"חדר" המאה ושישים בהיכל היום-יום.
יום חמישי, א' אייר, ב' דראש חודש, ט"ז לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, קדושים, חמישי, עם פירוש רש"י. תהילים, א' בחודש, אומרים את הפרקים הראשונים, מפרק א' עד וכולל פרק ט'. תניא, פרק מ"ד; השיעור היומי מתחיל בעמוד מאה עשרים ושש, במילים "והנה ב'", ומסתיים בדף ס"ד, במילים "אהבת עולם".
הקטע שלפנינו מופיע בהתוועדות שאמר הרבי הריי"צ בחג השבועות תש"ב. בשיחה שם הוא מתאר הזדמנות מסוימת שבה נערכה ההתוועדות שעליה מדובר בפתגם. הוא מספר ברקע, שבשנים תרנ"א, תרנ"ב ותרנ"ג היה סדר בליובאוויטש, שלאחר פסח היו יוצאים ל"הבראה". ובמה התבטאה אותה "הבראה"? היו יוצאים למרפסת הבית, לנשום אוויר ולשבת שם.
הרבי הריי"צ מספר שבאחת ההתוועדויות ישבו שם הרבי הרש"ב ועוד חסידים, ונכח שם גם הוא עצמו — הרבי הריי"צ — שהיה אז ילד כבן אחת-עשרה או שתים-עשרה. מלמדו של הרבי הריי"צ, רבי ניסן המלמד, היה שם עם עוד חסידים, וסיפר בשם חמיו, רבי פסח המלמד, ששמע מאביו, רבי אברהם המלמד, שהיה מחסידי אדמו"ר הזקן. כלומר, איש מפי איש — הוא מפי חמיו, וחמיו מפי אביו.
וזהו הפתגם הנלמד היום. וכך לשונו: "מ'האט געזאגט אמאל פארן טאטן" — פעם, בהזדמנות, אמרו לפני אבא, מספר הרבי הריי"צ, אמרו לפני אבי, הרבי הרש"ב. הדבר היה בהתוועדות בימי ספירת העומר, לאחר פסח, באחת השנים תרנ"א–תרנ"ג, כשהיו יוצאים לנופש במרפסת.
מה נאמר שם? כאמור, בשם רבי אברהם, נאמר כך: "די מלמד רבינו החסידים פלעגן זיך אלעמאל ציילן" — חסידי אדמו"ר הזקן היו תמיד סופרים. וביאר את פירוש הדבר שהיו תמיד סופרים: הם היו מייקרים כל רגע וסופרים אותו, כשם שילד סופר את הממתקים שיש לו — בכל רגע היו סופרים.
והרבי הריי"צ מספר: "דער ווארט איז דעם טאטן זייער געפעלן געווען" — הפתגם הזה מצא חן מאוד בעיני אבא, שחסידי אדמו"ר הזקן היו תמיד סופרים. "ואמר" — ואז הגיב הרבי הרש"ב על מה ששמע: "אזוי איז דער עניין ארבעט" — כך בדיוק היא הדרישה בעבודת ה'. וביאר: "די שעות דארפן זיין געציילטע" — השעות צריכות להיות ספורות, "דאן זיינען די טעג געציילטע" — ואז גם הימים ספורים. שכן לכל שעה יש משמעותה, וממילא לכל יום, שהוא מקבץ של כמה שעות, יש משמעותו.
"אז עס גייט אוועק א טאג" — כאשר יום עובר, "דארף מען וויסן וואס מ'האט געטון" — צריך אדם לדעת מה פעל היום, "און וואס מ'דארף ווייטער טון?" — ומה עליו לפעול מחר. שכן ברגע שהימים והשעות ספורים, יש לכל יום משמעות, והאדם יודע מה עשה ולקראת מה הוא הולך. "בכלל דארף מען זעען" — ובכלל צריך אדם לשים לב, "אז דער מארגן זאל זיין א סך שענער ווי דער היינט" — שהמחר יהיה יפה הרבה יותר מן היום.
דרך אגב, הפתגם מופיע כאן בא' אייר, והמחר של א' אייר הוא ב' אייר — יום שבספירת העומר עניינו "תפארת שבתפארת", היפה שביפה. הרבי הרש"ב אומר שצריך לראות שהמחר יהיה יפה יותר מהיום, וה"מחר" כאן הוא "תפארת שבתפארת".
פתגם זה סיפר הרבי הריי"צ בתש"ב על דבר שהיה כחמישים שנה קודם לכן, בתרנ"א–תרנ"ב. וכעבור כשלושים שנה, בחג השבועות תשל"ב, חזר הרבי על הפתגם, ואמר "ויהי בי שלושים שנה", וחזר שוב על כל הסיפור.
הרבי הוסיף הדגשה בעניין: כשאדם סופר, יש לכך משמעות — כשאני סופר משהו, סימן שהוא חשוב לי. רבינו אמר, שספירת זמן משמעותית הרבה יותר מספירת כסף או ספירת חפצים. כשאתה סופר חפצים או כסף — דברים שיש לך — אתה סופר מפני שיש בכך חשבון: לדעת כמה יש, אם חסר, ומה ניתן להוסיף. אך כשאתה סופר זמן — הרי אינך יכול לשנותו; הזמן אינו תלוי בך, אינך יכול להוסיף עליו או לגרוע ממנו. וכשאתה סופר זמן, הדבר מראה עוד יותר שאתה מייקר אותו ושהוא חשוב לך — לא מפני חשבון, אלא מפני שהדבר יקר לך.
עוד הדגיש הרבי, שבספירה יש משמעות: כפי שאני סופר את היום, כך ייראה המחר, וכך תיראה התקופה הבאה. והביא דוגמה מספירת העומר: אם יום אחד הפסקת לספור, שוב אינך יכול לספור בברכה בימים שלאחר מכן — כי איבדת את הרצף. בספירה, התנהגותו של האדם ויוקר הזמן שלו נוגעים לכל המשך זמנו.
אדם החפץ להגיע בימי זקנתו למצב משמעותי בחיים, אינו יכול לומר: כשאגיע לזקנתי, לפנסיה, אז אתחיל לשים לב למה שקורה עמי. אם לא תייקר את זמנך בצעירותך, לא יצטבר דבר שיעניק משמעות לימיך בזקנתך. בזמן, אם ברצונך שתהיה לו משמעות בהמשך, הספירה נוגעת כבר מן הרגע הזה, וכך אתה בונה את כל המשך זמנך. זו נקודה שדיבר בה הרבי בתשל"ב.
נסיים בנקודה מעניינת. ספירת העומר החלה כבר בניסן, ובכל זאת בחר הרבי להכניס את הפתגם הזה על יוקר הספירה בא' אייר. וידוע ממה שדיבר הרבי, שאף שסופרים בניסן וסופרים בסיוון, החודש שמהותו העיקרית היא ספירת העומר הוא דווקא אייר — שכן בניסן אין סופרים את כל החודש אלא רק מפסח, ובסיוון אין סופרים את כל החודש אלא רק עד חג השבועות, ואילו החודש היחיד שבו נוהגת מצוות ספירת העומר בכל יום, למשך כל החודש, הוא אייר.
ומיד עם הכניסה לחודש אייר, בא' אייר — החודש שעניינו הספירה — בא הפתגם הזה, המלמד עד כמה הספירה היא דבר משמעותי וחשוב, וכמה זה, כדברי הרבי הרש"ב, כל עניין העבודה.