"חדר" המאה עשרים ושתיים בהיכל היום-יום.
יום שני כ"ב אדר שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שמיני, שני עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ב בחודש, אומרים שני פרקים — פרק ק"ו ופרק ק"ז. תניא, ביום הזה ממשיכים בפרק ל"ח; השיעור מתחיל מהמילים "אך אעפ"כ" ומסתיים בעמוד נ' במילים "כל חי".
הפתגם היומי מתייחס לנושא ברכת כוהנים, המופיע גם בשיעור החומש היומי, ביום שני של שמיני, שם נאמר על אהרן הכהן "וישא אהרן את כפיו ויברכם", ורש"י מפרש במקום שבירך אותם בברכת כוהנים.
בהקדם: מקורו של הפתגם היומי בספר השיחות של הרבי הריי"צ (שמחת תורה תרצ"ט). שם מתייחס הרבי הריי"צ באריכות לניגון הידוע שמנגנים בעת אמירת ברכת כוהנים, אותו אנו מכירים בחגים בעת נשיאת הכפיים. הרבי הריי"צ אומר שהמתבונן בתנועות הניגון רואה שהוא מכוון לשתי תנועות — תנועה של העלאה ותנועה של המשכה, ואף מפרט במקום אחר באותו ספר שיחות שיש בניגון שש העלאות ושש המשכות.
הרבי הריי"צ אומר שנקודה זו — שמרגישים בניגון את תנועות ההעלאה וההמשכה — תואמת לגמרי את כוונות נשיאת הכפיים, כוונות ברכת כוהנים. את מקורו של הניגון עצמו הוא מביא מן המקהלה של האדמו"ר האמצעי. עוד אומר הרבי הריי"צ שהמנהג הוא שכאשר הכוהנים אומרים את מילות ברכת הכוהנים מנגנים בכל המילים, חוץ מבעת אמירת שם הוי"ה — כשאומרים את שם ה' אין מנגנים.
הוא מסביר שמסדר הניגון, ומכך שאין מנגנים בשם הוי"ה, רואים שהניגון מכוון מאוד; שכן שם הוי"ה מכוון לעצמות. אף שהוא אינו אומר זאת במפורש, ייתכן שהדבר הוא גם על דרך הכתוב "לא ברעש ה'" — שכן הגילוי של שם הוי"ה אינו ברעש אלא בקול דממה, ולכן גם בשלוש הפעמים שמזכירים את שם הוי"ה בברכת כוהנים אין מנגנים.
על כל פנים, בפתגם אין הוא מתייחס לניגון אלא לתוכן — לכוונה של ברכת כוהנים עצמה — ומראה כיצד גם בברכת כוהנים ישנן שתי התנועות של ההעלאה וההמשכה, וכיצד יש בה "פרצוף" שלם של כל עשר הספירות. נקרא את הלשון.
ברכת כוהנים: המילה "ברכה" היא מלשון "המשכה", כידוע, ולכן ברכת כוהנים היא המשכת המוחין — שכן עניינם של הכוהנים הוא מוחין, וכשהכוהנים מברכים זו תנועת המשכת המוחין מלמעלה למטה. לעומת זאת, תנועת הגבהת הידיים — שהכוהנים מגביהים את ידיהם עוד לפני הברכה — היא העלאת המידות. ידוע שהידיים מסמלות את המידות, כמו שכתוב ב"פתח אליהו": "חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא". לכן הגבהת הידיים מסמלת את תנועת העלאת המידות.
אף שהוא מביא כאן את הסדר קודם המשכה ולאחר מכן העלאה, בפועל הסדר הפוך — שכן קודם מגביהים את הידיים ואחר כך מתחילים את הברכה — כי תמיד ההעלאה קודמת להמשכה, כפי שאנו מכירים במושג "אתערותא דלתתא", שהיא העלאה, המביאה "אתערותא דלעילא", שהיא המשכה. על כל פנים, יש כאן גם את עניין המוחין וגם את עניין המידות.
סיום הפתגם אומר "ומברכים לישראל": המקבלים את הברכה מהכוהנים הם הישראלים שבבית הכנסת, ואף — כדברי הגמרא — "העם שבשדות" מקבלים את הברכה, שהם "בני מלכים". הגמרא (מסכת שבת, סוף הפרק השישי) מכנה את עם ישראל "בני מלכים": המשנה שם אומרת שיש פריט לבוש מסוים שמותר להוציאו בשבת, ושבני מלכים יוצאים בו, והגמרא מסבירה שמציינים זאת משום שכל ישראל נקראים בני מלכים.
כאן מתייחס הרבי הריי"צ לכך ואומר שעם ישראל, המקבלים את ברכת הכוהנים, נקראים כידוע "בני מלכים", ו"מלכים" רומז לספירת המלכות. נמצא אפוא שיש כאן "פרצוף" שלם של עשר ספירות — בברכת כוהנים יש את המוחין, את המידות ואת ספירת המלכות, שביחד הם כל עשר הספירות בשלמותן; זוהי ההמשכה של ברכת הכוהנים.
גם התאריך בחודש הוא כ"ב. ידוע שהרבי הזכיר כמה פעמים את הרמז "וכל יום מימי החודש": כ"ב הן אותיות "בכה", ומכאן "בכה יברך ישראל" — יום כ"ב הוא יום של ברכה, "יברך". והנה, בתוכן הפתגם היומי מדבר הרבי הריי"צ על הברכה הגדולה שהיא ברכת הכוהנים.