"חדר" המאה עשרים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום שלישי כ"ג אדר-שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שמיני, שלישי, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ג בחודש, מפרק ק"ח עד פרק קי"ב ועד בכלל. תניא, ביום הזה לומדים את פרק ל"ח, מהמילים "ואף שבשניהם", והשיעור מסתיים בעמוד מאה במילה "והתפשטות".
הפתגם היומי לקוח ממכתב שכתב הרבי הריי"צ ב-ז' אדר תרצ"ו לרב של עדת חסידי חב"ד בריגה. המכתב פותח בדברי הדרכה כיצד לעסוק שם עם האברכים הצעירים, ומעודד אותו לאסוף אותם וכו'. אך בהמשך יש בו דברים חריפים במקצת; הרבי כותב לו שהצטער מן השמועה שענייני המקווה שבמקום עזובים במקצת — החימום אינו פועל כראוי, ובפי הנשים הטובלות תלונות שהמקום קר ועלולים להצטנן. הרבי כותב לו שהתפלא מאוד על עובדה זו, ושאסור לשתוק בדברים כאלה.
ואז מוסיף הרבי ומספר לו דבר שאביו, הרבי הרש"ב, אמר פעם באותו נושא ממש לאחד הרבנים — רב שהיה בעל עבודת ה' ומתמיד בלימוד — שאף אצלו היה סיפור כזה, שהמקווה היתה עזובה במקצת בהחזקתה ובניקיונה. אותו רב התנצל שהבלן האחראי על כך הוא אחד מאנשי הנשיאות, חסיד וירא-שמים, ולכן עשה את הכול באמונה. על כך אמר לו הרבי הרש"ב דברים ארוכים וחריפים.
מתוך אותה אריכות מביא הרבי הריי"צ קמצוץ של כמה שורות ומרכז את הדברים. נעיין בלשון שבה אמר זאת הרבי הרש"ב באריכות. הוא אומר לו זאת ביידיש, ובתרגום: "הדרגות הכי גבוהות — גם דרגה בהשכלה, השכלה של תורה, וגם בעבודת ה' — כל הדרגות הגבוהות ביותר אינן נחשבות כלל, כלא ממש, ביחס למצווה מעשית". כל מצווה מעשית חשובה מהכול, ובפרט כשמדובר במצווה שכל פרטיה חמורים ביותר, כמו נושא המקווה והטהרה.
וכך הוא אומר לו: רב צריך לזכור בכל עת ובכל רגע שתמיד הוא עומד על המפתן ממש [יש שם מילה ביידיש שאינה מופיעה ב"היום-יום"], שיש בכוחו לנוע ימינה או שמאלה — בין צד אחד של מזכה-הרבים, לבין הצד השני, חס-ושלום, של מחטיא-הרבים. וכך הוא אומר: "כתוב שצדקה תרומם גוי; על ידי הצדקה נעשים מוחו וליבו של הנותן זכים אלף פעמים ככה, משום שהצדקה היא מצווה מעשית". כלומר, למצווה מעשית יש כוח עצום.
וחוזר הוא לעניין שהתחיל בו: כשעומדים על המפתן, מצד אחד יש האפשרות להיות ממזכי-הרבים, ומצד שני אפשר בתוך שנייה אחת להיות ממחטיאי-הרבים רחמנא-ליצלן. וכשעומדים במצב כזה — שמצד אחד זהו עומק-רום ומצד שני עומק-תחת — למזכי-הרבים משלם הקדוש-ברוך-הוא בעומק-רום, המון; אך חס-וחלילה, לא עלינו, במצב ההפוך משלמים בהפוך. ותמיד, בכל רגע, צריך הרב לזכור את דברי אדמו"ר האמצעי, שמוות רוחני קשה ממוות גשמי.
ובחריפות הוא מסיים ואומר לו: איזו התנצלות היא זו לרב חסידי, מורה-הוראה, שפלוני אחראי וכו'? כל העניינים האלה צריכים להיות נוגעים בפנימיות נקודת הנפש ממש, "כי בנפשו הוא". זו הלשון בשלמותה שאמר הרבי הרש"ב לאחד הרבנים, והרבי הריי"צ כותבה במכתב זה.
עתה נקרא את ציטוט הפתגם היומי, שהוא תמצות כל האריכות שקראנו: "אדוני אבי מורי ורבי אמר לרב אחד, בעל עבודה ומתמיד בלימודו" — הרב שקיבל את האמירה היה אדם בעל אישיות גדולה, גם בעבודת ה' וגם בלימוד התורה — "אַ רב דאַרף אין כל עת ובכל רגע געדענקן" — רב צריך בכל עת ובכל רגע לזכור; "אַז ער שטייט אויף דעם שוועל" — שהוא עומד על המפתן; "וואָס ער איז מזכי הרבים אָדער חס ושלום למחטיאי הרבים" — שמצד אחד להיות ממזכי-הרבים ומצד שני, חס-ושלום, ממחטיאי-הרבים; "אויף דעם שוועל וואָס איז עומק רום אָדער עומק תחת" — על המפתן שהוא או עומק-רום, גבוה מאוד, או חלילה, נמוך מאוד; "און אַלע ענינים דאַרף נוגע זיין אין פנימיות נקודת הנפש ממש" — וכל העניינים אצל רב צריכים להיות נוגעים לו בפנימיות נקודת הנפש ממש, "כי בנפשו הוא". ולכן אחריותו של העומד על מפתן זה גדולה מאוד. זוהי נקודת הפתגם היומי.
ובקשר לסדר לימוד "היד החזקה" לרמב"ם — נמצאים אנו כעת בספר זרעים, בהלכות מעשרות (לאחר שלמדנו הלכות כלאים, הלכות מתנות עניים והלכות תרומות). בפרק התשיעי מהלכות מעשרות פותח הרמב"ם בנושא המתאים ומזכיר את ענייננו: שבימי יוחנן כהן גדול שלחו בית-הדין הגדול ובדקו בכל גבול ישראל בנושא התרומות והמעשרות, ומצאו שבתרומה הגדולה הכול זהירים, אך במעשרות לא כל כך. לכן גזרו שלא יהיה כל אחד נאמן מאליו על המעשרות, אלא צריך אנשים נאמנים וכו' — וקבעו סדר באחריות הרבנים. זהו תוכן הפתגם היומי: עד כמה צריך רב לקחת אחריות בעניינים הנוגעים למעשה, לדאוג שהכול ייעשה באופן הטוב והמושלם ביותר.