"חדר" השמונים וחמישה בהיכל היום-יום.
שבת, ט"ו אדר א', שושן פורים קטן, ה'תש"ג.
שיעורים: מסיימים את פרשת תצווה, וזו שבת — חומש בתצווה, שביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, ט"ו בחודש, שני הפרקים ע"ז ו-ע"ח. תניא, ביום זה הסיום של פרק כ"ט, מהמילים "עוד ישים" עד סיום הפרק, המסתיים במילים "כמו שכתוב בזוהר הקדוש".
הפתגם היומי בא משני מקורות, שהרבי חיבר אותם ל"חדר" אחד, ובצדם כמה מנהגים. תחילה מובא הנוהג הראשון, הנרשם בשורה העליונה: "אין אומרים הבה רחמים וצדקתחה". אלו שני הקטעים, אחד לפני מוסף ואחד אחרי מנחה, שכפי שכתוב בסידור, ביום שאין אומרים בו תחנון אילו היה חל בחול — אין אומרים אותם. וכיוון שכאן אנו בשושן פורים קטן, שאין אומרים בו תחנון, לכן אין אומרים בתפילה שני קטעים אלו.
עתה מביא הרבי עוד שני מנהגים, הקשורים לשבת בכלל, ולאו דווקא לשבת זו של שושן פורים קטן. נקדים הקדמה למנהג הבא: כתוב בשולחן ערוך, לגבי כל יום ולאו דווקא לגבי שבת, שיש עניין להצמיד ככל האפשר את הברכה לאכילה, ולא לעשות הפסק בין סיום ברכת "המוציא" לאכילה, אלא הפסק קטן ככל האפשר. לפיכך, אחד הדברים שגוזלים זמן — קצר, אך זמן — הוא פריסת הלחם בסיום הברכה, כשהלחם אינו פרוס ויש לפרסו.
כתוב בהלכה שאפשר לצמצם גם זאת: בחול אפשר להתחיל לחתוך מן הלחם עוד לפני תחילת הברכה — לא הרבה, כדי לא לפגום בשלמותו או בגודלו, שיש עניין לברך על לחם שלם וגדול — אך מעט לחתוך, ובסיום הברכה להמשיך את החיתוך, וכך מצטמצם ההפסק בכמה שניות. זה נאמר לגבי חול.
ומה לגבי שבת? כתוב בשולחן ערוך שבשבת, מכיוון שיש בה עניין חשוב הרבה יותר — לחם משנה ולחם שלם — ויש חשש, אף שהוא רחוק, שמא כשיחתוך חתיכה לפני הברכה יחתוך מעט יותר מדי ויאבד הלחם את שלמותו (וכאן נכנסים בהלכה לפרטי הגדלים) — כדי לא להיכנס לכך, בשבת אין חותכים כלל. כלומר, חשיבות השלמות גוברת על צמצום הזמן שבין הברכה לאכילה. כך כתוב בשולחן ערוך.
על כך בא המנהג שכאן, ואומר הרבי: "רושמים על הלחם קודם ברכת המוציא". בשבת, אף שבשולחן ערוך כתוב שלא לחתוך, בכל זאת "רושמים" — עושים סימן קל בסכין, סימן חיתוך קטן שאינו חודר את עובי הלחם; זאת עושים, אך נזהרים שלא לחתוך ממש, כמו שכתוב בשולחן ערוך.
כדאי להוסיף כאן נקודה שאמר פעם הרב יוסף מחטבי: לאחר שעשה אדם את הרושם ובירך, אין הוא צריך לחפש את מקום הרושם המדויק כדי לחתוך שם דווקא; די שהחיתוך יהיה באזור הכללי, ואף שאינו מדויק — כשר לגמרי.
המנהג הבא שמביא הרבי: גם בקידוש על הפת אומרים "סברי מרנן". הפשט ב"סברי מרנן" הוא פנייה אל הנוכחים, בקריאה "מרנן", כדי שישימו לב לברכה ויכוונו לצאת בה ידי חובתם. וכאילו אומר להם: "סברי מרנן" — הקשיבו, הסבורים אתם לצאת ידי חובה עמי יחד? — ואז אומרים את הברכה.
כתוב גם בקבלה שמספר המילים בקידוש, מהמילה "ויכולו" עד "נקדש השבת", הוא מספר מדויק על פי קבלה, שממנו נוצר אחד השמות האלוקיים; וחלק מן המילים המשלימות את המספר הן המילים "סברי מרנן". יש מקום מסוים שכתוב בו שאומרים "סברי מרנן" רק בקידוש על יין, אך לא בקידוש על פת. וכאן מביא הרבי במנהג, ש"סברי מרנן" אומרים תמיד — בין בקידוש על היין ובין בקידוש על הפת.
ומעניין לציין דבר מתוך דבר: כשהרבי היה עורך סידור קידושין — שאין בו קידוש אלא רק ברכת הגפן — היה אומר "סברי מרנן" גם אז, לפני ברכת הגפן שבברכת האירוסין. משמע, שאין הדבר רק מצד השלמת מספר המילים שבקידוש, אלא תמיד היה אומרו.
עתה בא הפתגם היומי עצמו, ובו שני קטעים, המודפסים בשני חלקים ביום-יום. הקטע הראשון הוא ציטוט ממכתב שכתב הרבי הקודם (ב' בחשוון תרצ"ח) לחסיד בשם רבי דוד מאיר רבינוביץ'. חסיד זה הגיע מבוסטון לארץ, ובדרכו חזרה עצר בצרפת, ומשם נסע חזרה לבוסטון. במכתב מעריך הרבי וכותב לו על עצם נוכחותו של אדם עם חברים במדינה מסוימת, שבשעה זו אומרים דברי תורה או חוזרים על עניין של תוכן — עד כמה הדבר מזכך את העולם ומזכה את המקום. ישנם כמה וכמה פתגמים ביום-יום מעין זה, המדגישים את עניין אמירת אותיות התורה בכל מקום שבו נמצאים.
נעיין בלשון הפתגם, שבמקור כתוב ביידיש. על התקופה של לעתיד לבוא כתוב: "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" — האבן הגשמית עצמה תזעק. מהו "האבן תזעק", על מי ומתי? מבאר הרבי: עתה הדומם שותק — אינו מדבר, וכשדורכים עליו הוא שותק ואינו מעיר דבר. אך יגיע הזמן, בגילויים האלוקיים שלעתיד לבוא, שבו יתחיל הדומם לדבר ולספר מה מתרחש. ובעת ההיא יתבע את האדם שדרך עליו: אם תוך כדי הליכה עליו לא חשב ולא דיבר דברי תורה — תבוא האבן בתביעה: למה דרסת עליי, ומה עניין דריכתך עליי? זהו קטע מן המכתב הנזכר.
מעניין להוסיף משפט אחד שבו חותם הרבי במכתב. נקרא את לשונו: אדון עולמים, עילת העילות וסיבת הסיבות, מסבב הסיבות בהשגחתו הפרטית יתברך, הביא את האחד ממדינת רוסיה, את השני ממדינת ארצנו הקדושה, את השלישי ממדינת ארצות הברית, את הרביעי ואת החמישי ממדינת ליטא, וכולם כאחד הזדמנו על כברת ארץ במדינת צרפת, אצל עיר פריז; ושם התוועדו ושוחחו בסיפורים המעוררים לתורה ומצוות, לעבודה שבלב ולאהבת ישראל. הקדוש-ברוך-הוא מסבב מי יבוא, היכן וכיצד, ועל האדם לנצל את ההזדמנות — ולא שיגיע למקום, ידרוך בו ולא יעשה דבר, ויפספס את הנקודה.
הקטע הבא מופיע במקום אחר, והרבי חיברם יחד. מקורו בשיחה של הרבי הקודם לשמחת תורה בשנת תש"ג, אף שבספרים שלפנינו, בשיחות שמחת תורה תש"ג, אין הקטע מופיע; כנראה נאמרו דברים שלא נכנסו בפועל בספר השיחות, אך הרבי מציין זאת כמקור.
ומה כתוב שם? האדמה, הארץ שעליה אנו דורכים, ממתינה אלפי שנים, מאז ששת ימי בראשית. ובמשך אלפי שנים אלו דורכים עליה ברואים רבים ומינים שונים — בעלי חיים וכדומה — עד שסוף-סוף יבוא יהודי וידרוך על מקום זה, או שני יהודים; יהודי אחד יאמר דברי תורה בעל-פה, או שייפגשו שני יהודים וידברו ביניהם דבר תורה. וזו בעצם הסיבה שבגללה נברא מקום זה — כדי שמישהו יזכך ויוציא את הניצוץ הטמון בו.
ובאם לאו — כלומר אם היהודי, או שני היהודים, דורכים שם ואינם מדברים דברי תורה, אלא דורכים סתם או מדברים דברים אחרים — אומרת האדמה: הרי אתה כבהמה; דרכו עליי בהמות כך וכך, ולא היתה לך מעלה על בהמה שדרכה עליי. כלומר, האדמה דורשת ומצפה שכאשר אתה דורך עליה תהיה "בן אדם" — ואם יהודי אתה, תאמר דברי תורה. זו התכלית והכוונה של כל דבר בבריאת העולם.