"חדר" התשעים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום שני, כ"ד אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ויקהל, שני, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ד בחודש, אומרים ממזמור קי"ג עד קי"ח ועד בכלל. תניא, באמצע פרק ל"ב, השיעור היומי מהמילים "כי מאחר", ומסתיים במילה "לבדה" בעמוד מא'.
הפתגם שנלמד היום מקורו — כמו כל הפתגמים ב"היום יום" — בשיחותיו ומכתביו של הרבי הריי"צ. קטע זה לקוח ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בחודש אייר תרט"ק. המכתב מופנה לאחד הרבנים שהתגורר אז בארץ ישראל, אשר כתב לרבי הריי"צ והתלונן שכאשר הוא חוזר חסידות — אומר מאמרים בבית הכנסת בזמן סעודה שלישית — הוא מרגיש שהוא מדבר ואיש אינו מבין את דבריו; ולפיכך הוא מתלבט אם יש תועלת להמשיך ולחזור חסידות, כשממילא אין המאזינים מבינים את החסידות שהוא אומר.
הרבי הריי"צ משיב לו במכתב, ובתחילת הדברים כותב לו שהוא שמע סיפור מהחסיד רבי זאב דב מקרינוסלב, שאמרוֹ בשם רבי הלל מפריטש. הוא מספר את הסיפור הידוע, ובקצרה: רבי הלל מפריטש רצה לפגוש את אדמו"ר הזקן ולא עלה בידו; הוא רק שמע את קולו אך לא ראהו, ומרוב התפעלות התעלף מתחת למיטה — ולבסוף לא ראה את אדמו"ר הזקן.
כעבור שנים, כאשר בא אדמו"ר האמצעי להתיישב בלובביץ', היה רבי הלל מפריטש מן הראשונים שהגיעו אליו — אף שבין לבין התקשר לצדיק אחר, כשבא אדמו"ר האמצעי ללובביץ' נסע אליו. באותה תקופה ציווה אדמו"ר האמצעי על כל האברכים שבאו לבקר בלובביץ', שבדרכם חזרה הביתה יעצרו בכל עיר ובכל מושב שהם עוברים בו, ויחזרו שם חסידות לאנשים, וכך תתפשט תורת החסידות בכל מקום.
לפני שנסע רבי הלל הביתה, נכנס ליחידות לאדמו"ר האמצעי ושאל בדיוק שאלה זו: היישובים הסמוכים למקום מגוריו, המושבות שבסביבתו, מיושבים באנשים שמצד אחד כולם יראים ושלמים, יראי שמים, אך מצד שני אין להם שום מושג בידיעת התורה; וכיצד יחזור לפניהם חסידות עמוקה, שאין הם מבינים ממנה דבר. על כך השיב לו אדמו"ר האמצעי ביחידות את הפתגם היומי.
אקרא את הלשון: "אדמו"ר האמצעי ענה לרבי הלל פריטשר על שאלתו אם יחזור חסידות גם בעיירות שאנשיהם אין להם מושג בחסידות". ואומר הרבי: "דברי חסידות שומעת, מקשיבה הנשמה".
ידוע שבנשמה יש חלק עליון — הדרגה העליונה של הנשמה — שאינו מתלבש בגוף, שכן הגוף קטן מלהכילו, והוא נשאר דבוק למעלה; ויש הארה של הנשמה המתלבשת בגוף ומחיה את הגוף הגשמי כאן למטה. אדמו"ר האמצעי מביא לרבי הלל את הפסוק "ונוזלים מן לבנון", ומסביר לו שהפסוק מרמז בדיוק על מה שקורה ליהודי השומע דברים עמוקים ואינו מבינם: מי אינו מבין? החלק של הנשמה המתלבש בגוף — ייתכן שהוא אינו מבין מאומה, שכן אין הדבר בכליו. אך צריך להסתכל על יהודי ולדעת, שהשומע את הדברים הוא בראש ובראשונה החלק של הנשמה שאינו מתלבש בגוף, ולחלק זה אין את מגבלות ההבנה וההשגה של הגוף. וזה שאומר "דברי חסידות שומעת הנשמה" — הכוונה לחלק העליון של הנשמה.
"וכתיב ונוזלים מן לבנון" — יש כאן "נזילה", היינו המשכה, מן החלק העליון של הנשמה, השומע, אל החלק שנמצא למטה. ומדוע נרמז החלק העליון של הנשמה במילה "לבנון"? מפני ש"לבנון" — למ"ד-בי"ת נו"ן: שתי האותיות הראשונות "למ"ד-בי"ת", ושלוש האחרונות "נו"ן". ומה מרמזים "למ"ד-בי"ת" ו"נו"ן"? כפי שמביאה הגמרא, הם מרמזים על חכמה ובינה שבנשמה: כידוע, בספר יצירה נאמר שבחכמה יש "למ"ד-בי"ת נתיבות", ובבינה אומרים חז"ל ש"חמישים שערי בינה נבראו בעולם". אם כן, "למ"ד-בי"ת" ו"נו"ן" מרמזים ברמז על חכמה ובינה — היינו החלקים הכי עליונים של הנשמה כפי שהיא למעלה, הנרמזים במילה "לבנון", והיא כן שומעת את כל הדברים שאומרים.
וכאשר "נשמה שומעת" — כשהחלק העליון של הנשמה, "לבנון", "למ"ד-בי"ת נו"ן", שומע את דברי החסידות המועברים — אזי "נוזל ונוטף" אל אורות הנשמה המחיה את הגוף. משם נוזל ונוטף אל חלק הנשמה המלובש בגוף והמחיה אותו; זו הארה שבה נוזל מן המקור העליון ומשפיע עליו.
יש כאן תוספת מילה שלכאורה אינה כתובה בפסוק, שהרי בפסוק כתוב רק "ונוזלים מן לבנון". לכאורה היה די לבאר את המילה "לבנון" — כפי שביאר "למ"ד-בי"ת נו"ן" — ואת המילה "נוזלים", היינו "נוזל" ומשפיע; אך הוא מוסיף מילה: "נוזל ונוטף". מהי התוספת של "נוטף"? כאן יש לכאורה רמז שדברי החסידות הם כמו מעיין, שהרי חסידות נקראת "מעיין", כלשון הידועה "כי יפוצו מעינותיך חוצה". ועל מעיין נאמר שהוא מטהר בכלשהו — אפילו טיפה מטהרת. המילה "נוטף" באה לרמז שההשפעה, אפילו אם היא רק נוטפת, אפילו טיפה, גם היא מטהרת וגם היא פועלת; כל דבר פועל.
ובאילו תחומים פועל הדבר? כנראה בתחומים רבים. הוא מסיים ואומר: "ונשמה נותנת חיזוק אין דעם עשה טוב פון רמ"ח מצוות עשה, אונד אין דעם סור מרע פון שס"ה מצוות לא תעשה" — כתוצאה מכך שהנשמה למעלה משפיעה על החלק המאיר בגוף, ודאי שזה מחזק את היהודי בקיום תורה ומצוות: הן בשמירת "עשה טוב", חיזוק במצוות עשה, והן בשמירת "סור מרע", המצוות לא תעשה.
וידוע שסדרת הספרים "ליקוטי שיחות", שהרבי הגיה את שיחותיו והוציאן לאור בכל-כך הרבה כרכים, ברוך ה' — בתחילה לא הסכים הרבי כלל להוציא את שיחותיו ולהגיהן; לא היה זה דבר מובן ופשוט. אחד הדברים שפעלו שהרבי יסכים להגיה ולהפיץ את שיחותיו היה כדי שיהיה לבחורים ולאברכים חומר לחזור עליו בבתי הכנסת ולפני יהודים — הן בפני אלו שמבינים והן בפני אלו שאינם מבינים.
אף שם הסדרה לא היה בתחילה "ליקוטי שיחות"; בהוצאה לאור הראשונה נקראה "תוכן לחזור בבתי כנסיות", וזו הייתה המטרה. כמובן, לאחר מכן התפתח הדבר, אך רואים את הנקודה הזו — להוריד את העניינים אפילו העמוקים ביותר לכל יהודי, ובוודאי ובוודאי שזה משפיע על כל אחד ואחד.