"חדר" המאה עשרים ושבעה בהיכל היום-יום.
שבת פרשת שמיני, פרשת החודש, כ"ז אדר שני ה'תש"ג.
שבת זו היא שבת מברכים חודש ניסן, וגם אחת מארבע הפרשיות — פרשת החודש. כבכל שבתות מברכים במהלך השנה, נוהגים לומר את כל התהילים בהשכמה. מברכים את ראש חודש ניסן. שבת מברכים היא יום התוועדות, כתקנת הרבי הריי"צ.
השיעורים: חומש דשמיני, שהוא היום, בחלק האחרון של פרשת שמיני — שביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ז בחודש, אומרים מפרק ק"ח עד פרק קל"ד כולל. תניא, ביום הזה מתחילים פרק ל"ט, מתחילתו, מהמילה "ומפני", והשיעור מסתיים בעמוד מאה וארבע במילים "מצוה בפני עצמה".
בתחילת הפתגם יש התייחסות להפטרה שאומרים בשבת זו. מכיוון שקוראים פרשת החודש, ההפטרה אינה הפטרת פרשת שמיני, אלא הפטרת פרשת החודש, שבכל הקהילות היא מפרקים מ"ה ומ"ו שבספר יחזקאל. אך יש הבדל בין מנהג הספרדים למנהג האשכנזים באמירתה.
לפי מנהג הספרדים, ההפטרה פותחת בפרק מ"ה פסוק י"ח במילים "כה אמר ה'", וממשיכה עד פרק מ"ו פסוק ט"ו, המסתיים במילים "עולת תמיד". לפי מנהג האשכנזים מתחילים מוקדם יותר ומסיימים מאוחר יותר: מתחילים בפרק מ"ה, אך לא מפסוק י"ח כמנהג הספרדים אלא מפסוק ט"ז, במילים "כל העם", ומסיימים בפרק מ"ו פסוק י"ח, במילים "איש מאחוזתו".
כאן מדגיש הרבי שהמנהג אצלנו הוא כמנהג הספרדים — מתחילים מ"כה אמר" ומסיימים ב"עולת תמיד". אך יש כאן נקודה מעניינת, שאינה כתובה במקום זה: רבותינו נשיאינו עצמם נהגו באמירת הפטרת שבת החודש כמנהג האשכנזים, דהיינו התחילו מ"כל העם" וסיימו ב"איש מאחוזתו". מדוע? כי בפסוקים הנוספים הללו מדובר על קורבן הנשיא, על עניין הייחודי לנשיא, ולכן נהגו רבותינו נשיאינו לומר את התוספת המיוחדת להנהגת הנשיא.
הרבי מספר ביומן (בתש"ב), ששמע את הרבי הריי"צ אומר את ההפטרה כמנהג האשכנזים, מ"כל העם" עד "מאחוזתו". וכשכנראה שאל מדוע נוהג הרבי אחרת ממה שידוע שנוהגים, השיב לו הרבי הריי"צ: "זה עניין פרטי שלי; אם תרצה, זה עניין כללי". הכוונה שזהו עניין פרטי של הרבי — משום שהרבי הוא איש כללי, נשיא, ולכן נוהג כך — אבל אין הדבר שייך לאחרים, שעליהם לדעת שהמנהג הוא לומר מ"כה אמר" עד "עולת תמיד".
באותה הזדמנות מסר הרבי הריי"צ לרבי דבר מעניין על אביו, הרבי הרש"ב. לאחר הסתלקות הרבי מהר"ש הייתה תקופה — עד שהרבי הרש"ב הסכים לקבל את הנשיאות — שבה הייתה בינו ובין אחיו חלוקה מסוימת. הוא מספר שאביו, הרבי הרש"ב, היה מקבל את המפטיר של שבת החודש, וגם אחיו היה מקבל הפטרה זו, אף שבדרך כלל היו ביניהם תורנות וגורלות מי יקבל את מפטיר כל שבת. אך בשבת זו קיבלו שניהם מפטיר, משום שזו השבת שלפני היארצייט של הצמח צדק, הסבא, שהסתלק בג' ניסן. לכן קיבלו שניהם מפטיר כדי לציין את היארצייט של הסבא, הצמח צדק, שהרי אביהם, הרבי מהר"ש, כבר לא היה בחיים.
שם מסופר, שהרבי הרש"ב ראה שאחיו אומר את ההפטרה שלא כמותו — מ"כל העם" עד "מאחוזתו", ולא מ"כה אמר" — ושאל אותו מדוע הוא אומר כך. השיב לו אחיו: "גם אבא היה אומר כך". שאל הרבי הרש"ב: "אבל זה היה אבא" — שהיה רבי. אמר לו אחיו: "מה אתה חושב? אבא אמר זאת מפני שהתכוון לאביו; אני אומר זאת, ומתכוון לאבי". דהיינו, זו אכן הנהגה ייחודית של רבי בכל הקשור להפטרה זו, אך שוב — אין זה המנהג הכללי לכולם.
עתה לפתגם עצמו, פתגם מעניין מאוד, ארוך אך מובן כשמבינים את הרעיון שבו. הפתגם מופיע במכתב שכתב הרבי הריי"צ — מכתב מרתק וארוך מאוד, ובו ביטויים מעניינים ביותר. הוא כתבו לבנו של אחד החסידים, שכילד הסתופף ממש בצל אביו, ובתחילה הוא מספר לו זכרונות מתקופת ילדותו של הרבי הריי"צ, ורק אחר כך פונה לגוף המכתב.
נביא משפט אחד מתחילת המכתב. הרבי הריי"צ כותב: "מברכים על הטובה, קטונתי מכל החסדים, אשר זיכני השם יתברך, שימי חינוכי עברו בסביבה של זקני החסידים, תחת קווי שמש החסידות אשר זרחה בתוקפה בימי הוד כבוד קדושת אדוני אבי מורי ורבי". הרבי הריי"צ מתבטא כמה הוא מודה להקדוש-ברוך-הוא שגדל בסביבת חסידים, ומספר שמגיל תשע הסתובב ושמע את אחד המאמרים שאמר אביו — וכאן מובא הציטוט.
יש עוד פתגם קודם, שנלמד אותו בעזרת השם כשנגיע מאוחר יותר בחודש ניסן, שאף הוא מאותו מכתב. הפעם הפתגם נוגע לפרשת אחרי-מות — שהרי לאחר פרשת שמיני, שאותה מסיימים בשבת זו, באות פרשות תזריע-מצורע, ואחריהן פרשת אחרי-מות — וכאן פתגם מפרשת אחרי-מות.
נאמר תחילה את תוכן הדברים, ואחר כך נראה כיצד הוא נכנס במילים. התוכן יסודי ופשוט מאוד: נדרש מחסיד שלא יהיה לו "רצוא" בלי "שוב". "רצוא" בלי "שוב" הוא תשוקה לעלות למעלה בלא חזרה למטה. הדבר עלול להביא לשבירת הכלים, כפי שאירע אצל בני אהרן, שהייתה להם קרבה לפני ה' אך לא המשיכו אותה למעשה בפועל, ולכן "וימותו" — פרחה נשמתם. כאן מעורר הרבי, שגם אדם בעל התבוננות והשכלה עמוקה בחסידות — שהיא לעתים ברמת "ראייה", שבה רואים את הדברים ומשתוקקים מאוד להתרומם — צריך לזכור תמיד כיצד להמשיך זאת למטה. עליו לומר לעצמו "סטופ": לא מה שאתה רוצה, אלא מה שאומרים לך לעשות, ולהוריד את הדברים לתוך סדר החיים. זהו הרעיון.
עתה נראה זאת בלשון הפתגם. כותב הרבי הריי"צ: "לפיכך, אדוני אבי מורי ורבי" — ומהו חטא בני אהרן? — "בקרבתם לפני ה' וימותו". הם התקרבו יתר על המידה ולא ידעו לעצור, ולכן היה להם "וימותו", נפילה. הוא קורא לזה "רצוא" בלי "שוב": "רצוא" — תשוקה להתרומם ולהתדבק, בלא ה"שוב", החזרה למטה.
האמת היא, שכאשר אדם מתרומם להקדוש-ברוך-הוא צריך הוא להיות טהור לגמרי — "ריין און קלאר" — נקי, ברור וטהור. אך מצד שני, הדבר חייב להתבטא במעשה בפועל, ואינו יכול להישאר ברצון בלבד להיות טהור ולהתרומם; עליך לראות כיצד הוא מתבטא במעשה כאן למטה. "כי כל הגבוה גבוה ביותר, יורד למטה מטה ביותר" — אם עלית גבוה מאוד בהשתוקקותך, עליך לראות כיצד הדבר יורד למטה ומתבטא בעולם. "ורצוא בלי שוב" — אם יש "רצוא", השתוקקות, בלא ה"שוב", ההורדה לחיי היום-יום ולמעשה, זה נקרא מיתה, וזה קרה לבני אהרן, "וימותו".
על כך בא ציווי ה' אל משה, והוא תחילת פרשת אחרי-מות (ויקרא ט"ז, ב'). מה אומר הקדוש-ברוך-הוא למשה רבנו? "שיאמר לאהרן". ומיהו "אהרן" כאן? לא רק אחיו בפשט, אלא יש כאן אמירה ורמז לכל יהודי: המילה "אהרן" היא אותיות "נראה", מלשון ראייה, ורומזת להתבוננות שכלית עמוקה המביאה לרמה של "ראייה". דהיינו, אם יש לך התבוננות עמוקה כזו, ואתה רואה את הדברים ומשתוקק אליהם, "וכוחות הנפש" — אתה משכיל, מתעמק ומתבונן, ואז אתה רואה את הדברים.
אז אומרים לך: "לאמור". מה ההוראה לאדם כזה? מצד אחד אתה רוצה להתרומם — לאן? "אל הקודש", לעלות גבוה מאוד. ולא סתם "אל הקודש", אלא הפסוק אומר "מבית לפרוכת". "פרוכת" היא כיסוי, ו"מבית לפרוכת" היינו מבפנים לכיסוי; אתה רוצה להתרומם למעלה מן הצמצום, לתפוס את העוצמה הגדולה ביותר. "בשביל לבוא אל הקודש" — אם אתה באמת רוצה לבוא אל הקודש ולהתחבר לקדושה העליונה, "גם מבית לפרוכת" — להיכנס פנימה יותר מן הפרוכת, למעלה מן הכיסוי, לראות את דבקותך באלוקות שלפני הצמצום, להגיע ללפני הצמצום, גבוה מאוד.
אך יהודי צריך לדעת: "על הארון". המילה "ארון" היא אותן אותיות כמו "אהרן", וב"הארון" הה"א שלפני האל"ף — ושתיהן יחד הן אותיות "נראה", היינו השכלה. אומרים ליהודי: "תדע לך, על הארון, שנכנס בפנים אל פני הכפורת אשר על הארון", כלשון הפסוק. מה יש על הארון? "כפורת" — כיסוי. היה ארון, ובתוכו לוחות הברית, ומעליו כיסוי; יש פרוכת המכסה את קודש הקודשים, ובתוכו ארון, ועל הארון כפורת — שוב כיסוי. תדע לך, שכיסוי זה אינו סתם, ואין הוא כיסוי שעליך לראות כיצד לעבור אותו או לבטלו. לא. יש בו תכלית וכוונה מחושבת. "פני הכפורת" — הפנימיות והכוונה שבכפורת, מה מטרתה באמת? להסתיר לך, לצמצם לך, וכך תעלה אל השם. אל תנסה לרוץ מעבר לכיסוי, שאז תגיע למצב של "רצוא" בלי "שוב".
"אשר על כן ולא ימות" — "ולא ימות", הכוונה: אל תצא מן הכלים, אל תחפש להיות מתחת לפרוכת או מתחת לכפורת, אל תישאר ברצון ובתשוקה בלבד. הפסוק ממשיך: "כי בענן אראה על הכפורת". "ענן" הוא הסתרה. אתה רוצה לראות? תדע שהדבר חייב לעבור דרך הענן — הצמצום הראשון, שהוא הכפורת, הכיסוי שהוא הענן. כל הכוונה שהעמידו לפניך צמצום אינה להפריע לך, אלא היא הדרך שבה תקבל את הקשר ואת הגילוי. הצמצום — הוא זה שמוריד אותך חזרה, ל"שוב" אל העולם ואל הגשמיות; אתה מרגיש כאילו צמצמו לך, אך לא — זו הדרך.
מהו המבוא, הדרך המחברת אותך אל הפנים? הרבי לוקח את הכתוב "ואל יבוא בכל עת אל הקודש", והרבי הרש"ב מסביר לחלק את הפסוק בקריאה אחרת: אתה רוצה לבוא אל הקודש? כיצד תבוא אל הקודש? אל תעלה ל"רצוא" בלי "שוב"; אם יהיה "ואל", אזי "יבוא בכל עת אל הקודש". מהו המבוא, ההכנסה שלך לעניין? עליך לזכור מהו "ואל" — ביטול עצמי. עליך לבטל את הרצונות הטבעיים המתעוררים בך כרגע, שהם ה"רצוא", ולציית למה שאומרת לך החסידות.
ומה אומרת לך החסידות — להבדיל ממה שאומר לך השכל? השכל, שהוא ה"נראה", ההשכלה, אומר לך: "רצוא, תתרומם! נסה להיכנס פנימה יותר, נסה לצאת מן הכלים". הדבר נראה לך הגיוני מאוד? על כך נאמר "ואל" — אל תקשיב לשכל, אלא הקשב למה שאומרת לך החסידות. ומה תרוויח? אז "תבוא אל הקודש", תתחבר לתכלית הכוונה. דהיינו, כותרתה של כל האמירה במילה אחת: אסור שיהיה "רצוא" בלי "שוב". חייב שיהיה "רצוא", אך יש לזכור תמיד להחזירו ל"שוב".