"חדר" המאה שישים ושמונה בהיכל היום-יום.
יום שישי ט' אייר, כ"ד לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשת אמור, שישי, עם פירוש רש"י. תהילים, ט' בחודש, אומרים מפרק מ"ט עד פרק נ"ד כולל. תניא, ביום הזה מסיימים את פרק מ"ו, מתחילים מהמילים "וזהו שאמר אסף" (בדף ס"ו), עד סיום הפרק במילה "האצילות".
הפתגם היומי מופיע בריבוי מקומות, והוא פתגם מפורסם מאוד; אך הניסוח כפי שהוא מופיע כאן הוא ציטוט מתוך מכתב שכתב הרבי הריי"צ בכ"א אדר שני תרצ"ה. באותו מכתב פותח הרבי הריי"צ ואומר על עצמו, שהיום ראה דבר שממש אפשר ללמוד ממנו דוגמה ועניין בענייני עבודת ה', ואז הוא מביא את הפתגם הזה מהבעל שם טוב, שכל דבר שיהודי רואה או שומע וכו'. נקרא את הפתגם, ואחר כך נראה דבר נוסף ומעניין שהרבי הריי"צ מוסיף במכתבו.
נקרא את הפתגם: "מורנו הבעל שם טוב אמר: כל דבר ודבר אשר האדם רואה או שומע" — כל דבר שאדם רואה או שומע. הרבי מציין מדוע מדגישים דווקא את שני החושים הללו, ראייה ושמיעה, ומה מיוחד בהם. הרבי מביא שהגמרא מתייחסת לשניהם כדברים מרכזיים וכלליים בחיי האדם: לגבי ראייה כתוב שסומא, שאינו רואה, חשוב כמת [שלא עלינו]; ולגבי שמיעה — בעוד שבנזקים אחרים התשלום צריך להיות על החיסרון של אותו איבר ספציפי, הרי על המזיק לחברו וגורם לו להיות חירש נאמר "חירשו משלם לו דמי כולו". כלומר, שמיעה וראייה הם חושים הקשורים לכל מהותו של האדם. גם בפנימיות התורה מובא באחד המאמרים, שהתענוג מראייה ומשמיעה נעלה בערך מכל שאר התענוגים ושאר החושים שבאדם. לכן שני הדברים הללו חשובים מאוד.
נחזור: אומר הבעל שם טוב, שכל דבר ודבר שאדם רואה או שומע הוא הוראת הנהגה בעבודת השם. כלומר, הקדוש-ברוך-הוא מאליו מראה לו דרך כיצד להתנהג, באמצעות מה שהוא רואה או שומע. וזהו עניין העבודה, וזוהי הדרישה מיהודי בעבודת ה' — להבין ולהשכיל מכל דבר ודבר שהוא רואה או שומע דרך בעבודת ה'; כל דבר צריך להוביל אותו לדרך בעבודת ה'.
באותו מכתב, עוד לפני שהוא מספר על מה שאירע באותו יום ועורר אותו לכתוב זאת, מספר הרבי הריי"צ שבאחד הטיולים שטייל פעם עם אביו, הרבי הרש"ב, אמר לו תוך כדי הטיול את הפתגם הזה של הבעל שם טוב, וביקש שיסביר לו את משמעותו. הרבי הרש"ב התבטא ואמר לו: "זה לא א' ב' פשוט" — כלומר, אין זה דבר קל לביצוע. הוא הוסיף משפט: "ייתכן שזה א' ב' די קשה", ושתק שתיקה ארוכה, בלי להסביר.
בטיול הבא, כנראה ביום שלאחר מכן, שוב עורר הרבי הרש"ב מיוזמתו לדבר עם בנו, הרבי הריי"צ, על אותו פתגם שאמר עליו שהוא "א' ב' קשה". ואז המשיך ואמר, שכשהדבר נוגע — אפשר ללמוד א' ב' זה. דהיינו, כשאדם שם לבו לענייני עבודת ה' ויש לו רצון פנימי, הוא מכוון לאמת ויודע בעצמו כיצד ללמוד.
הרבי מביא באחת ההערות שיש לפתגם זה גם מקור בנגלה. מקור אחד מציין הרבי בהלכות תענית, שכן ברמב"ם בהתחלת הלכות תענית כתוב שאסור ליהודי להתייחס למשהו שקורה ולומר "מקרה נקרה", שזה קרה במקרה, אלא צריך להבין שכל מה שקורה אינו במקרה — וזהו בעצם מקור לפתגם. מקור נוסף מציין הרבי בהלכות ברכות: הרי יש ריבוי ברכות על כל דבר, והרמב"ם כותב שהסיבה שתיקנו חכמים כל כך הרבה ברכות היא, בלשונו, "כדי לזכור את הבורא תמיד". שוב מקור לכך שהקדוש-ברוך-הוא מראה לך או משמיע לך דברים כל הזמן, כדי שתזכור אותו על ידי זה.
בהמשך המכתב עצמו מביא הרבי הריי"צ סיפור שאירע באותו יום בענייני רפואה — כיצד עשו לו זריקה, וכיצד ניקו את המקום לפני כן שלא יהיו חיידקים — ומתאר בהרחבה את כל הפעולה, ולמד מזה הוראה כיצד צריכה להיות התוועדות בין חסידים: שלעתים צריך לתת "דקירה" למישהו, וצריך מאוד לחטא את המקום קודם לכן. יש שם עריכה שלמה ומעניינת בעניין.
אנו רואים שהרבי, במשך השנים, תמיד לימד אותנו את הקו הזה בעבודת ה', ואפשר לראות מגוון נושאים בשיחות הרבי שבהם הוא לומד הוראות — ממכוניות, מניקוי יבש, מצורת הפקת הנפט, משעונים, מן האטום ועוד. ריבוי דברים שהרבי לוקח ולומד מהם הוראה בעבודת ה', שכן זו בעצם הדרך המיוחדת שהבעל שם טוב מלמד אותנו.