"חדר" השבעים וחמישה בהיכל היום-יום.
יום רביעי, ה' אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשת תרומה, רביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, ה' בחודש, אומרים מפרק כ"ט עד פרק ל"ד ועד בכלל. תניא, באמצע פרק כ"ז, מהמילים "ושני" עד דף ס"ח, במילים "דקודשא בריך הוא לילה".
הפתגם המופיע היום קצר, ומקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ ב-ו' אלול תש"ב. זהו מכתב שנכתב בעיצומה של מלחמת העולם, והוא מתייחס לפליטי המלחמה שהתפזרו בכל מיני מקומות. הרבי כותב במכתב, ליהודי מסוים, שתיאר וסיפר על עצמו ועל האנשים שאיתם הוא נמצא.
הרבי הריי"צ מדבר ומסביר לו באריכות, שכל יהודי המאמין בהקדוש-ברוך-הוא יודע ש"מה' מצעדי גבר כוננו". כלומר, כשכל אדם מגיע למקום מסוים, עליו לדעת שיש תכלית רוחנית לכך שהגיע לשם. והוא מסביר באריכות, שיתבונן אדם בנשמתו — נשמה גבוהה מאוד לקח הקדוש-ברוך-הוא והורידהּ לתוך גוף גשמי, וברור שיש בכך כוונה ומטרה. והקדוש-ברוך-הוא מוביל כל אדם למקום המסוים שאליו הוא מגיע, ויש מטרה בהגעתו לשם.
ומהי המטרה? נעיין בלשון הפתגם היומי: "בלי שום צל, ספק וספק ספקא" — הדבר ברור ובטוח, ואין בו ספק כלל. "הנה בכל מקום מדרך כף רגלינו" — כל מקום שיהודי דורך בו ומגיע אליו, גם אם אינו מבין את הסיבה להגעתו. לעתים, כפי הביטוי המעניין המובא בשם אדמו"ר הזקן באחד המאמרים, אדם אף טועה בדרך ומגיע לכל מיני מקומות — הוא פשוט טעה בדרכים והגיע לשם.
כל מקום שאדם נמצא בו, שכף רגלו דורכת בו, יש בו מטרה אחת — "לזכות ולטהר את הארץ". הוא מגיע למקום מסוים משום שיש לו שליחות לקדשו ולטהרו. וכיצד מטהרים אותו? "באותיות התורה והתפילה". ברגע שאדם נמצא במקום ואומר בו דברי תורה או מתפלל, הוא מטהר את המקום.
עניין זה מופיע כבר בפתגמים נוספים ב"היום-יום", על המושג של טהרת האוויר על ידי חזרת משניות בעל-פה בכל מקום שהוא — כפי שהזכרנו, בין אם אדם נוסע ברכבת ובין אם הוא הולך בשוק, עצם הדבר שיהודי הולך ואומר דברי תורה מטהר את המקום. ו"כל ישראל", היינו כל יהודי, נמצא בתפקיד זה; כולנו "שלוחי דרחמנא הנו" — שלוחים של הקדוש-ברוך-הוא. "איש איש כאשר גזרה עליו ההשגחה העליונה" — כל אחד נמצא בדיוק במקום שאליו שלחה אותו ההשגחה העליונה, ואיש אחר לא יוכל לעשות את העבודה, אלא הוא בלבד.
לכן ישנו הבדל בין צדיקים לאנשים פשוטים. הצדיקים יודעים היכן הנקודות שעליהם לטהר ולקדש, והם הולכים לשם בכוונה. אך האדם הפשוט אינו יודע, ולכן הקדוש-ברוך-הוא מובילו — "מה' מצעדי גבר כוננו".
באותו מכתב מציין הרבי הריי"צ בשתי מילים, ומפנה ל"סיפור קדוש" — כלשונו — שממנו רואים נקודה זו, שהצדיק יודע. זהו סיפור ארוך מאוד מהבעל שם טוב, ששלח את אחד מתלמידיו הצעירים, שנקרא רבי משה, בשליחות לאחד מתלמידיו הגדולים, הגאון רבי חיים רפפורט, בהוראה שביום מסוים ילך למקום מסוים בשדה, יאמר שם לבדו ארבעה פרקים ברמב"ם מהלכות ברכות, ויתפלל שם.
כעבור זמן גילה הבעל שם טוב לתלמידיו, שהוא שלח את רבי חיים רפפורט לאותו מקום משום שהייתה שם נשמה, שכבר לפני מאה ושבע-עשרה שנה התגלגלה באופן כזה שחיכתה להגעתו של רבי חיים רפפורט, והוא בלימודו תיקן את המקום. ויתרה מזו, הוא שתה שם מים ואמר ברכה, ונטל ידיו ממי המעיין — ואף אותו מעיין חיכה מאז בריאת העולם שיבוא מישהו ויעשה פעולה זו.
כלומר, הצדיק, הבעל שם טוב, שלח את אותו אדם למקום מסוים ביודעו שעליו לתקן שם; אך למעשה כל אדם, גם אם אינו יודע כלל מדוע הגיע למקום מסוים, צריך לדעת שהוא נמצא בשליחות מסוימת. הוא מסיים את הפתגם ואומר: "אין חופשי מעבודת הקודש" — אין אדם שיכול להשתחרר מעבודה קדושה זו, המוטלת על כל אחד לקיים את שליחותו, "אשר הועמסה על שכמנו". הקדוש-ברוך-הוא שם על שכמנו את המעמסה והתפקיד הזה, ועל כל אחד לעשותו.
באחד ממכתביו מדבר הרבי הריי"צ על הפסוק "מה' מצעדי גבר כוננו". אדמו"ר הזקן אומר שפסוק זה נאמר גם על ידי דוד המלך (תהילים פרק ל"ז) וגם על ידי שלמה המלך (משלי פרק כ'); שניהם השתמשו באותו לשון "מה' מצעדי גבר", אלא שיש שינוי מסוים בהמשך הפסוק בין שניהם.
והרבי הריי"צ מדייק, מדוע נאמר "מה' מצעדי גבר" ולא "מה' מצעדי אדם" — מדוע דווקא "גבר"? הוא מסביר שידוע ש"אדם" הוא תואר המורה על השכל, ואילו "גבר" מורה על דבר שצריך לעשותו בגבורה. אמירת "מה' מצעדי גבר כוננו" מלמדת, שאדם המיטלטל בדרכים ובכל מיני מקומות — אין זה עניין שביכולתו להבין מדוע הוא נמצא שם, שכן אין הוא יכול להבין את החשבון האלוקי. אלא מה? עליו להתגבר על עצמו, לעורר את קבלת-העול הפנימית שלו ולעשות את המוטל עליו. הקדוש-ברוך-הוא אמר לו מה עליו לעשות, ועליו לפרסם אלוקות בכל מקום, להתגבר על עצמו ולהביא לתכלית ולמטרה הנדרשת. זוהי הנקודה שבפתגם.
נסיים בהמשך למה שראינו, שהפתגמים תואמים למבנה ספר "יד החזקה" לרמב"ם. בימים אלו אנו נמצאים בפתגמים התואמים לספר "קדושה", שבו — כפי שכבר הזכרנו — הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות והלכות שחיטה. בפתגמים הקודמים ראינו את הקשר להלכות איסורי ביאה, והפתגם הנוכחי מתאים להלכות מאכלות אסורות.
מה הקשר? בסיום הלכות מאכלות אסורות מסכם הרמב"ם את כל הנושא ואומר: כל הנזהר בדברים אלו, שאינו אוכל דברים אסורים, מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו. ומדוע? "וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא" — זהו הרעיון כיצד אדם יכול לטהר את נפשו. ואילו בפתגם מדובר יתרה מזו — לטהר גם את העולם, שזהו תוכן הדברים שאליהם מכוון אותנו הקדוש-ברוך-הוא: מה עלינו לעשות כדי לשמור על הטהרה האמיתית של נפשנו, וממילא גם של סביבתנו, ובסופו של דבר של כל העולם כולו.