בסידור שלנו "ונטלתני". כך צריכה להיות הגרסה בניקוד מילה זו מתרגום יונתן בן עוזיאל.
הקטע האחרון מופיע בתפילת ערבית, בסיום הברכה השנייה שלפני קריאת שמע. בסידורים כתוב אצלנו הלשון "ואהבתך לא תסור", ובסוגריים בא נוסח אחר — "אל תסיר ממנו". כלומר, מופיעים שני הנוסחים: הנוסח שבסוגריים כנוסח אחר, והנוסח שבלי הסוגריים — "לא תסור".
בספר "שער הכולל" ישנה התייחסות לכך. נאמר שם שהביטוי "אל תסיר" אינו מופיע בתנ"ך כלל, ואילו הביטוי "לא תסור" מופיע בו כמה וכמה פעמים — ומובאת רשימת כל המקומות שבהם הוא כתוב. לפיכך עדיף לבחור בנוסח המופיע בתנ"ך על פני נוסח שאינו מופיע בו, ולכן מחזק שאכן יש לומר "לא תסור". וכך כותב גם הרבי בסיום הפתגם: "ואהבתך לא תסור ולא אל תסיר" — היינו שיש לומר "לא תסור", כנוסח המופיע בלי הסוגריים בסידור.